40 שנה לתמונת הריקוד בסבסטיה: מה עבר עלינו?
לילות ללא שינה וימים של פעילות אינטנסיבית – כולם התנקזו לפרץ שמחה ולתמונת ריקוד שנכנסה לפנתיאון הישראלי. 40 שנה אחרי, חזרנו אל חלק מהמשתתפים כדי לפצח את סוד קסמו של הצילום האיקוני. גם חנן פורת ז"ל סיפר בעבר על ההתרגשות: "נסי נסים"
אהרן דומב
"הייתי רק בשנה הראשונה בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, וכבר אז למדתי את הכלל "עת לעשות", בשעה שקיבלנו הוראה לעבור עם הגמרות לסבסטיה. שיטת חומה ומגדל עבדה גם כאן. באישון לילה נאמר לנו שקבלן יצא מתל־אביב עם מבנים טרומיים, והגיע עד כקילומטר מסבסטיה. מיד התארגנו בחוליות של שלושה־ארבעה אנשים ויצאנו לקראתו. המטען הכבד פורק, ואנו נושאים אותו על הכתפיים בשירה וריקודים.
עוד כותרות ב-nrg:
- "כיהודי": מארק צוקרברג מגן על המוסלמים
- הרופא הזה משפץ אפים בלי ניתוח, בעשר דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"שבת התקרבה, ואני בבגדי חול, מכיוון שתכננתי לחזור באותו יום לחיפה. קיבלתי חולצה לבנה מחבר לשיעור, אבל מידותיה הקטנות לגופי גרמו לכך שהיא לא הייתה מכופתרת. שבת חנוכה עברה עלינו בסבסטיה, מלאה בשמחת חיים ורוויה במתח לקראת הפינוי הצפוי. כאשר הרב לוינגר וחנן פורת הודיעו לציבור במקום שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב יהודי בשומרון, יצאנו בשירה וריקודים כמו בתיאורי המחולות מהכרזת המדינה.
"רגעי ההצלחה בסבסטיה נטעו בנו את התחושה שכל העם איתנו. הגרעין המגובש, המלוכד והתוסס יצא בשירה וריקודים להתבסס במחנה קדום, ואנו ליווינו אותו ושהינו יחד עמו כחצי שנה. שם קיבלתי דוגמה אישית לנחישות, מסירות, דבקות במטרה, ומעל הכול - אהבת הארץ. למאבקים השונים מתחת לפני השטח - בין המסכימים לפשרת מחנה קדום לבין המתנגדים - לא הייתי מודע כלל. נחשפתי אליהם רק שנים לאחר מכן.
"ממרחק ובמבט לאחור, נכונים שבעתיים יהיו גם עתה הדברים שנוסחו במסמך של "מגמת גוש אמונים" דאז: 'ברעיונות של חידוש תנופת ההתיישבות כשלעצמם אין חידוש, פשוטים הם ומוכרים לכול. אך לנוכח הערעור והחולשה חובה לעסוק בהם, לברר ולבאר מיהו ומהו עם ישראל, מה תפקידו בעולם, ומה מקומה של ארץ ישראל בהגשמת ייעודו'".
אהרן דומב היה מנכ"ל מועצת יש"ע, דובר המועצה ומנכ"ל משרד התיירות. כיום הוא עובד בשוק הפרטי ומתגורר בקריית־ארבע.
יהודה וינוגרד
"לסבסטיה יצאתי עם קבוצה גדולה מנתניה. ירדנו מהאוטובוסים במרחק כמה קילומטרים מהיעד, ומשם המשכנו ברגל כדי לעקוף את מחסומי צה"ל. הקבוצה, שכללה מבוגרים ובני נוער, התקדמה לאטה בין גבעות השומרון לכיוון תחנת הרכבת של סבסטיה. הייתה התרגשות באוויר - גם בגלל הצעידה באזור שבו פעלו אבותינו לפני אלפי שנים, גם בגלל המטרה, גם בגלל משחק ה"שוטרים וגנבים" מול צה"ל, ובמקרה שלי גם מפני שרחלי, חברתי מבני עקיבא ולימים אשתי, השתתפה יחד איתי במסע.
"הערב ירד, התחיל להחשיך, ועדיין לא הגענו ליעד. התקבלה החלטה לעצור ולא לצעוד בחושך. המארגנים ריכזו את הקבוצה לעמק קטן בין הגבעות והדליקו נרות חנוכה באווירה מיוחדת. גשם שוטף התחיל לרדת. מישהו ארגן ניילונים שלא ממש עזרו, אחרים חיפשו מערות מסתור, חלק מהמשתתפים הביאו שקי שינה וחלקו מקום עם אלה שלא הביאו. הייתה תחושה של חוויה, ולא היה פחד: בתקופה זו הערבים המקומיים לא היוו איום, ומול הצבא היינו, כאמור, בסוג של משחק התגנבות.
"מיותר לציין שאולי עצמנו עין, אך לא נרדמנו באותו לילה. עם אור שני המשכנו בצעידה, והגענו תוך זמן לא רב לתחנת הרכבת. היו שם המונים. כבר לא היה צורך לשמור על השקט, ופתחנו בשירה וריקודים ספונטניים. מובילי המאבק נישאו על כתפיים, וההתרגשות גאתה.
"ראינו שמשהו טוב קורה: הופיעו שרים, סופרים וחברי כנסת, הצבא לא ניסה לפנות בכוח, מסוקים נחתו והמריאו, נאומים נישאו, ואחד מחדרי המבנה הפך לחדר שיחות בין נציגי גוש אמונים לנציגי הצבא והממשלה.
"הניסיון הזה של העלייה לסבסטיה הצליח, והביא לעליית גרעין אלון־מורה לקדומים. הסכר נפרץ ויישובים נוספים צצו. אחד הראשונים בהם היה גרעין "שומרון", שהפך ליישוב שבי־שומרון, הסמוך לתחנת הרכבת בסבסטיה. רחלי ואני השתתפנו בחגיגות העלייה לקרקע, וכבר היה ברור לנו שזה המקום שבו נבנה את ביתנו.
בתחילת 1979, שנה לאחר הקמת שבי־שומרון ויום לאחר נישואינו, הצטרפנו כזוג צעיר ליישוב. המייסדים היו בני 30 פלוס, ואנחנו, בני עשרים, היינו הצעירים של המקום. פער הגילים נשמר, ובזכותו עד היום אנחנו מרגישים צעירים.
"בשבי־שומרון נולדו לנו שישה ילדים שגדלו והתחנכו באזור, וחלקם ממשיכים בהתיישבות. דור המייסדים כבר מבוגר, המושכות עברו לדור הבא ולזה שאחריו. עבר מספיק זמן כדי שאפשר יהיה לראות את התמונה הגדולה, להתרווח קצת ולחשוב בסיפוק: הייתי שותף לחתיכת היסטוריה".
יהודה וינוגרד, סב ל־11 נכדים, עוסק כיום בהמחשה והדמיה וירטואלית של אתרים היסטוריים מתולדות עם ישראל.
דובי הדר
"מאחורי ההשתתפות שלנו בעלייה לסבסטיה עמד מנהל ישיבת בני עקיבא בנתניה, נחום קב. קב, לימים חתן פרס רוטשילד לחינוך, האמין שתלמידי השמינית צריכים להקדיש את כל זמנם לבגרויות, אבל את השביעיסטים שבחבורה הוא ממש שלח לסבסטיה, באופן ממוסד־למחצה. הייתה שם למעשה כל הכיתה שלנו, אולי חוץ מכמה חבר'ה בודדים שלא הגיעו כי לא התחשק להם, או כי ההורים לא הרשו.
"היינו כבר מתורגלים בכניסה להתנחלויות. זכורה לי במיוחד הפגישה עם מאיר הר־ציון, שהוביל את הכוח שעלה למקום. הערכתי מאוד את הר־ציון, והמפגש איתו היה משמעותי עבורי. ואז הגיעה השמחה, בעקבות ההחלטה לאשר את ההתיישבות היהודית בקדום. לא הבנו את המשמעות העמוקה שבגללה כולם שמחו, אבל אמרו לנו לשמוח, אז שמחנו. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לנערים צעירים להתחיל לרקוד במעגלים.
"אין לי מושג כמה זמן היינו בסבסטיה. עלינו עם שקי שינה, אבל עד כמה שזכור לי לא השתמשנו בהם, אלא חזרנו הביתה עוד באותו היום.
"לאורך השנים ראיתי לא פעם את התמונה הידועה שצולמה שם, אבל מעולם לא הקדשתי לה יותר ממבט חטוף. לא קישרתי בין הזיכרונות הפרטיים שלי לבין הצילום הזה, שהפך לסמל. גם כמדריך טיולים יצא לי להוביל קבוצות באזור השומרון – בלי לחבר בין המקום לבין זיכרונות הנעורים. רק לפני כמה שנים גיליתי, להפתעתי, שאני מופיע בתצלום ההוא.
"אחרי השירות הצבאי אנשים נוטים בדרך כלל לחזור הביתה, להתחתן ולהישאר לגור ליד ההורים. הדור שלנו היה שונה – הוא היה דור של התיישבות. החברים שלי לא נשארו לגור בנתניה אלא עברו ליהודה, לשומרון ולגולן. בשביל לעשות מהלך של התיישבות צריך כוח מניע חזק, ולנו היה כוח כזה, שהגיע מהרוח החינוכית שספגנו בבני עקיבא ובישיבה".
ד"ר דובי הדר, תושב אלוני־הבשן, הוא מרצה לידיעת הארץ, מדריך טיולים ובעליה של חברה לטיולי סגווי.
אבנר ששר
"החוויה המיוחדת של העלייה לסבסטיה הותירה בי רושם מהימים ההם עד הזמן הזה. היינו חבורה מלוכדת ואיכותית, תלמידים מהכיתות הבוגרות בישיבת בני עקיבא בנתניה, כשנקראנו אל הדגל. גיל הנעורים התוסס נפגש עם תקופה תוססת שלאחר מלחמת יום כיפור. הרגשנו שמשהו קורה, ורצינו להיות שותפים בדבר.
"והנה יום אחד עבר קול במחנה, שלמחרת יוצאים ליעד חשוב. לא גילו לנו לאן ולשם מה. התארגנו, לקחנו איתנו ציוד אישי וגם ציוד ציבורי, כולל אוכל ושקי שינה, ויצאנו לדרך בטיולית. רק תוך כדי נסיעה התברר הכיוון. מצב הרוח היה מרומם, אבל גם חששנו: לא רצינו להתעמת עם חיילינו במחסומים.
"נסענו בדרכים חלופיות, עד שלא יכולנו להתקדם בנסיעה והמשכנו רגלית. היו איתנו אנשים אחראים מהצוות של הישיבה שהובילו אותנו בבטחה. אני חושב שהיום מוסד חינוכי־תיכוני לא היה לוקח אחריות שכזאת. בשעה טובה הגענו למקום, שם כבר היו רבים לפנינו ועוד אחרים באו במשך היום. בזמן הארוחות התאספנו למקום מרכזי ועמדנו בטור ארוך כדי לקבל מנת אוכל חמה.
"אנחנו, החברים מהישיבה, תפסנו לעצמנו פינה שבה ריכזנו את הציוד ולמדנו - לימודי קודש וגם חול, שלא נפסיד הרבה חומר. הרגשתי שאני שייך למשהו גדול וחשוב, וגם מפותל ומורכב. היו הרבה שמועות ביחס להצלחת ה"מבצע". כששמענו שיש פריצת דרך, התפרצה מאליה השמחה גדולה, ובעקבותיה שירה וריקודים. התחושה המרוממת גידלה אותנו.
"כולנו - גם חברים שבדרך כלל היו בעלי "ראש קטן" - עזרנו בשמחה בחלוקת האוכל, בסיקול אבנים, בהבאת ציוד, בניקיון השטח ועוד. אינני זוכר כמה זמן שהינו במקום, אבל אין ספק שהיה זה אחד מהמאורעות המשמעותיים בחיי.
אבנר ששר, תושב העיר העתיקה בירושלים, הוא ר"מ בישיבת הכותל ומלמד מתמטיקה בישיבה התיכונית "חורב".
ניסן סלומינסקי
"התמונה המפורסמת מסבסטיה צולמה בפעם השנייה שבה עלינו לשם, לאחר שהפעם הראשונה לא צלחה. "העלייה השנייה" הולידה הסכם פשרה בחסות הממשלה, שתוצאותיו מתועדות בצילום – פרץ של שמחה וריקודים ספונטניים שנמשכו זמן רב באין מפריע. זו הייתה שמחה של שיבה לאדמתנו, מהולה בתחושה ששלב נוסף בגאולת עמנו הולך ומתממש לנגד עינינו.
"אחרי מלחמת יום הכיפורים הבנו שהזמן פועל לרעתנו, והתגבשה ההכרה שצריך לעשות מעשה. בערה בנו דחיפות לנצל את ההזדמנות ההיסטורית וליישב את יהודה ושומרון. הימים היו ימי שלטונה של מפלגת העבודה, כך שהתחדדה ההבנה שעלינו מוטלת החובה לעשות ולא להמתין. לנגד עינינו עמדו שתי מטרות: קביעת עובדות בשטח באמצעות התיישבות ציונית, וחיזוק הזיקה הלאומית לארץ האבות.
"אני זוכר כיצד טיפסנו להר עיבל, שעל שלוחותיו שוכנת סבסטיה. צעדנו בציר המוביל לתחנת הרכבת המשקיפה על אלון־מורה, אותה אלון־מורה שהיוותה תחנת מעבר לאברהם אבינו. ככל שהתקרבנו, נדמה היה לי שהרכבת הזו התחילה את מסעה אלפי שנים קודם לכן, עת הילכו אבותינו בגבעות הללו, בין חומות, ארמונות ובתים של ימי ממלכת ישראל. לרגע כאילו יכולתי לחזור אל שומרון המקראית, שומרון שהייתה בירת ממלכה.
"למרות הנחישות להגשמת המשימה, לא היה לאיש מאיתנו ספק שגם אם חיילי צה"ל יגיעו לפנותנו, עימות אלים לא יהיה כאן ויד לא תורם, "כי אנשים אחים אנחנו". העיקרון שנקבע באותה שעה, הפך לאחת מאבני הפינה של פעילותנו ההתיישבותית עד היום".
ניסן סלומינסקי הוא ח"כ מטעם הבית היהודי ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
יהודה שלוש
"במוצ"ש קיבלנו טלפון: להתייצב בתחנת הרכבת בנתניה, להביא תפילין וגמרא. נאמר לנו כי עולים לסבסטיה, חוזרים אל ארץ אבותינו. הייתה אווירה של התרוממות רוח. תוך כמה דקות הכנתי תרמיל ובו ציוד בסיסי, ושמתי את פעמיי לרכבת יחד עם תלמידים רבים אחרים מישיבת בני עקיבא בנתניה.
"בתחנה חיכו לנו נציגים של המארגנים, שהסבירו כי לא ברור לכמה ימים יוצאים, אבל לא לתקופה ארוכה. הראש היה בעננים. לפני שעלינו לרכבת ציפתה לנו הפתעה: נעמי שמר, שכתבה שיר לרגל האירוע, הגיעה לשם וקראה לנו אותו בקול, בהתלהבות עצומה ובפרגון אינסופי לנוער שעוזב הכול למען ארץ ישראל.
"איני זוכר היכן הרכבת עצרה, אבל אני זוכר שבהמשך הלכנו דרך ארוכה ברגל עד שהגענו לסבסטיה, שם המתנו לזמן הנץ והתפללנו בהתלהבות עצומה. לאחר מכן הוגש קפה עם לחמניות לארוחת בוקר. במהלך הבוקר היו שיחות מפי המארגנים - הרב משה לוינגר והרב חנן פורת, וגם שיחה של הרב משה צבי נריה, שבא עם רבנים מהישיבות התיכוניות השונות כדי לתמוך במאבק. אלה פיצלו אותנו לקבוצות, ובמשך כשעתיים למדנו גמרא, בהמתנה לישיבת הממשלה שתחליט האם להכיר בהתנחלות כיישוב חוקי או לפנות אותה.
"בזמן הציפייה אסף הרב לוינגר את כולם למרכז ההתכנסות, וקרא בקול גדול פסוקי קבלת עול מלכות שמיים. קריאת "שמע ישראל" לוותה בתקיעת שופרות שהחרידו את הקהל הגדול כמו בעת קבלת התורה. המעמד הזה נחרת בלבותנו והפך למעמד מכונן במאבק על ארץ ישראל.
"התפללנו מנחה בדבקות. שר הביטחון שמעון פרס נפגש בינתיים עם ראשי המארגנים ומסר להם את החלטת הממשלה לאשר יישוב יהודי, בתנאי שנעתיק את מקומנו לקדום, בתוך המחנה הצבאי. לא נשכח את ההתלהבות הגדולה שאחזה במשתתפים עת הגיעה הבשורה. הרב לוינגר, חנן פורת והרב נריה נישאו על כפיים בשירה ממעמקי הלב, עם השיר הנפוץ לימים "ושבו בנים לגבולם". חשנו כמו בני העלייה הראשונה שפקדו את הארץ, וכמו דוד שכבש את ירושלים והעלה אליה את ארון ה'. משם התגלגל העניין להתנחלויות רבות בשומרון. יהי רצון שנזכה להמשך מפעל אדיר זה, ונשוב לארץ אבות כשבית המקדש במרכזה".
הרב יהודה שלוש הוא רב שכונות מזרח נתניה וראש בית המדרש לרבנים ודיינים בעיר.
עדי מינץ
"ימים אחדים לפני חנוכה תשל"ו, הטלפון הציבורי בישיבת הר עציון הקים אותי מהסטנדר ושלח אותי לפגישה חפוזה עם מנחם פליקס ובני קצובר בדירה בירושלים. הם ביקשו ממני לנסוע לתחנה המרכזית בכפר־סבא, ולהוביל את כל המגיעים לשם לתחנת הרכבת בסבסטיה. "רגע, באיזו דרך נגיע?" שאלתי. "תמצא מסלול", הייתה התשובה.
"וכך, בנר שלישי של חנוכה, התייצבתי במקום הכינוס. הגיעו לשם אוטובוסים מישיבות בני עקיבא וכלי רכב רבים נוספים. אני, נער־הסדרניק צעיר, ביקשתי נהג מתנדב שיסיע אותי בראש, והתחלתי לנווט שיירה מוזרה של כאלף איש באוטובוסים ובמכוניות לתוך שבילי השומרון.
"מסלול הנסיעה שתכננתי לפי מפה טופוגרפית, היה שונה בתכלית ממה שקרה באמת באותו לילה וביום שלמחרת. בחרתי לחצות את הקו הירוק באזור צור־נתן (ליד היישוב כוכב־יאיר, שלא היה קיים אז), בתקווה שלא אתקל במחסום צבאי. נכנסנו לתוך כפר־צור (הערבי), ושם הפתעה: האוטובוסים לא יכלו לקחת את הסיבובים החדים בין בתי הכפר. סובבתי את השיירה בכבדות לאחור, ולאור הפנס הפנימי של הרכב הובלתי אותה בלילה החשוך לדרך שעקפה את הכפר.
"גשם זלעפות שהחל לרדת לא הקל עליי את המשימה. לאחר עוד כמה קילומטרים, נעצרנו לפנות בוקר בכביש הצר מאוד על ידי מחסום צבאי. ניסיונות השידול שלי ושל נוסעי השיירה, שרובם היו מבוגרים ממני בשנים רבות, לא הצליחו. ביקשתי מכולם לרדת מהרכבים והסברתי את המשימה: להגיע לסבסטיה, ויהי מה.
"וכך, כשהנהגים נותרים מאחור, יצאנו לדרך בגשם השוטף. מאות ילדים, נשים, מבוגרים ובני נוער עלו ברגל. אף אחד לא נרתע מהגשם, מהקור ומהבוץ. לאחר שעקפנו את הכפר בית־ליד, וחצינו בריצה את כביש שכם־טול־כרם, הגענו לסבסטיה.
"בימים הבאים המשכתי למלא משימות. דרך קלקיליה ושבילים עוקפים הבאתי טנדרים עמוסים באוהלים, שיצאו ממפעל לאוהלים ברח' סלאמה בתל־אביב. מצויד במשאית סמי־טריילר עמוסת ציוד רב עליתי מבקעת הירדן דרך שכם והכפרים שמצפונה, על מנת לעקוף את המחסומים בואכה סבסטיה.
"המבחנים הגדולים של אוהבי ארץ ישראל באותם ימים היו מבחני מזג האוויר, הסבלנות והנחישות. בימי החנוכה של תשל"ו הבאנו אור גדול ובהיר לעם ישראל, אור שגירש הרבה מן החושך.
"ומהימים ההם לזמן הזה. רבים מאיתנו חיים בתחושה שהאחיזה שלנו בלבה של ארץ ישראל בטוחה, ושסכנת הגירוש חלפה. אין טעות גדולה מזו; השיתוק שאחז בנו בשנים האחרונות הביא לכך שההתיישבות מתפתחת בקושי בממדי הגידול הטבעי. ההקפאה השקטה שנגזרה עלינו מקפיאה גם את רוחנו. ראשוני גוש אמונים וגרעין אלון־מורה פעלו בשם הזכות הטבעית של עם ישראל בארצו; את המאבק התודעתי הזה אנחנו מזניחים כבר שנות דור.
"הרוח הגדולה של ימי סבסטיה הייתה השילוב המדהים בין מנהיגות צעירה ונחושה לבין המוני בית ישראל שמסרו את נפשם למען חידוש ההתיישבות בשומרון. ניקח גם אנחנו דוגמה מחלוצי ההתיישבות, ונפיח בה רוח חדשה".
עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, הוא יו"ר מליאת המועצה ומנכ"ל "יש"ע הירוקה". מתגורר ביישוב דולב שבחבל בנימין.
"היינו באטרף, אש יקדה בלבנו"
''התרוממות נפש''. חנן פורת והרב לוינגר נישאים על כתפי פעילי ההתנחלות בסבסטיה
צילום: משה מילנר
כשנה לפני מותו של חנן פורת, כשכבר חלה במחלתו הקשה, קיימה איתו אפרת בדיחי שורה של שיחות במקומות שונים שמסמלים את דרכו האישית והציבורית. הדברים שאמר לה פורת בתחנת הרכבת בסבסטיה מובאים כאן לראשונה.
"לסבסטיה הגענו אחרי שנה של פעילות, ואחרי שראינו שאין דרך אחרת אלא לעלות פיזית לקרקע. עבדנו יומם ולילה, הן על גיוס אנשים וחוגי בית, והן על גיוס כספים. לך תשכנע תורם שישקיע עשרות אלפים בחבורה קטנה ואנונימית שהולכת להיאבק במפלגת העבודה הכול־יכולה, כשכל העולם נגד, כולל הערבים כמובן, וגם חצי מדעת הקהל בארץ.
"צריך להבין שהיינו באטרף, באמת הייתה אש יוקדת בלבנו, בפרט אחרי מלחמת יום הכיפורים. הרגשנו שיש משבר מורלי בעם. אני כל הזמן חזרתי על "ציון אל תיראי, אל ירפו ידייך". זה לא היה העניין הקונקרטי של אלון־מורה, זו הייתה ראייה כוללת.
"אני זוכר את הנרות שהדלקנו בדרך לפה. זה היה פרסומי ניסא שאין כמותו. קשה לתאר באיזו שמחה ובאיזו דבקות אנשים הגיעו לכאן, בתוך כל הסערה. אני למשל לקחתי על עצמי משימה, להביא את החבר'ה של ישיבת קריית־ארבע עם הרב אליעזר ולדמן. הגענו מטולוזה (כפר ערבי בשומרון), באיזושהי דרך־לא־דרך. החיילים לא יכלו לעמוד מול זה. הם ניסו למנוע מפה ולמנוע משם, ובסופו של דבר עשו את הדברים כלאחר יד. המאמצים שלנו דיברו גם אל לבם, וכתוצאה מכך הצלחנו להגיע לכאן.
''קשה לתאר את השמחה''. חנן פורת ז''ל
צילום: מירי צחי
"כשהצטברו פה אלפי בני אדם, היה ברור לממשלה שהיא לא יכולה לנפנף אותנו מכאן. גם היו כאלה שנתנו להבין שהפעם נגן על המקום כהגן איש על ביתו. בכוונה לא הגדרנו (את אופי המאבק – א"ב), כדי לא ליצור מצב שכביכול אנחנו עומדים לנקוט באלימות, אבל כהגן איש על ביתו. רבים מהתומכים הגיעו לאו דווקא מתוך הזדהות מלאה. האווירה החלוצית והמסירות הלכו ומשכו את לבו של הציבור הרחב, גם כאלה שמבחינה פוליטית אולי עמדותיהם היו שונות.
"בעקבות ההגעה שלנו לכאן הממשלה יצאה לסיור בהליקופטר, ומאוחר יותר התברר לי שפרס נכנס לאמוק בגלל ההאשמות של רבין, שרמז ברמז גס ששר הביטחון שיתף איתנו פעולה. בעקבות זאת פרס מטיל עלינו עוצר מוחלט, סגר, לא ייכנסו לא מזון ולא מים, ודאי לא אנשים. ואז קורה אירוע שכל התקשורת נגנבת ממנו: למרות שהכול סגור ומסוגר, נהגי משאיות מצליחים להחיות את תוואי המסילה הטורקי הקדום, נוסעים עליו ומביאים לנו לא רק דברים חיוניים כמו מזון ומים, אלא גם מבנים. ואת המבנים האלה בחורות צעירות, תלמידות שישית־שביעית, סוחבות כל אחת פלטה של 100־150 קילו. מרוב התלהבות והתרוממות הנפש - סוחבות".
הרב לוינגר התקשר בשבת
"בתוך שעתיים־שלוש הוקמו מבנים, ולטקס קביעת המזוזה אנחנו מצליחים להגניב שמונה ממנהיגי היהדות בעולם, שרבין הזמין אותם לכינוס החירום הציוני בירושלים על רקע השוואת הציונות לגזענות. המעמד הזה מתכנס בסבסטיה, והתקשורת שוב נגנבת - איך בנינו, איך הבאנו את המזוזה. זה גורם לאווירה שקשה לתאר אותה, וזו אולי הסיבה העיקרית לכך שרבין, בצר לו, מטיל על שנוא נפשו שמעון פרס, שעד אז היה די מודר מהעניין, למצוא מוצא.
"אחד הדברים המדהימים שצריך לספר הוא שהרב מוישה לוינגר, מתוך רצון למנוע עימות נורא, התקשר בשבת לאריק שרון (היועץ של רבין באותם ימים) כדי לנסות לגבש פשרה. עיקרה של הפשרה אומר שהאנשים שנמצאים כאן יעברו למחנה קדום - קבוצה מוגדרת, עד שלושים משפחות. פרס רצה שהדברים ייעשו בתוך מחנה צבאי כדי שתהיה לו יותר שליטה, אבל המשמעות הייתה התחלה של אחיזה יהודית בשומרון, וכתוצאה מכך יימנע כל העימות. הוסכם שהממשלה תוך כמה שבועות תגבש את עמדתה בקשר להמשך ההתיישבות, אבל היה ברור שלא מדובר פה במשהו זמני בלבד, אלא בדבר קבוע יותר.
"אחרי כמה שעות מזמינים אותנו לפגישה בתל־אביב. בהתייעצות המוקדמת חיוויתי את דעתי בעד הפשרה, מתוך חשש שאם לא נגיע להבנה, עלול להתרחש פה עימות שהשלכותיו מי ישורן. האמנתי שאם נצליח להקים את היישוב בקדומים, כי אז פרצנו בכך את הדרך לשומרון - והפריצה הזאת תיעשה באופן ציבורי, לא כמהלך אומלל ומסכן, אלא כדבר רב־עוצמה.
"הייתה הכרעה. הרוב תמך בקו של נכונות להגיע אל מה שאפשר היה להגדיר כ"פשרה", אבל אנחנו ראינו בזה בסופו של דבר הצלחה רבה באופן יחסי. ברוח זו הלכנו לפגישה שאליה הוזמנו על ידי שמעון פרס. הדיון התקיים דווקא ברוח טובה, אפשר לומר. פעמיים־שלוש פרס יצא לחדר השני והרים טלפון לרבין. בסוף הורמו כוסיות. זה היה מפליא.
"בדרך חזרה מתל־אביב אמרנו לעצמנו: עכשיו הכול תלוי בנו. אפשר להציג את זה לאנשים בשטח כפשרה קצת מסכנה ונקניקית, שאיכשהו אנחנו מצליחים לתקוע איזה בדל בשומרון, ואפשר גם להציג את זה כניצחון גדול, ברוך השם, לעם ישראל: הנה, ממשלת ישראל מקימה יישובים בשומרון. בחרנו באפשרות השנייה. נו, זה באמת מבחינתנו ניצחון. ואז התחילו הריקודים, ונשאו על כפיים, וריקודים.
"אני רוצה לומר עכשיו - כל הסיפורים וכל הפרטים, הכול היה ממש נסי־נסים, סייעתא דשמיא. האפשרות של פריצת דרך לשומרון, שהייתה כל כך בניגוד לעמדות הממשלה, אי אפשר להגדיר את זה אלא מאת השם.
אקו"ם