בנות, חייבים לדבר על ביציות
אף אחד לא צריך לשמוע על זה, וזה לא אומר עלייך שלא תתחתני, גם לא צריך לגלות את הכול, אבל לדעת כדאי. פנייה של קוראת אמיצה חשפה בפני רוויטל את האמת הכואבת שרווקות מעדיפות להדחיק, אך חייבות להתמודד איתה. לפני שיהיה מאוחר
סביב יום המשפחה ויום האם, שמחתי לראות לא מעט כתבות על "משפחות אחרות". מצאתי עצמי נכנסת כתבה־כתבה, רוצה לגלות ולשמוע עוד על נשים דתיות שמחליטות להביא ילד לעולם, ללא בן זוג. לא תופתעו לשמוע שהפן ההלכתי פחות סִקרן אותי. ביקשתי לדעת מה קורה בפן החברתי, האם קיימת תמיכה משפחתית, ולהבין את התהליך הפנימי והאישי שעוברת האם. כאב לי לשמוע שחלקן העדיפו לגדל את הילד בעיר, ולא לחזור ליישוב שבו גדלו ולהיעזר בהוריהן, כי מסגרת של קהילה קטנה הרבה יותר מנציחה את השוני.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ההשפלה של הרב הצבאי - האם יש קשר לכיפה?
- קמפיין השתולים היה הצלחה מסחררת
- חשמול לולים ותלישת אשכים: אז למה אני טבעוני?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במקביל התקשרה אליי קוראת שהציגה את עצמה כרווקה וביקשה להיפגש איתי לשיחה. כיוון שהאלטרנטיבה הייתה אשכרה לעבוד, התפניתי אליה בשמחה. "את חייבת לכתוב לנשים, שיילכו לבדוק את מצב הביציות שלהן". לזה, לא הייתי מוכנה. חשבתי שנדבר על נושא הרווקים והרווקות המתבגרים. על הקושי העצום והבדידות. התחושה של חוסר מימוש ואפילו אובדן אמונה.
על האופן שבו בימינו מעדכן אותך הדייט שעמו יצאת פעמיים, שהוא לא מעוניין (כלומר, הוא פשוט לא מעדכן). על פתיחת וסגירה של כרטיס באתרי היכרויות, כי על כל שני בחורים מקסימים, את פתאום מוצאת את עצמך מותקפת בהעלבות ובהאשמות איומות מבחורים גסי רוח ורעים. על התחושה הכללית בתקופת החיים הזו, של טרף קל, מושא לרחמים. את כל אלו לא אני חושבת, אלא מקבלת במכתבים ושיחות והודעות. אני מנסה למלמל "כבר כתבתי על זה", אבל זה נשמע כל כך מזלזל מול הדמעות, חוסר האונים והכאב.
האסטרטגיה שלי עם החברות הרווקות או הנשואות שמתקשות להיכנס להיריון היא פשוטה: לסתום. פשוט להקשיב. לא לשפוט, ואם אפשר גם לא להגיב. להקשיב. לי אין עצות. שנים הייתי חברה של שיחות מוטביציה. שלחתי בנות לאתרים כדי להכיר, למדקרים כדי להרות. חשבתי שבאמת יש לי ידע או שליטה או כוח להניע פה דברים. אחרי לא הרבה זמן הבנתי, שאין לי פה השפעה על כלום בעולם הזה. אולי רק על עצמי. אפילו להשפיע על הבת שלי לסדר את המיטה בבוקר אני לא מצליחה. אז עדיף לי לסתום.
אבל לא על זה היא רצתה לדבר. אז היא סיפרה, שזה לא שהיא החליטה לעשות ילד לבד, אלא רק רצתה לבדוק מה מצבה. היא לא ביררה לפני כן, לא גלשה ברשת ולא למדה ולא כלום. היא אמרה שזה כל כך מוזר שנשים דתיות כמעט לא פוגשות רופא נשים, שהרי מבחינתנו, רופא נשים מגיע באותו זמן של מדריכת כלות בערך.
אז היא פשוט בחרה באקראי רופאה מהקופה, לפי שם נשי, העיר שבה היא מקבלת מטופלות והתאריך הפנוי הכי קרוב. הבדיקה הפתיעה אותה אבל לשיחה שהגיעה בסיומה היא לא ציפתה. המצב לא טוב, בקושי נשארו ביציות. כדי לשאוב אותן תצטרכי להיכנס לסדרה של טיפולים הורמונליים. שאיבה בהרדמה מלאה, וגם בכלל לא בטוח שהרחם יצליח להחזיק היריון. בשלב הזה היא מספרת שהיא כבר לא שמעה כלום, היא רק רצתה לא להתחיל לבכות מול העיניים של הרופאה הזו. בקיצור, סיכמה הרופאה, אם את רוצה ילד צריך להתחיל לנסות להיכנס להריון בתקופה הקרובה. בום. בום. בום.
עכשיו, מה שאותי הכי מצער, זה שלא היה לה עם מי לדבר על זה. היא לא רצתה לספר לאמא ולא לאחיות שלה. מהחברות החילוניות לא נעים לה ורוב חברותיה הדתיות נשואות. לפחות אליי היא הגיעה, אבל גם זה כי "יש לה מסר להעביר". תכתבי להן שיבדקו. מוקדם. בגיל 33־34. רק לדעת. אף אחד לא צריך לשמוע על זה, וזה לא אומר עלייך שלא תתחתני. גם לא צריך לגלות את הכול. אבל לדעת לפני. תבקשי מנשים לגשש על מצב הפוריות המשפחתי שלהן. אם אמא שלהן או האחיות נזקקו לטיפולי פוריות או גירוי שחלות, זה צריך לתת דחיפה יותר חזקה.
תכתבי, אולי הן בכלל לא יודעות שבנות נולדות עם כל הביציות עליהן, זה לא משהו שאפשר לייצר. תכתבי להן שדווקא בגלל שאנחנו לא לוקחות גלולות שמונעות את הביוץ, חודש אחר חודש רובנו נפרדות מהנס הזה שיש בתוכנו. תכתבי להן שזה חשוב יותר מפנסיה, מביטוח חיים.
אנחנו העם הנבחר. אז אני כותבת לכן. שתהיה לכן החירות המושכלת לבחור.
אקו"ם