לבנון השנייה - הלקחים שטרם הופקו

מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה, אינן הגורם המרכזי לשקט בצפון, אך אין ספק שלהשלכות שלה היו השפעות מסוימות, ולו רק מפני שהיא היוותה "שעון מעורר" בהקשרים של מוכנות צה"ל למלחמה, ומכונות העורף לספיגה -סוגיות אלו עברו שינוי מהותי מאז שנת 2006, ואין ספק שרמת המוכנות והמודעות נמצאות במקום אחר, אך בכל הקשור לחשיבות התמרון היבשתי להכרעת המלחמה ולקרבות האגו בין הגנרלים - יש עוד מה ללמוד

צילום: דו"צ IsraelDefense

עשור ארוך ושקט עבר על גבולה הצפוני של ישראל מאז יולי-אוגוסט 2006, המערכה שנקראה "מלחמת לבנון השנייה", בחשבון פשוט ובפרספקטיבה של 15 השנים האחרונות, בהן צה"ל פעל ביהודה, שומרון, עזה ולבנון, ובחלק מהזירות במסגרת מאות מבצעים, נדמה (לכאורה) שמלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה משמעותית, שהרי תוצאותיה דה-פקטו נתנו לתושבי הצפון מה שלא היה להם מאז קום המדינה, שקט פסטורלי רציף.

אולם חשוב שלא להתפתות לאשליה וללמוד לקח מוטעה -השקט בצפון ככל הנראה אינו נובע מתוצאות מלחמת לבנון השנייה, אלא בעיקר מהנסיבות הגיאו-אסטרטגיות שנוצרו בצפון, אשר משחקות לידיה של ישראל. המרכזית שבהן היא מלחמת "הכל בכל" המתנהלת בסוריה, והמרתקת אליה את חיזבאללה, בנוסף למחיר הכבד שהארגון משלם שם. יתרה מכך, ידוע כי בסופה של המלחמה ההיא היה כעס רב על נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, מצד האירנים, שהחזיקו את הארגון "נצור" למטרותיהם האסטרטגיות-גרעיניות, ואילו זה הוביל למלחמה לא רצויה מבחינתם, שלאחריה הבהירו לו מי "מושך" כאן בחוטים. ואכן, מאז איראן מחזיקה את חיזבאללה כ"אקדח (נצור) על השולחן", למצב בו ישראל תפעל להשמדת יכולתיה הגרעיניות.

מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה, אם-כן, אינן הגורם המרכזי לשקט בצפון, אך אין ספק שלהשלכות שלה היו השפעות מסוימות, ולו רק מפני שהיא היוותה "שעון מעורר" בהקשרים של מוכנות צה"ל למלחמה, ומכונות העורף לספיגה -סוגיות אלו עברו שינוי מהותי מאז שנת 2006, ואין ספק שרמת המוכנות והמודעות נמצאות במקום אחר. ניתן להניח שהצד השני מבין זאת ולוקח זאת בחשבון לפני ההחלטה להפר שוב את השקט בצפון. עניינית, ישראל וחיזבאללה מצויים היום במאזן אימה, כאשר כל גורם במשוואה נזהר לא להפר את "כללי המשחק" החדשים -עדות לכך ראינו בתחילת שנת 2015, כאשר חיזבאללה גבה מחיר מצה"ל על הפגיעה בגנרל האירני בגולן. התגובה של צה"ל הייתה רפה, תחת הכותרת -"מבחינתנו העניין סגור"... סביר להניח שמאזן האימה הזה יופר במוקדם או במאוחר, הכל בהקשר של אינטרס אזורי או תקרית שעשויה להדליק את כל המרחב, בדיוק כפי שהיה ב-2006, אז אף אחד מהצדדים לא רצה מלחמה (וגם לא האמין שתהיה כזו), אך הנסיבות הביאו אותנו לשם.

זמן קצר לאחר אותה מלחמה קיבלתי לאחריותי פיקוד על חטיבת מילואים אותה הובלתי במשך 4 שנים, ומה שהניע אותי הוא לקחי אותה מלחמה ב-2006, תחת השאלה כיצד עליי להכין את החטיבה למלחמה הבאה. אוכל לומר ביושר שבאותה תקופה קיבלתי לידי משאבים רבים כדי לאמן את החטיבה, ותוך מספר חודשים קפצנו מספר מדרגות ברמת המוכנות שלנו, בכל אבני בנין הכוח: אימונים, תורת לחימה, תשתיות, אמצעי לחימה, וכוח-אדם. תהליך דומה עבר על כל יחידות צה"ל. ועם זאת, לאורך כל אותן שנים תהיתי, האם באמת למדנו את הלקח הנכון?

התהייה נובעת מכך שכאשר מקשיבים לחלק מאלו שעמדו בראש המדינה וצה"ל באותה מלחמה, לעיתים נדמה שלא למדנו, ובעיקר הכוונה לשני היבטים מרכזיים: חשיבות התמרון היבשתי לשם הכרעת המלחמה, וקרבות האגו בין הגנרלים. מנקודת המבט שלי כסגן מפקד חטיבה סדירה שהשתתפה באותה מערכה מן היום הראשון ניתן לומר בוודאות שהתמרון היה "מגומגם", אולי אפילו לא היה. רבות דובר בעניין -יש הטוענים שהמטרות לא היו ברורות, יש המאשימים את כשירות הכוחות, ויש המטילים את האשמה במפקדים לא ערכיים. אולם לטעמי הסיבה המרכזית לא נעוצה באף אחד מאלו.

בפרספקטיבה לאחור, חשוב לציין כי התחושה (בקרב כל הפיקוד הטקטי) בשנת 2006 הייתה, שאין כוונה להכריע את האויב, והתמרון מתבצע לשם תמרון, או בקיצור, אף אחד לא מתכוון כאן "ללכת עד הסוף". הרע מכל היה שגם נסראללה הבין זאת היטב. הלקח הנובע מכך הוא שאין להוציא לדרך תמרון קרקעי אם בקצה שלו אין כוונה אמיתית מן הרגע הראשון ללכת עד הסוף, קרי, להגיע פיזית, עם כוחות קרקעיים משמעותיים אל מעוזי צמרת הארגון. המשמעות היא שאם נדרש להגיע לביירות לשם הכרעה, אז על המפה יש חץ שמגיע לשם, והכוחות מוכנים: מנטאלית, מקצועית ולוגיסטית למהלך כזה.

כאשר מתבוננים על שרשרת המבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו-"צוק איתן" נדמה שאת הלקח הזה עוד לא הפנמנו. אם מפקדי צה"ל היו יוצאים למבצעים אלו בהנחה שהולכים עד הסוף, ברור לגמרי מה היו ההשלכות. ובאומרי "ללכת עד הסוף" איני מתכוון שבהכרח כך יהיה. הכוונה היא שכשהתמרון יוצא, הוא מקבל אנרגיה שמכוונת להכרעה, והדרג המדיני הוא זה שיחליט מתי לעצור אותו אם בכלל. בהשאלה למשחק הבאולינג -אל תצפו ל-"סטרייק" אם אתם עוצרים את כדור הבאולינג, מאטים אותו או משנים את כיוונו תדירות.

הבעיה היא שחלק מדרג קבלת ההחלטות במבצע "צוק איתן" לקח את מלחמת לבנון השנייה כמודל חיקוי, כלומר, הכישלון הטקטי והאופרטיבי של 2006 הפך להיות סוג של מודל חיקוי ב-2014, ובעייני אין עדות טובה יותר לחשיבה המעוותת בהקשר הזה. ולגבי הלקח השני- לקראת סיום תפקידי כמפקד חטיבת מילואים זומנתי לשיחה עם גורם בפיקוד הצפון, אשר שאל אותי האם לדעתי במלחמה הבאה נהיה טובים יותר. השבתי לו שאין לי ספק שכן, רק שאני חושש מהסוגיה הידועה בשם ה-"בוחלטריה" של הדרגים הבכירים, קרי מלחמות האגו בין הגנרלים.

לפני חודש בערך למדנו שגם את זה לא למדנו, כאשר אלוף סמי תורג'מן ואלוף יום-טוב סמיה החליפו מהלומות מעל גלי האתר. אין ספק ששני אלו נתנו לנו הצצה מעניינת למה שעבר בין אלוף פיקוד ובין סגנו במערכה בעזה. ההישג המרכזי של מלחמת לבנון השנייה, אם-כן, נעוץ ב"שינוי הדיסקט", קרי הלמידה בצה"ל ובחברה הישראלית, בגינו לא מזלזלים עוד באויב, ומשקיעים משאבים בהערכות טובה יותר. אלו הטוענים כי השקט בצפון הוא תוצאה ישירה של המלחמה -זורים חול בעיננו, הקשר, כאמור, הוא עקיף ומשני.

אותה למידה חייבת לקחת בחשבון את שתי הסוגיות בגינן ההישג הטקטי והאופרטיבי ב-2006 היה כה דל- הכוונה של צה"ל ללכת עד הסוף באמצעות תמרון יבשתי מכריע, תוך שהוא מכין את עצמו לכך, והיכולת של מנהלי המערכה לשים את האגו בצד ולפעול באופן רציף ובלתי פוסק להכרעת האויב. בהינתן התנהלות כזו, סביר להניח שגם הצד השני יבין את המסר, ואולי נקצר את משך המערכה והמחיר שהעורף משלם.  

הכותב הינו אלוף-משנה במילואים,

שירת כסגן מפקד חטיבה 7 במלחמת לבנון השנייה,

כיום דוקטורנט במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומורה בתיכון לאזרחות והיסטוריה