ראשי » חדשות » צבא וביטחון

ככה מנצחים מלחמות: הסוד של הכוחות המיוחדים

הטלטלה בעולם הערבי שחררה מהבקבוק כוחות גי'האדיסטיים ויצרה סדר חדש. מול ארגוני טרור וגרילה ללא כללים, צריך להציב כוחות מיוחדים שחושבים מחוץ לקופסה‎. טור אישי של תא"ל במיל' גל הירש

רבים מכירים את תיאוריית 'הברבור השחור' של נאסים טאלב. זהו מודל המנתח את השפעתן של הפתעות מזעזעות בתחומים שונים כמו כלכלה, תעשייה ואחרים. על איומי 'הברבור השחור' נכון לדבר גם בהיבטים של טרור, גרילה ואתגרים ביטחוניים. איומים אלה נוצרים בעיקר מכיוון שהסביבה שלנו השתנתה, היריב השתנה וכך מציאות חיינו.

עוד כותרות ב-nrg:
- התקציב: הקואליציה והאופוזיציה הגיעו להבנות
- אישום: אב ל-11 מי-ם התעלל מינית בשתי בנותיו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

הסכמי סייקס-פיקו, שאך לאחרונה 'חגגנו להם' מאה שנה, ארגנו את המזרח התיכון מחדש וכפו על האזור הזה תפיסה מדינתית שהתאימה להצהרת וילסון של אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם הזכות להגדרה עצמית לכולם. ישבו שני פקידים מצרפת ומבריטניה, ובדיון של 'מהנדסים עם סרגלים' כפו על החמולות והשבטים המקומיים תרבות, רעיונות ומחשבות שהם לא הכירו, מנגנונים של מדינה. כך נוצר מזרח תיכון של קווים מסודרים וישרים כפי שאנחנו מכירים על הגלובוס, ולמעשה נוצרו מדינות חדשות יש מאין.

הפונדמנטליזם האסלאמי, הגי'האדיסטי והרדיקלי היה כאן תמיד. לכל המנגנונים שהיו במזרח התיכון לפני סייקס-פיקו, בעיקר לעות'מנים (ולפניהם גם לאחרים), היו ארגזי כלים מתאימים לטיפול באנרגיה ג'יהאדיסטית. הכלים הללו לא היו דמוקרטיים במיוחד. גם מנגנוני המדינה החדשים שלאחר סייקס-פיקו, שנשלטו בעיקר על ידי מלכים, קצינים ורודנים למיניהם, כללו ארגז כלים שהוא כביכול דמוקרטי ומדינתי אבל בפועל בא מעולם אחר, וכך יכלו המדינות הערביות להכיל ולשלוט בסכנת האסלאם הקיצוני.

כידוע, לפני קצת יותר מחמש שנים חווינו ראשיתה של 'טלטלה במזרח התיכון', או כפי שכינו את זה 'האביב הערבי'. רבים ממנגנוני המדינה הללו נשברו, והשדים ברחו החוצה מן הבקבוק שאיננו עוד.
 
כשהבקבוקים נשברים והשדים מתרוצצים סביבנו באופן חופשי, אנחנו מזהים תופעה חדשה, שבשפה המקצועית קוראים לה UGA – Un-government areas. כלומר "אזורי ספר", אזורים ללא משילות, או אזורים במשילות חלקית. אזורים רבים כאלה קיימים בצפון אפריקה.

ראו את לוב למשל, ראו מה שקרה בתוניס או במצרים אחרי המהפכות הראשונות של האביב הערבי, ראו מה קורה בסיני לאורך השנים האחרונות, מה קורה בסוריה, בעיראק, בתימן ועוד. במעגל הקרוב אלינו אנחנו מוקפים באזורים ללא משילות. זהו ואקום שמזמין ארגוני גרילה, חתרנות וטרור, ואיש אינו יודע כיצד והיכן יתאפשר להכיל מחדש את השדים הללו. הבקבוקים שנופצו כבר אינם אותם בקבוקים, וספק אם נראה שוב את אותם מנגנוני מדינה שהכרנו מאז 'סייקס-פיקו' ועד האביב הערבי.

הוואקום שנוצר באותם אזורים ללא משילות מתמלא באידיאולוגיות פונדמנטליסטיות קיצוניות ויש להן, לאידיאולוגיות האלה, צבאות נוסח דאעש, אל-קאעידה וגרסאות שונות שלהם. ברשימה הזו נמצאים גם לשכר אל-אסלאם, ג'בהת אל-נוסרה, אנסאר בית-אל-מקדס, גדודי עבדאללה עזאם ורבים אחרים. מלבדם יש כמובן הישויות המוכרות לנו: חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד אסלאמי. כל זה רק במעגל הראשון. במעגל השני נמצאים למשל החות'ים בתימן, אל-שבאב בסומליה, בוקו-חראם בניגריה ובמרכז אפריקה ורבים נוספים. לרוע המזל ניתן לתאר גם מעגל שלישי של צבאות ג'יהאדיסטיים, יש מספיק לכולם. 

אנחנו מוקפים אם כן בכמה וכמה מעגלים של אסלאם קיצוני, וישנה גם מכונת שדים תעשייתית שקוראים לה איראן, והיא פס ייצור לשדים באמצעות מנגנון מדינה חזק. כך נהנים ארגוני הטרור, שהם איום גלובלי, ממנגנון מדינה שתומך בהם גלובלית – עם שגרירויות על כל המשתמע מכך, עם יכולת לנוע במרחב, עם בניין כוח, תקציבים וגיבוי מדינתי.

כתוצאה מכך, חמאס וחיזבאללה הם כבר לא ארגוני טרור אלא צבאות מאורגנים של טרור וגרילה. זה מה שחונה על גבולותינו היום. הסביבה שלנו כוללת אפוא הרבה ארגונים, גופים, רעיונות ואידאולוגיות עם כוחות צבאיים מסוגים שונים, וכל זה באזורים שהם מחסני הנשק מן הגדולים בעולם שנוצרו כאן במאה השנים האחרונות.

כל היריבים האלה שנאבקים עמנו הם בעלי אופי שונה מבעבר, ועל כן מחייבים מענה מודיעיני מסוג שונה. האיומים שמולם גידלנו, בנינו ויצרנו את מדינת ישראל – דור ההורים שלי, הדור שלנו, והדור של הילדים שלנו שכבר משרת – נוסחו במונחים קלאסיים של מניעת כיבוש, פלישה, הגנה פיזית על הבית וגבולותיו. המונחים האלה באו מעולם המושגים של מלחמת העולם השנייה, ואם תרצו גם מלחמת איראן-עיראק ומלחמת יום הכיפורים. התנגשות של צבאות בצבאות.
 

עד סוף שנות השבעים היינו רגילים לחפש מידע מודיעיני על דיביזיות, חטיבות, כוחות, תבניות סדורות. זוהי מלחמה במובנה הקלאסי והמוכר לנו כבר דורות. כשדיברנו אז על המושג 'מלחמה' ידענו על מה אנחנו מדברים. עכשיו העולם משתנה, המלחמה השתנתה ואנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי. אנחנו מדברים על 'מודיעין לנקודות', ישויות בודדות, על האדם האחד שלוקח משאית ודורס 84 איש בניס.

כשאנחנו רואים היום את קצה הקרחון המבטא עבורנו את האויב אנחנו צריכים להתעניין בעיקר במה שנמצא מתחת הקרחון, ואנחנו זקוקים למודיעין מסוג אחר לחלוטין כי יש שם המון פרטי מידע, תעשייה תוססת של טרור המורכבת מאינסוף פרטים, רשתות והקשרים. כדי להתמודד עם אותו דורס במשאית, עם הסכינאי, הזאב הבודד ואפילו להקת הזאבים, צריך מודיעין בעל אופי אחר. אנחנו מחפשים מחט בערימת שחת עם 'ביג דאטה אנליסיס' (חקר מסד נתונים גדול), גישה מודיעינית אחרת עם טכנולוגיה מתאימה.

האתגר גדול: מפענוח תעשיית הטרור שמתחת לקרחון אנחנו רוצים להגיע ל"דף מטרה" עם תצלום הטרוריסט, עם קואורדינטות של מיקומו העכשווי, עם תיאור חלון המבנה שבו הוא מסתתר. או אז נוכל לשלוח לשם צוות של שלדג, או להשחיל שם טיל, או לקיים מבצע מיוחד של שירות חשאי. פעם המבצעים האלה היו חריגים ולכן מיוחדים, היום זו המציאות המבצעית. אנחנו צריכים 'מודיעין לנקודות' כדפוס השגרתי, בוודאי שלא מודיעין לדיביזיות.
 
אנחנו נמצאים במקום אחר גם משום שהיריב שלנו משתמש בכל הישגי הקדמה של החברה המערבית והעולם החופשי, ומנצל את התחבורה המתקדמת - את המשאיות, את מטוסי הנוסעים ואת הרכבות שלנו, הן כיעד לתקיפה הן כאמצעי לחימה. הוא מבצע פיגועים בתוך היומיום שלנו. בפיגועי ההשראה שהוא מבצע הנשק שלו הוא הנשק הזמין, וזה יכול להיות כל דבר – אגרופן, סכין, משאית ומטוס. זה יכול לקרות בתוך המון בטיילת, במרכז הקניות, במרחב הקיברנטי ובכנסייה. המחבל הזה הוא פשוט נקודה תמימה במרחב, שלפתע פתאום יוצא קדימה מאפס למאה ויוצר אירוע חמור, רב נפגעים ומטלטל.

הטראומה המתועדת היטב של הפלת מגדלי התאומים היא בדיוק מה שהטרור של היום, כמו דאעש, מחפש. הוא מחפש אירוע שהוא יוצא מהכלל, משהו שמזעזע אותנו ומצטלם כך שלא נשכח אותו לעולם. מסיבה זו הייתי מוטרד במידה מסוימת מכך שלאחר סדרת הפיגועים הקשה באוקטובר בפריז, שבה המפגעים רצו לייצר אפקט באותו סגנון, הטלוויזיה לא הגיעה למרחץ הדמים ב'בטקלן' והתמונות המזוויעות לא יצאו לעולם.
 
מכיוון שלא נחשפנו ויזואלית למרחץ הדמים, אפשר שזו גם הסיבה לכך שהתגובה לפיגועי פריז לא הייתה דומה לזו שבאה לאחר התאומים. היריב הנוכחי שלנו רוצה להחזיק 'דימר' ולקבוע את עוצמת הפעולה שלו, וגם לנו צריך להיות 'דימר' שקובע את עוצמת הפעולה שלנו בהקשר הדברים הנתון.

זירת הלחימה הנוכחית בעידן של מלחמה גלובלית היא 'רשת נגד רשת', והאתגר המרכזי שלנו הוא היכולת לייצר רשת שאליה כולם מתחברים –  מכבי האש, מד"א, כוחות מיוחדים של המשטרה והצבא, כולם. גורמים מבצעיים שונים ובעיקר ארגוני מודיעין, שיוכלו לדבר זה עם זה ברשת אחת. היריב שלנו הוא כל כך בעייתי, כל כך נקודתי. אין לו כללים, אין לו 'חתימה מודיעינית' ברורה, אין לו חוקים, אין לו גבולות. הכול מותר לו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה והוא לא כבול לשום דבר. הפרדיגמה שלו היא שאין לו פרדיגמה. יריב כזה מחייב אותנו להעמיד מולו כוחות מתאימים ומענה רלוונטי.
 

מדינה דמוקרטית לא יכולה להפעיל טרור וגרילה, אבל היא יכולה לספק את הגרסה המדינתית שלה לטרור וגרילה. הגרסה המדינתית המאורגנת והמותרת בחוק לגרילה היא שירותים חשאיים, כוחות מיוחדים וקומנדו, שהם 'שרוטים עם רישיון'. ואני אומר לכם את זה מהיכרות אישית... אנשים שמסוגלים לחשוב אחרת; להתאים את עצמם במהירות ולייצר פתרונות אד-הוק מבלי לחכות לסבבי פיתוח, לעשות דברים שהם מחוץ למעגל הנהלים הרגיל – עם אישורי בטיחות מיוחדים, לפעול במהירות מעבר לדמיון, מחוץ למוסכמות, מחוץ לתורת ההפעלה, מחוץ לרשת.

זה תפקידם של כוחות מיוחדים. הם שמסוגלים ליצור תמרון לא שגרתי כמו שביצענו למשל בקסבה של שכם ובמחנות פליטים שונים ב'חומת מגן', אותו תמרון חריג של 'נחילים': תקיפה מכל הכיוונים, בעת ובעונה אחת, בכוחות קטנים אך על ידי חטיבות שלמות יחד עם כמה כוחות מיוחדים. זהו תמרון חריג גם בקנה מידה עולמי, שאתה יכול לעשות אותו רק "עם מגפיים על הקרקע". מהאוויר זה לא ילך. אפשר וצריך להיעזר ולהסתייע בכוחות האוויר, אבל אי אפשר לעקור גרילה חפורה או טרור מאורגן מהאוויר בלבד.

בשבוע שעבר ציינו עשור למלחמת לבנון השנייה. אני גאה מאוד באחיי הלוחמים, החיים והמתים, שהביאו בלחימתם לעשר שנות שקט בצפון.
 
בסוף השבוע האחרון נחשף לראשונה מבצע שכונה 'נערי החוף'. במבצע הזה הפעלתי את יחידת מגלן, יחידה נהדרת, שבדין קיבלה צל"ש על פעילותה במלחמה תחת פיקודי. מגלן הונחתה בעומק כוחות האוגדה, דרומית לצור. היא הצליחה להשבית באמצעות כוח קטן ומיוחד את הגזרה המערבית כולה, והוציאה את עכו, נהריה וחיפה מטווח הרקטות.

היה קשה מאוד לאשר את המבצע הזה ולהוציא אותו לדרך, אבל מרגע שאושר הוא בוצע בצורה יוצאת מן הכלל, רב זרועית, מן האוויר, הים והיבשה. עשרות לוחמים ביצעו מהלך בעל משמעות אוגדתית, פיקודית ומטכ"לית שהייתה לו השפעה ניכרת על המלחמה. והיו כמובן מבצעים נוספים שעליהם לא נוכל לדבר.

לכוחות כאלה תפקיד משמעותי מאוד מול טרור, גרילה וחתרנות. הם המענה הרלוונטי והאפקטיבי. המודיעין המיוחד, הקומנדו, הכוחות המיוחדים והשירותים החשאיים צריכים להיות מרכזיים בבניין הכוח שלנו מול איומי העת הזאת, מול השדים שברחו ומקיפים אותנו מכל עבר באזורים ללא משילות.
 
מכיוון שישראל היא המשמר הקדמי של העולם החופשי וכל איום שמתנפץ על חומותינו מפעפע אחר כך ומסתנן אל היבשות האחרות, נכון יהיה שגישה זו תאומץ גם על ידי כלל האומות הנלחמות בטרור.
 
תא"ל במיל' גל הירש הוא יו"ר המכון למנהיגות העתיד בישראל, יו"ר חברת 'דפנסיב-שילד אחזקות' וכיהן כמפקד עוצבת הגליל במלחמת לבנון השנייה. מחבר הספרים ״סיפור מלחמה סיפור אהבה״ ו-"Defensive Shield" (ראה אור השבוע בהוצאת גפן). המאמר עובד מתוך דברים שנשא בשבוע שעבר בכנס המודיעין והכוחות המיוחדים של המרכז לחקר המודיעין והמגזין 'ישראל דיפנס'.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg