האזרח אלי
איש נחמד שובת רעב מול ביתו של השר ואף אחד לא מקשיב לו. מעניין מה היה קורה אם היו לו 20 אלף עוקבים בפייסבוק
ראיתי אותו עומד מול בית הספר היסודי בכפר אדומים, קופא מקור. על פניו חלפו באדישות עשרות מכוניות של הורים שמיהרו לעבודה. הוא החזיק בידו שלט, שעליו נכתב: "אורי אריאל, הרם קול זעקה מרה בבית היהודי למען ביטול מיידי של כל רישיונות סחר בנשק וסיוע צבאי לדרום סודן". כמה דקות אחר כך יצא השר עם אחד מעוזריו לעבר הרכב. הוא אפילו לא אמר לו בוקר טוב.
כבר למעלה משבוע שהאיש הזה שובת רעב מול ביתו בציפייה לתגובה. בהתחלה חשבתי שהוא תמהוני, עד שיום אחד התעניינתי. מתברר שמדובר באלי יוסף, מחנך ומחזאי חובש כיפה, פעיל לשעבר במאבק לשחרור פולארד ומרצה במוסדות חינוך על פועלו של ראול ולנברג. למה הוא נטפל דווקא לאורי אריאל? לדבריו, לפני שלושה חודשים נפגש איתו בלשכתו וסיפר לו על המעורבות של ישראל ביצוא נשק לדרום סודן. הוא סיפר על הנשים והילדים שנאנסים ונרצחים בחסות הנשק הזה, והתחנן שירים קול זעקה.
הדברים נגעו ללבו של השר, ובישיבת שרים לענייני חקיקה תמך בהצעת החוק של תמר זנדברג שאוסרת מתן סיוע צבאי למשטרים רצחניים. מדובר למעשה בהעתק של הצעת חוק אמריקאית, שעל פיה אם יש עדויות על פשעים נגד האנושות של מדינה מסוימת, ניתן להחיל עליה אמברגו בלי להזדקק לאישור מועצת הביטחון של האו"ם. אריאל תמך בזנדברג ואף נאם נגד אילת שקד באותו מעמד, אבל כאשר ההצעה עלתה למליאה נעדר מההצבעה. ההצעה נפלה לבסוף.
מאז יוסף מנסה לנגן על מצפונו של אריאל, בתקווה שמשהו יתעורר בו מחדש. במקביל ניסה ליצור קשר עם בנט, שקד, מועלם וסלומינסקי, אבל כולם התחמקו ממנו.
ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם לבחור הזה היה חשבון פייסבוק עם 20 אלף עוקבים. האם גם אז נציגי הבית היהודי היו מסננים אותו? ומעבר לכך, מה מביא אדם לצאת כל בוקר לרחוב ולשבות רעב מול ביתו של שר בישראל בגלל אירועים שמתרחשים אלפי קילומטרים מביתו?
מתברר שיוסף לא נולד בארץ. הוא בוגר חינוך יהודי אנגלי ושם, כפי שהסביר, מחנכים מגיל צעיר למושגים כמו "תיקון עולם" ולכך שיהודי טוב אמור לפזול מדי פעם החוצה ולהסתכל מה קורה סביבו. רציתי לבכות כשהוא סיפר לי שהוא לא ישן בלילה וסובל מסיוטים בגלל הסיפור הזה. רציתי עוד יותר לבכות כשתיאר לי איך לפני שבועיים ביקר במכינה בעלי וסיפר לתלמידים על מאבקו, ואיך אחד מהם ביקש להצטרף ואחריו עוד כמה, אבל ביום שאחרי הם התחרטו.
יוסף, שנתקל מאז ביחס קריר מצד רבני המכינה, משוכנע שיש קשר בין הדברים.
אולי זה המצב ההישרדותי פה בארץ; אולי זה המאבק המתיש נגד השמאל הישראלי שגורם למגזר הדתי להצטופף בתוך איזו מין חלקת שדה מוגבלת של רעיונות שרק בתוכה הוא טורח לפעול. אולי זו הסיבה שבגללה אנחנו מתקשים להכיל בתוכנו אנשים כמו אלי יוסף, שמבקשים לאתגר את השיח הסקטוריאלי ומזכירים עד כמה המפלגה שמתקראת "הבית היהודי" לפעמים רחוקה מלהיות כזו. ממתי סבל של נשים וילדים הפך להיות אישיו של שמאלנים? ומה בדיוק חושבים לעצמם אלו שמבקשים למחות נגד עינויים שלכאורה מתבצעים עכשיו במרתפי השב"כ, אם בכל שאר ימות השנה כל הנושאים האלה בכלל לא מעניינים אותם?
רק כשצפיתי באלי יוסף ניצב שם לבדו עם השלט הבנתי מדוע היחס לנחקרים בפרשת דומא לא הצליח לעורר הרבה אמפתיה. קשה מאוד להניף פתאום את דגל הטבעונות, כשבחצר האחורית שלך עדיין מתרוצצות תרנגולות שמובלות לשחיטה.
השר אורי אריאל מסר בתגובה: "אבסורד בעיני שדווקא אני, שנפגשתי עם אלי יוסף בלשכתי והייתי היחידי בוועדת שרים לחקיקה שתמך בחוק, מואשם ב'חוסר מצפון'. יחד עם זאת, אני מתנחם בעובדה שהביקורת האישית כלפיי מעלה שוב לדיון הציבורי את הבעייתיות בייצוא נשק ישראלי למדינות טוטליטריות״.
אקו"ם