צה"ל נערך? "העימות עם דאעש יגיע לישראל"
בעולם שבו האויבים הם חמאס, חיזבאללה ודאעש, ייאלץ צה"ל לשנות את תורת הלחימה שלו ולעבור ל"לוחמה מבוזרת". מומחים צבאיים מזהירים מפני זלזול ב"בריגדה הבינלאומית של האיסלאם", וטוענים ש"הגלים האסלאמטיסטיים יוכלו להביא משהו גרוע מדאעש"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את הדברים אומר האסטרטג חיים אסא, שנדרש לחשוב מחוץ לקופסה ולכתוב בשביל צה"ל תפיסה חדשה של שדה הקרב, מותאמת לאיומים של ימינו ומשוחררת מפרדיגמות וקיבעונות. שותפו העיקרי למשימה הזו הוא דווקא כן גנרל – אלוף במיל' ידידיה יערי, כיום מנכ"ל רפא"ל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה). בספרם החדש, "ללחום אחרת: תפיסת הלחימה החדשה ועקרונות התמרון המבוזר" (הוצאת ידיעות ספרים), טוענים השניים שכל תפיסת הלחימה שלאורה פעלו צבאות העולם מאז ימי קדם - מתקפה על אויב נייח, השמדתו והשתלטות קבועה על שטחיו - היא ארכאית. זמנה חלף.
כיום, מול האתגרים החדשים שמציבים ארגוני טרור וצבאות טרור, יש צורך בשיטת לחימה חדשה – "הלחימה המבוזרת". זו תכלול בעיקר שימוש בכוחות קטנים, זריזים וגמישים, שיישלחו למשימות טיהור וחיסול בלתי פוסקות בשטח. הכוחות הללו לא יפעלו להכרעה מוחלטת של האויב, כי הכרעה כזאת, אומרים אסא ויערי, לרוב אינה בגדר האפשרי.
לפי ההערכה שמוצגת בספר, בשנים הקרובות לא נראה במזרח התיכון מערכות שבהן צבאות גדולים יתנגשו זה בזה. בפרט אמורים הדברים לגבי ישראל, שאינה מאוימת היום בידי צבאות קונבנציונאליים, כמו אלו של סוריה ומצרים בעבר. היריבים שנצטרך להתמודד איתם הם כוחות נוסח חמאס, חיזבאללה ודאע"ש, שכבר אינם רק "ארגונים": מחד גיסא הם רוכשים יכולות וניסיון של צבא מדינתי ממוסד, ומאידך גיסא הם שומרים על מאפיינים של ארגון טרור, שאינו כפוף לחוק ומוסר בינלאומי, ויודע להיטמע בכל שטח.
"נקודת המוצא שלי הייתה זאת: אנחנו עומדים היום מול אויב נעלם, מסתתר בכל חור, בעייתי", אומר אסא. "זה יריב שאני לא יכול לבוא נגדו לינארית, כי אז הוא יקרע אותי - אם לא מיד אז בהדרגה, כי הוא סבלני יותר ממני. זמן אין לי בכלל, ואילו לו יש כל הזמן שבעולם כדי לעקוב אחריי ולתקוף אותי מכיוונים שאני לא מצפה להם. ואז עלה הרעיון שהצבא יעבוד לא לינארית, אלא במבוזר. מה זה אומר? מגדירים את נקודות הכוח של האויב ומתנפלים על המון מוקדים בו זמנית, מקפידים על סדרי גודל של כוחות שייתנו לנו יתרון בכל נקודה, מכים במה שחשוב ועפים החוצה. לא המצאנו את השיטה; אורד וינגייט, ולפניו לורנס איש ערב, כבר השתמשו ברעיונות כאלו. אנחנו פשוט גיבשנו עקרונות קיימים, שנכונים למציאות של היום, ויצרנו מהם תורת לחימה".
"יש בצבא יותר ויותר אנשים שמאמינים בתפיסת המלחמה המבוזרת, ולכיוון הזה צה"ל הולך", אומר יערי. "היום זה אקטואלי לחלוטין. באפגניסטן, אגב, עובדים רק ככה. הכול מבוזר. בסוריה, כולם ללא יוצא מן הכלל, מאסד ומטה, עובדים בצורה כזו. שם הלחימה הלינארית נעלמה מן העולם ביחד עם הדינוזאורים. היום זו היסטוריה קדומה שאבות מספרים עליה לבניהם ליד המדורות.
"הכוחות הקלאסיים־לינאריים לא נעלמים, אבל המשקל היחסי שלהם במכלול הכוח קטן יותר, כי הם לא אפקטיביים. מה היית עושה, למשל, עם החטיבות שעמדו מחוץ לעזה במבצע 'עמוד ענן' ולא נכנסו פנימה? עובר איתן עוד מאה מטר? מה חיילי החי"ר היו עושים שם חוץ מלעלות על מוקשים?"
מנגד, יש מי שטוענים שכל עוד לא תשתלט פיזית על שטח, תמשיך לחטוף מתוכו.
"אז אני טוען שכבר היו פעמים שתפסנו את השטח, ועדיין חטפנו. בסופו של דבר אם אתה רוצה לעשות המנעה אמיתית, כלומר לתפוס שטח ולנקות אותו, זה לוקח הרבה זמן. חלק מהרקטות מוטמנות מראש, והן יעבדו גם בלי שיהיה לידן מישהו. כדי לנטרל את הרקטות הכבדות צריך להיכנס לעומק רב, וזה אומר לעבור שטח שיש בו מארבים עם טילי נ"ט ואיומים אחרים. איך שלא תסתכל על התרחישים האלה, כרגע האסטרטגיה הכי מבטיחה היא לחימה מבוזרת, גם אם לא בטוח שהיא תיתן תשובה מלאה".
ספרם הנוכחי של אסא ויערי הוא למעשה מהדורה חדשה, מורחבת ומעודכנת, של ספר שפרסמו השניים לפני כעשור תחת השם "לוחמה מבוזרת: המלחמה במאה ה־21". כבר במהדורה המקורית הציגו המחברים את עיקרי שיטתם, ומאז ניתנו להם כמה הזדמנויות לבחון את רעיונותיהם בקונפליקטים שונים באזורנו - מלחמת לבנון השנייה, מבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן בעזה, הקונפליקט המתמשך של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק, והמערכות שמנהלים דאע"ש וג'בהת א־נוסרה בעיראק ובסוריה נגד הצבאות הלאומיים ומיליציות שונות.
תורת הלחימה החדשה החלה להיכתב ב־2003, בהוראת הרמטכ"ל דאז משה יעלון. בעזרת יועצו האישי,
הפסיכולוג הארגוני אל"מ עמוס ליהמן, הקים יעלון כמה צוותים שעסקו בפיתוח חשיבה ובדרכים ליישם אותה. צוות בראשות דן חלוץ בחן את מושג "הרעיון המכונן" של צה"ל. צוות אחר, בראשות סגן הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בחן אם יש פער בין המציאות ובין הדרך שבה תופסים אותה בצבא. צוות של מכון אקדמי בדק אם אפשר להתמודד עם הפלסטינים לא באמצעות צבא, או לא רק באמצעותו.
ליעלון היה ברור גם שמשהו יסודי השתנה במלחמות העידן הנוכחי, והוא ביקש לעצור ולבדוק מה משמעות הדבר לגבי המוסכמות הבסיסיות של צה"ל. כדי לייצר תפיסה חדשה, הבינו משתתפי התהליך, יש צורך בביקורת נוקבת וחדה על התפיסה הקיימת ועל תפקוד צה"ל בשטח, תוך התחשבות בהתפתחויות הטכנולוגיות, בעיקר בתחום השליטה, הבקרה והמודיעין. לשם כך הוקמה קבוצת חשיבה שזכתה לשם "הצוות האלטרנטיבי". בראשה עמד יערי, מפקד חיל הים באותה עת, ובצוות היה חבר גם אסא, אסטרטג ומומחה למשחקי מלחמה. המסקנה שעלתה מהתהליך הייתה ש"התשובה הצבאית לאיומים החדשים חייבת להתאים את עצמה לשינויים בשדה הקרב. עליה להיות סלקטיבית, מדויקת ומידתית, ולשם כך הכרחי לשנות מן היסוד את התפיסה, המבנה והאופי של הכוח הצבאי הישראלי".
בהנהגה הישראלית נוהגים לדבר על הצורך "לרוצץ את ראש הנחש" כדי להכריע את האויב, אך תפיסתם של אסא ויערי היא אחרת: במלחמות המאה ה־21, לדבריהם, כבר אי אפשר לאתר מרכז כובד כזה ולחסל אותו; המאסה הווירטואלית של כוח צבאי נוצרת ממספר גדול מאוד של מוקדים, שמפוזרים על פני כל מרחב הלחימה. כך נוצרה תפיסת "הלוחמה המבוזרת": בניגוד ללחימה הקונבנציונאלית־לינארית, ששואפת לטפל במטרות המרכזיות באופן טורי, הלוחמה המבוזרת נועדה לשתקן במקביל. הפעלה של כוח צבאי לפי תפיסה סימולטנית־מקבילה, מאמינים אסא ויערי, תשיג אפקט חזק בהרבה מפעולה כגוש אחד.
העידן החדש של לחימת היבשה דורש לשיטתם שימוש בכוחות קטנים, זריזים וגמישים למשימות טיהור וחיסול בשטח. הכוחות הללו – או "המולקולות" - יבצעו משימות הדורשות התערבות אנושית, כמו אלה שהותאמו ליחידות המיוחדות במאה ה־20. כוחות מיומנים שיכולים להגיע במהירות לשדה המערכה ולפעול בגזרה רחבה יהיו מרכיב חשוב בבניית הצבא. אם יופעלו נכונה, הם יהיו מסוגלים לשלוט על שטח גדול למדי בתצפית, בהכוונת אש, בירי וגם בכיבוש. הם יפעלו היכן שיתרונם היחסי מובהק, כשאי אפשר למצות יכולות של כוחות אחרים.
כדי להצליח במשימתה, צריכה הלוחמה המבוזרת לגבש מולקולות עצמאיות שיוכלו להשתלב גם בהרכבים גדולים יותר. כל אחת מהן תוכל בכל רגע לקשור את עצמה ברשת למערכות המולקולריות האחרות הפועלות בסביבתה. אלה יהיו יחידות לחימה המאורגנות למשימה מבצעית, ומתבססות על רכיבי אוויר, יבשה ולעתים גם ים. הן יוקמו אד־הוק בהתאם לצורכי המשימה ולאחר מכן יפורקו, עד שיזדקקו להן שוב, במשימה אחרת ובתנאים אחרים. הגיוון של הכוחות המולקולריים יהיה אינסופי, ותפקידו של המפקד בשטח יהיה להחליט איזה סוג כוח ואילו כלי נשק נדרשים בתנאים הקיימים, ולדאוג להקמת יחידה מתאימה. לעולם לא תהיה אחידות בפעולות של הכוחות המולקולריים; הם יהיו בלתי צפויים מעצם הגדרתם.
אחד היתרונות של כוח מולקולרי, המבוסס על פריסה מהירה, הוא שאינו צריך לשאת עמו חימוש כבד. הוא מזהה מטרות ומסוגל לסגור מעגל ירי בזמן אמת, דרך הפעלת אמצעי לחימה ממרחקים. המולקולות פועלות במקביל, בחתימה נמוכה וללא טנקים, בהנחה שהיריב מפוזר על כל השטח ולכן יש לייצר יתרון כמותי בכל מקום. רמת השילוביות בין מרכיבי הכוח האווירי והקרקעי תהיה גבוהה בזכות יכולת אישית ורמת אימון, וכמובן בזכות מערכות תקשורת וחוזי מתקדמות, המאפשרות למולקולות לקבל תמונה משותפת ולפעול ככוח אחד.
כדוגמה לקרב שבו עשה צה"ל שימוש מוצלח בלוחמה מבוזרת, עוד לפני שהוגדרה ככזו, מצביעים אסא ויערי על כיבוש שכם באפריל 2002, במבצע שפיקד עליו אביב כוכבי. הקרב החל בהתקפה של שני גדודים בו־זמנית על אזור הקסבה, תוך שימוש בשתי שיטות לחימה שונות. ראשית פשטו על האזור כוחות מחטיבת גולני, בגיבוי נגמ"שים מסוג אכזרית. במהלך קרב ההשתלטות על החלק המזרחי של העיר נתקלו לוחמי גולני בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, בתוך משאיות תופת ובתעלות. כוחות הנדסה קרבית עסקו בנטרול המטענים.
הפשיטה המהירה שהפלסטינים לא צפו הביאה לנהירה המונית של חמושים אל אזור מערב העיר. הם התפצלו לקבוצות קטנות של שניים עד ארבעה מחבלים, שכל אחת מהן הייתה אחראית על תא שטח. מטעני חבלה הונחו בסמטאות, ועמדות הירי אוישו והמתינו לפקודה. מפקד גדודי חללי אל־אקצה באזור, נאסר באדווי, הכריז בתחילת הקרב: "אנו מחכים לחיילי צה"ל שיעזבו את כלי הרכב הממוגנים שלהם ויילחמו איתנו פנים אל פנים על האדמה".
כוחות הצנחנים, שהחלו לפעול במערב העיר, נמנעו מלשחק לידיהם של באדווי ואנשיו. הם התקדמו בצעדים זהירים, כשאחת לכמה דקות נשלח כוח מבצעי קטן כדי להשתלט על בתים באזור הקסבה. אסטרטגיית הלחימה הזו העמידה את החמושים הפלסטינים במצב של חוסר אונים, משום שירי לעבר החוליות הקטנות יחשוף אותם לאש הצלפים הישראלים שהשקיפו מנגד. חוליות הצנחנים הסתייעו גם במסוקי קרב, שחיפו עליהן בירי טילים לכל אורך הלחימה.
אף שהיה זה אחד הקרבות המוצלחים ביותר של צה"ל במבצע חומת מגן, הוא לא זכה להבלטה תקשורתית. בסיומו רשם הצבא ניצחון מוחץ. המחבלים ספגו אבדות כבדות, לעומת הרוג ישראלי אחד - רס"ן אסף אסולין, שנהרג מירי כוחותינו.
מנגד, לדברי אסא ויערי, אחד הכישלונות הישראליים הבולטים בלחימה לינארית היה בקרב סולטן־יעקוב, 1982. צה"ל הובס שם כשפעל "לפי הספר", מול צבא סורי סדיר שנקט טקטיקה של לחימה מבוזרת. הקרב החל כששיירה ענקית של כלי רכב נכנסה למארב של מתחם חטיבתי סורי מחופר היטב, וספגה אש כבדה מהאגפים. מבחינת ישראל תוצאות הקרב היו קשות; עשרים הרוגים, למעלה משלושים פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים. כמו כן איבד צה"ל עשרות כלים משוריינים, ובהם שישה טנקים ושלושה נגמ"שים שהושארו בשטח. המטרה - פריצת הדרך לכביש ביירות־דמשק – לא הושגה.
יערי ואסא מצביעים גם על הכנסת הטנקים לוואדי סלוקי, יומיים לפני מלחמת לבנון השנייה, כמהלך לינארי קלאסי שהוביל לכישלון. לדבריהם, מהלך מבוזר היה אמור ליצור השתלטות על פאתי הוואדי; במקום זה הטנקים נכנסו היישר פנימה, כמה מהם נפגעו, לוחמים רבים נהרגו וכל המשימה נתקעה.
נשמעו טענות שדווקא אתם הייתם בין אלו ששכנעו את אהוד אולמרט, בשלבים המתקדמים של המלחמה, לצאת למתקפה הקרקעית הגדולה שהייתה אמורה להשפיע על תנאי הפסקת האש.
אסא: "נפגשנו עם אולמרט קרוב לסוף המלחמה ויעצנו לו לסיים אותה. זה כל מה שאני יכול לספר".
האם כבר אין מקום ללוחמה מהסוג הישן, הלינארי, במזרח התיכון של היום?
"תסתכל על סוריה: כל הארגונים שם, ובראשם מה שנקרא פעם 'הצבא הסורי' - ולמעשה הוא המיליציה של בשאר אסד - הפכו לצבאות מבוזרים. כולם עכשיו פועלים לפי התורה שלנו, גם בלי לקרוא את הספר שלנו. שלא תהיה טעות, אנו תומכים גם בפעילות של תמרון לינארי, אבל במינון נכון ולא כחזות הכול, כפי שהיה בעבר הלא־רחוק. עוד יהיה בה צורך מסוים, ויהיו גם פעילויות מעורבות. הגישה המבוזרת, שהיא הגישה שלנו, יכולה להיות משולבת עם הגישה הלינארית. אבל יש להבין: הדוקטרינה הלינארית הטהורה, זאת שקובעת שכדי לנצח במלחמה הצבא צריך לפגוע במרכז הכובד של היריב בכמה קרבות הכרעה - פשטה את הרגל. היא לא תוכל להתקיים בעתיד, וחייבים להפנים זאת".
האמריקנים מעדיפים בינתיים לא להשתמש בכוחות קרקע במאבק מול דאע"ש ולהסתפק בהפצצה מהאוויר. הם יוכלו לבלום את הארגון בשיטה הזו?
"מה שהאמריקנים עושים בסוריה ובעיראק זאת 'דוקטרינת קוסובו', של הפצצות בלתי פוסקות וחסרות אבחנה. לדעתי זה לא נכון, ואני דוחה את השיטה הזו. אין מנוס מחיכוך קרקעי, גם אם הוא יצריך מגוון של כוחות גדולים ויהיה כרוך באבדות בלתי נמנעות".
"לטווח הארוך, חלקם היחסי של מטוס הקרב המאויש ושל טנק המערכה במבנה הכוח הצבאי ילך ויקטן באופן משמעותי, כפי שקורה בכל צבאות המערב", אומר יערי. "שאף אחד לא יטעה – עדיין נצטרך טנקים, ובהחלט נצטרך נגמ"שים. כוחות כאלה מקושרים כיום ברשת, והיכולת שלהם היא לא רק מה שמכילה המסגרת האורגנית. אבל אי אפשר להמשיך להוביל טורי שריון ורכב שפרוסים על פני קילומטרים, ובסופו של דבר החלק הלוחם מתוכם הוא בקושי החוד. מבחינה זו, הבזבוז של מסע מלחמה לינארי הוא פשוט דמיוני".
השינוי באסטרטגיית הלחימה הנדרשת מצה"ל, אומר אסא, נגזר משינוי מהותי באופיו של האויב. "אנו חווים מעבר מאיומים של מדינת לאום לאיומים של מערכות תאיות אמורפיות. הן פזורות עמוק ברובדיה של אוכלוסייה שהיא ביסודה אוהדת כלפיהן, או למצער פסיבית, רק רוצה שיעזבו אותה בשקט. למערכות הללו יש יכולת אפקטיבית להפיל ממשלה באמצעות מניפולציה רצחנית על המכאניזם הדמוקרטי. כתוצאה מעלייתו של הכוח האמורפי החדש יש תהליך רחב, ולא ממוקד עדיין, שבו הצבא צריך להתאים את עצמו לעולם שלא היה קיים לפני כמה עשרות שנים".
"פני המלחמה השתנו לחלוטין בשנים האחרונות", אומר גם יערי. "יש כיום דפוס מובהק של עימותים א־סימטריים, שבהם צד אחד מפעיל טרור - אבל לא רק טרור 'רגיל', אלא טרור סיסטמטי. זו מעין לוחמת גרילה שמוביל סוג חדש של לוחמים. אפשר לקרוא לזה 'הבריגדה הבינלאומית של האסלאם': מכל קצות העולם המוסלמי – צ'צ'ניה, פקיסטן, אפגניסטן ועוד - באים מפקדים ולוחמים שהלחימה היא משלח היד היחיד שהם מכירים. רואים אותם עכשיו בסוריה, וקודם הם היו גם באפריקה – בצ'אד ובסומליה. זה יריב חדש, ועד כמה שהוא נראה אמורפי ולכאורה לא מאורגן, צריך לקחת בחשבון שיושבים שם כמה ממפקדי השדה הכי מנוסים בעולם. אלה אנשים שגדלו בשדות הקרב מגיל 12 ושרדו אותם, השתתפו בלחימה בזירות כמו עיראק ואפגניסטן, וצברו המון ניסיון. גם לכוחות מקצועיים של מדינות מסודרות יהיה מאוד לא פשוט להתמודד מול יריב כזה, בוודאי בשטחים אורבניים".
זו תופעה שיכולה להשפיע על המצב הגיאופוליטי העולמי?
"זה ישפיע מהותית על הסכסוכים פה ובמקומות אחרים. הכוח הזה דומה לכוח הרצחני שהיה להונים של אטילה, או למונגולים של ג'ינגיס חאן, או לטטארים של טמרלן. אלו היו שבטים ברבריים, בלתי מנוצחים בשדות הקרב, מגוון אדיר של קבוצות שהתלכדו תחת מנהיג סופר־כריזמטי אחד. אנחנו רואים היום סגנון דומה של השתלטות על אוכלוסייה – מאוד אכזרי, ללא שום מעצורים. אנחנו עומדים מול יריב חדש מסוג ישן, אפילו עתיק, שלא היה קיים מזה זמן, ואסור לזלזל בו.
"זוהי אולי ההתפתחות האחרונה באבולוציה של אופי המלחמה. ב־25 עד 30 השנה האחרונות כמעט לא ראינו התנגשות של צבא מול צבא, וגם במקומות שזה כמעט קרה בהם – בסוף זה לא קרה. כמעט אין שדה קרב פתוח. השדה הזה נשאר ריק לחלוטין: היריב שלך לא יימצא שם, כדי לא להיות בנחיתות.
"בנוסף, נוצרו דרכים לעקוף את העימות החזיתי בין מדינות באמצעים אחרים. לצורך הדוגמה אפשר לקחת את הסייבר ולהכניס גם אותו לארגז הכלים של מדינות שמעוניינות לפגוע זו בזו בלי למצוא את עצמן בעימות פרונטלי. כל זה משפיע על האופן שבו אנחנו צריכים לפתח את אמצעי הלחימה שלנו. אצלנו ברפא"ל מדברים על נוסחה שאומרת 'סלקטיבי, מדויק ומידתי'. אלה שלוש התביעות הכי יסודיות ממערכת לחימה שצריכה להיות אפקטיבית".
במהדורה הראשונה של ספרם כתבו אסא ויערי ש"מבחנה המעשי הראשון של התיאוריה החדשה כבר לפנינו – משמעותה הצבאית של ההתנתקות". הם גם הגדירו בדיוק מה ייחשב להצלחה במבחן: "המחשה חד־משמעית שיכולתנו לשלוט ולהשפיע בשטח נשארה בלתי מעורערת, בין אם אנו נוכחים בו פיזית ובין אם לאו".
אתם חושבים שניתנה המחשה כזאת?
יערי: "ברור שבפרמטרים הצבאיים, ישראל לא הצליחה לממש אחרי ההתנתקות את מה שהגדרנו 'אפקט סיכול מתמשך ובלתי מותנה של כל ניסיון לחידוש האש'. לא הצלחנו להמחיש ליריב שאנו שולטים בשטח גם ללא נוכחות פיזית קבועה. סדרת ההתנגשויות עם חמאס התחילה כבר בסתיו 2005, ובניית הכוח הרציף שלהם נמשכת מאז ועד לרגע זה, ותימשך גם בעתיד הנראה לעין. אבל הבעיה במקרה הזה איננה בתפיסת הלוחמה המבוזרת, אלא במגבלות המקדמיות שהיו על הפעלת כוח צבאי בכלל, בנתונים הקיימים. ציינו שאיננו נכנסים לסוגיית ההחלטה הפוליטית, אלא רואים אותה כנתון. עם זאת, רוב פעולותינו בעזה מאז ההתנתקות היו מבוססות על עקרונות הלוחמה המבוזרת".
הספר במהדורה הנוכחית נכתב במהלך מבצע צוק איתן. מה הדיאגנוזה שלכם לתפקוד של צה"ל במבצע הזה? האם הוא קיבל את ההצעות שלכם?
"חשוב לשים לב שהמהלך הקרקעי בצוק איתן היה מוגבל מאוד. לצה"ל הוגדרה משימה צרה של טיפול במנהרות ההתקפיות, ולמעשה הפעילות הקרקעית הסתכמה בתפיסת פאתי הקומפלקס האורבני, כדי לאבטח את הפעילות במנהרות מאחור. כך שאמנם נדגמו שם לא מעט מיתרונותיה של הלוחמה המבוזרת, אבל נשאר עוד הרבה ללמוד. בגדול, צוק איתן אישש את הנחות היסוד שהצבנו לפני למעלה מעשור, ויותר מכך: ראינו צבא בעיצומו של מהלך חוצה חילות וממדים, ראינו שיתוף 'תמונות עולם' בזמן אמת, מודיעין שמוזרם מהתווך ושילוב מולקולרי בין מרכיבי כוח מבצעיים בשטח – מהקרקע, מהאוויר ומהים – ברמה שלא הכרנו עד היום. אפשר לרשום שיפור מובהק הן ביכולת התיאום וההבנה של ההתרחשות בשטח, והן במהירות ובאפקטיביות הפעולה כתוצאה מכך.
"מצד שני, יש להודות שאת ממד תת־הקרקע, כלומר את המנהרות, לא לקחנו בחשבון לחלוטין. כאן הייתה הפתעה. זה אלמנט שלא צפינו את עוצמתו ואת מרכזיותו בדינמיקה של שדה הקרב. הנחנו שעיקר הלחימה הוא בתווך העילי, עם קווי הראייה האנכיים והאופקיים, ותת־הקרקע הוא בסך הכול הממד התחתון, המרתף, של שדה הקרב האורבני. לא ציפינו שזה יהיה משמעותי כל כך".
אבל מדוע זו הייתה הפתעה? הרי דווח על המנהרות שוב ושוב בתקשורת, והמודיעין הזהיר מפניהן. אם מי שהיה צריך לדעת אכן ידע, איך בכל זאת הופתענו?
אסא: "ידענו על המנהרות, אבל לא ידענו שזה חלק מרכזי וחשוב כל כך באסטרטגיה של חמאס. דבר דומה היה במלחמת יום כיפור, עם טילי הסאגר. כבר ב־1970, במעוזים, חטפנו 'שמל' - טיל נ"ט שטס לאט, ואתה כמעט יכול לתפוס אותו ביד. אז ידענו שיש סאגרים, שהם דור מתקדם של אותו טיל, ובכל זאת במלחמת יום כיפור, הכלים שכבר שמענו עליהם וידענו עליהם הפתיעו אותנו לחלוטין. צה"ל נאלץ אז לאמן את כוחות השריון בזמן אמת, תוך כדי מלחמה, כדי להתמודד איתם. אותו הדבר לגבי המנהרות. ידעו עליהן, כתבו עליהן, דיברו עליהן - אבל זה לא הפך לחלק מהותי בתורת הלחימה. לא יצרו דרכים אפקטיביות כדי להתמודד עמן מבעוד מועד".
מה גורם לאי היכולת שלנו להגיע להכרעה מול חמאס? האם זה נובע מלחץ שמפעילים הפוליטיקאים על צה"ל?
"בדיוק. המנהיג מסתכל פוליטית, והשיקול האסטרטגי הוא בעבורו משני. חייבים להגיע ליעד גם צבאית וגם מדינית, יד ביד. ברגע שזה לא הולך יד ביד, אתה רואה מה קורה - כולם חיים בהרגשה שהמלחמה תחזור, כי אין דרג פוליטי שמנסה לנתב את המדינה הזאת למקום ברור, אמיץ ונכון יותר. אני לא רוצה להישמע כמו הנביא ירמיהו, מטיף בשער. לדעתי הצבא עשה את העבודה במלחמה האחרונה, אבל הסנכרון בין הדרג המדיני לצבאי היה בעייתי, ואני מאשים את הדרג המדיני. צריך ללמוד לקחים ולפתח דיון ציבורי לגבי איך מתמודדים עם מה שמחכה לנו מעבר לפתח. זה הכי חשוב".
ומה באמת מחכה לנו מעבר לפתח? יערי בהחלט אינו אופטימי בסוגיה. "הסבבים הבאים, והם אינם רחוקים, יהיו ללא ספק קשים יותר", הוא אומר. "נראה שימוש מאסיבי בהרבה בתת־קרקע ההתקפי - הן כוחות קומנדו שיחדרו לשטחנו והן מערכי שיגור מוטמנים וכמויות של רקטות כבדות וטילים שיגמדו את מה שחווינו בצוק איתן. יתקיים תיאום בין עזה ולבנון, וצה"ל יצטרך להילחם בשתי חזיתות בו־זמנית. על יישובי הגבול בצפון ובדרום תונחת אש הרבה יותר מאסיבית מבעבר, אחרי שהגזרות האלה זוהו כנקודת תורפה.
"מי שלא מבין את חומרת המצב ועוסק כרגע בעדיפויות אחרות - כלכליות, חברתיות או פוליטיות, חשובות ובוערות ככל שתהיינה – דומה למי שעולה לתקן את הגג לפני צונאמי. הקיצוץ ההיסטרי בתקציבי הביטחון בשנים האחרונות, והאמירות הריקות שצה"ל 'גדול על המדינה' ושממילא הוא 'הצבא החזק ביותר במזרח התיכון' - זו שרשרת הרסנית שנשלם עליה מחיר כבד".
כיפת ברזל, שאתה היית בין האחראים לפיתוחה, משנה משהו בתפיסת הלחימה?
"כיפת ברזל מאפשרת למקבלי ההחלטות אורך רוח. קח את 'עמוד ענן' – שמונה ימים, 1,500 רקטות. בעצם הייתה פה מלחמה, ושום דבר לא עצר. נמל אשדוד עבד, רכבות ואוטובוסים נסעו, אנשים הלכו לעבודה. זה מצב שבעבר נשמע דמיוני. גם לא העלו את הפרמיות על הספנות, ולא הייתה בעיה של חשמל.
"אין לי שום ספק שהגנה אקטיבית היא הכרח, ואפשר רק לחשוב איך הייתה נראית מלחמת השנייה אילו הייתה לנו אז כיפת ברזל. אבל גם ליכולות של המערכת הזו יש גבול. ארסנל הרקטות של האויב הולך וגדל, וכיפת ברזל לא מתאימה לכל יירוט. ברור שאם נצטרך להילחם ביריב כמו חיזבאללה, התמונה תהיה מורכבת יותר. הטיפול בארסנל כזה צריך להיות משולב – גם הגנתי וגם התקפי".
רשימת התפקידים ותחומי המומחיות של ד"ר חיים אסא (65) היא ארוכה ומגוונת: מומחה לפילוסופיה, מתמטיקה וחקר הביצועים, מנהל יחידת הסימולציות ומשחקי המלחמה באוניברסיטת תל־אביב, היועץ לביטחון לאומי, וגם יועצו הפוליטי ואיש סודו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. בין הספרים שפרסם במהלך השנים יש שניים שמכילים הצעות עתידניות מעניינות: "חיוניות: תפקידה הגדול של הדמוקרטיה על סף המאה ה־21" (1995), ו"מהפכת ההזדמנויות" (2001).
בזה האחרון שרטט אסא דיאגנוזה פסימית ביותר לגבי מצב המדינה והחברה בישראל. בין השאר קבע שמערכת החינוך חייבת לעמוד בראש מעייניו של משרד האוצר, ושכל המשרדים האחרים צריכים לשרת את החינוך ולהפוך את המערכת הממשלתית הזו ליהלום שבכתר. ממערכת המספקת בעיקר ידע בסיסי עליה להפוך לכזו הנותנת כלים, יוצרת מיומנויות ומעניקה ידע על ערכי יסוד אוניברסליים וישראליים־יהודיים הקשורים לזהות החברה. אסא מעלה על נס את המפלגות החרדיות, שהשכילו לשים בראשן אנשי ערכים כמו הרב עובדיה יוסף - דבר שהמפלגות החילוניות כבר אינן עושות. את ניסיונו של השמאל להתעמת עם המרכיב היהודי בזהות הישראלית הוא מגדיר כ"איוולת".
אלוף במיל' ידידיה יערי (67) צמח בתחום הלוחמה הזעירה: כלוחם שירת בקומנדו הימי, ובשנים 1983־1986 היה מפקד השייטת. הוא פיקד על עשרות מבצעים, ופעמיים נפצע בקרב. בתפקידו האחרון בצה"ל, בשנים 2000־2004, שימש מפקד חיל הים. הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ותואר שני מבית הספר למנהל ציבורי בהרווארד. ויש לו גם "ייחוס" משמעותי - נכדו של מאיר יערי, המנהיג המיתולוגי של מפ"ם.
אני שואל את יערי אם הלוחמה המבוזרת תבוא לידי ביטוי גם בזירה הימית, שבה עשה חלק ניכר מהקריירה הצבאית האישית שלו. "הזירה הימית הופכת להיות חלק מהיבשה", משיב יערי. "לא כי המים יתייבשו, אלא מפני שבכל שדה מערכה יש קו ראייה אנכי וקו ראייה אופקי. הים ממשיך את קו הראייה האופקי; הוא בעצם המשך של היבשה, רק שבמקום גלגלים מניעים את הכלים במדחפים. הפלטפורמות הן אותן פלטפורמות, הן נושאות אותו חימוש ומסוגלות להיות אפקטיביות בדיוק כמו שהאלמנט האחורי הכבד, הארטילריה, הוא אפקטיבי.
"בסופו של דבר האפקטיביות של כוח הים מותנית ביכולת שלו לתת תרומה ביבשה, כי בים לא קורה שום דבר אמיתי כרגע. כל זה לא אומר שלא יהיו קרבות ימיים. לפעמים הם יחליפו קרבות יבשתיים, כי בים קל יותר להוציא ‘דם רע‘ בין מדינות. אולי נראה את זה בין מדינות כמו יפן, סין, הקוריאות או וייטנאם. אבל אני בספק אם נראה קרבות ימיים אצלנו באזור. אולי יהיה תרחיש שבו הכוח הימי לא פועל ככוח ימי אלא פשוט עושה משהו כפיון בתוך מערכת גיאופוליטית".
איך מלחמת דאע"ש בסוריה ובעיראק משליכה על תיאוריית הלוחמה המבוזרת?
"את המשמעות הצבאית של מה שמתרחש עכשיו שם חזינו כבר ב־2003. היה ברור לחלוטין שלשם הולך המרחב האסלאמי אחרי 11 בספטמבר. מה שמתחיל להסתמן כמאפיין בעל משמעות הוא שכדי לעלות למדרגת חיזבאללה וחמאס מבחינת היכולת הצבאית, נדרש פטרון עשיר - איראן, קטאר וכד' – ומקום שמוגדר כ'מולדת'. זה שלב המעבר מכנופיה מזוינת לצבא בעל יכולות ומוטיבציות ממוקדות. רוב הארגונים הלוחמים עדיין לא שם, והראיה לכך היא שצבא סוריה, בניגוד לכל התחזיות, עדיין מחזיק מעמד. ברור גם, וזה טריוויאלי, שמול כוחות מבוזרים אפשר ללחום רק לפי עקרונות הלוחמה המבוזרת. לשם אכן הולכים כל צבאות המערב, לא רק צה"ל.
"הקונפליקט שלנו עם דאעש וג'בהת א־נוסרה בוא יבוא, אין בכך ספק. אלה לא צבאות כמו של סוריה, מצרים וירדן, כלומר צבאות מאורגנים שפועלים לפי כללים בינלאומיים. הם לא דומים בשום דבר למה שהכרנו בעבר. תחשוב על המונגולים של ג‘ינגיס חאן פלוס טנקים ומטולי רקטות ואפשרויות תעמולה אינסופיות, ותתחיל להבין עם מה נתמודד. מול הדבר הזה, התשובה הכי טובה היא לבסס תפיסה של לחימה מבוזרת, ולכן אני מאמין בה. אני חושב שהדברים שאנו עושים ברפא"ל כמעט כולם הולכים לכיוון של השתלבות בראייה הזאת. צריך להבין: מה שעומד מולנו כרגע חמור בהרבה ממה שעמדנו מולו בשעה שתיים בצהריים ב־6 באוקטובר 1973. חד וחלק".
אסא: "לא צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שבעוד חמש או עשר שנים, הגלים האסלאמיסטיים יוכלו להביא משהו גרוע יותר מדאע"ש. אני מקווה מאוד שהמערב יצליח לבלום את דאע"ש, אבל גם אם וכאשר זה יקרה, אסור לשקוע בשינה על זרי הדפנה. צריך להבין שמאותו המקור יבוא גל חדש, מתוחכם ואכזרי עוד יותר. האסלאמיזציה
"אנחנו צריכים מנהיגות שתחליט איך מתמודדים עם מצב בעייתי שמתהווה היום מול ישראל. אופציית הגרילה לטווחים גדולים היא איום חמור מאוד, והיא הדבר הכי נכון מבחינת היריב, שלצערי לא טמבל. החינוך שלי, כאיש תורת המשחקים, הוא שהיריב חכם לפחות כמוני. אתה לא צריך לחלום שהוא טיפש. אז אני שומע גנרלים שאומרים שזה עדיין רחוק. אבל אני לא מדבר אפילו על דאע"ש עצמו, זה יכול להיות הגל שאחרי, ואז תגיע ההפתעה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם