החופש להיעלב לא כולל את הזכות לסתום פיות
אפשר להתלונן על סדרי עדיפויות, על שרת תרבות פופוליסטית שמחבבת סנסציות תקשורתיות, על המערכת עצמה שזקוקה לשינוי מבני, על סוציאליזם מול קפיטליזם, על הכול. אבל את הקריאות בנושא סתימת פיות ופשיזם כדאי לשמור למקרים אחרים
כל כך הרבה אנשים מדברים על חופש הביטוי ועם זאת נראה שכל כך מעט מבינים על מה הם מדברים. הדיבור הזה חושף בעיקר עד כמה מעוותת התפיסה בישראל לגבי טיב מערכת היחסים בין המדינה לבין האזרח. עיוות שעובר כחוט השני לאורך כל כולו של השיח הציבורי, התקשורתי והכלכלי של מדינת ישראל, והוא תוצאה של עשרות שנות אינדוקטרינציה קולקטיביסטית במערכת החינוך.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- השוטרים הפלסטינים יגנו עלינו במקום צה"ל?
- חמש שנים למלחמה בסוריה: מהפילוג הפנימי עד לנסיגת רוסיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הישראלי תופס את המדינה כמעין אמא מוזרה, שאמורה לספק לו את כל צרכיו ושבלעדיה הוא תינוק חסר ישע והגנה. בין הצרכים שנדמה לישראלי שהמדינה צריכה לספק לו נמצא חופש הביטוי.
אלא שחופש הביטוי שלנו לא מגיע מהמדינה. אנחנו נולדים איתו. בכלל אנחנו נולדים עם החירות לעשות כרצוננו בכל התחומים. אנחנו מסכימים להגבלה מסוימת של החירויות שלנו על ידי המדינה שנקראות "חוק". כולנו נולדים עם החופש לרצוח. רובנו מוותרים על החופש הזה כי אנחנו חיים בחברה שבה קיים שלטון חוק.
בדיקטטורה החוקים הללו נקבעים על ידי הרודן, בדמוקרטיה הם נקבעים, לפחות ברמה מסוימת, על ידי האזרחים, באמצעות נציגיהם והקומבינות שהם עושים. הסיבה שאנחנו מקריבים את החירות שלנו לטובת החוקים היא כדי לשמור על הזולת מהחירות שלנו ולשמור על עצמנו מהחירות של הזולת.
אנחנו נולדים עם החופש להגיד את כל אשר על דעתנו. במדינת ישראל, כמו ברוב המדינות הדמוקרטיות, יש מעט מאוד הגבלות על החופש הזה. אסור לנו להסית לאלימות או גזענות למשל. ואפילו בתחום זה הגבולות במדינת ישראל רחבים במיוחד.
חופש נוסף שאנחנו נולדים איתו הוא החופש להיעלב - ולהביע את העלבון שלנו, בגבולות חופש הביטוי כמובן. אלא שהחופש להיעלב לא כולל את הזכות לסתום את הפה למישהו אחר.
לחופש הביטוי אין דבר וחצי דבר עם ההקצאה של כסף ציבורי לאמנות ותרבות. בברית המועצות התחומים הללו מומנו בנדיבות על ידי השלטון המרכזי ולא היה שום חופש ביטוי.
נכון, יש אולי מופעי אמנות ותרבות שלא יתקיימו בלי התמיכה הציבורית, אבל אף אחד לא מונע מהם להתקיים בלי התמיכה הזו. אני תסריטאי. הגשתי עשרות בקשות לקרנות הקולנוע ורובן נענה בשלילה - כך שהסרטים הללו לא יקרו לעולם כנראה.
לפי ההיגיון של ההגמונים התרבותיים המתלוננים עכשיו על "סתימת פיות" כי הכסף שהתרגלו לקבל הולך להגיע למקומות אחרים - בכל פעם שהם דחו את אחת ההצעות שלי הם בעצם סתמו לי את הפה, אבל הם יאמרו "דחינו משיקולים מקצועיים". יוצא לי לצפות בדי הרבה סרטים ישראליים ואיך לומר, לא כולם בדיוק האזרח קיין.
רבים מהזועקים על "סתימת פיות" עכשיו, בעצם זועקים על כך שכספם של אחרים שהגיע אליהם עד עכשיו בקלות יחסית, עלול להיות מופנה למקומות אחרים. הם בסך הכול רוצים את השוקולד שלהם. תנו להם את השוקולד. מה הם, התזמורת האנדלוסית?
תיאטרון, מוזיקה, סרטים, ספרים וטלוויזיה בעברית הם בעיני אינטרס לאומי וחלק נכבד מהגשמת החזון הציוני. העובדה ששבריר כה זעום של תקציב המדינה מופנה לתמיכה בתחומים הללו, עד כדי כך שנוצר מצב אבסורדי שבו קרנות ממשלתיות מאירופה משקיעות יותר כסף בקולנוע הישראלי למשל מאשר ממשלת ישראל עצמה - הוא ביזיון.
האבסורד גם גדל משום שמדינת ישראל משקיעה מיליונים רבים בייצורם של מתחרים עבור העובדים בתחומי התרבות והאמנות דרך מערכת ההשכלה הגבוהה, אך לא מגדילה את הצד השני של המשוואה. האבסורד גם מתבטא בכך שחלוקת הכספים לענפי התרבות השונים לפעמים נראית כאילו היא תוכננה על ידי כמה פקידים ממילייה מאוד מסויים בהתאם לתחביבים שלהם. אין ספק שהמערכת חולה.
עכשיו רק נשאלת השאלה - על חשבון מה מגדילים את תקציב התרבות? אולי בכלל צריך להעלות מסים כדי לממן יותר כסף לתרבות? ונניח שיש יותר כסף, האם צריך לחלק אותו ליוצרים דרך המנגנונים הקיימים?
או שאולי בכלל צריך לבטל את ההשקעה הממשלתית בתרבות? אבל אם כבר עושים את זה בואו נבטל קודם כמה תמיכות ממשלתיות בדברים יקרים ומיותרים הרבה יותר שהממשלה תומכת בהם ולא נשכח להוריד מסים בהתאם.
בקיצור - אפשר להתלונן על סדרי עדיפויות, על שרה פופוליסטית שנדמה שהכוח המניע שלה הוא החיבה לסנסציות תקשורתיות המהול בקצת שנאה לממסד התרבותי, על המערכת עצמה שזקוקה לשינוי מבני, על סוציאליזם מול קפיטליזם, על הכול. אבל את הקריאות בנושא סתימת פיות ופשיזם כדאי לשמור למקרים בהן באמת יש סתימת פיות ופשיזם.
כמובן שמי שמרגיש שהוא עדיין צריך לקרוא למה שקורה סתימת פיות ופשיזם יכול להמשיך לעשות כן. בכל זאת - חופש הביטוי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם