השקר של הימין: סיפוח יו"ש יהיה אסון
קריסת הרשות הפלסyינית והקמת מדינה דו־לאומית לא יובילו לשלום בין העמים: הן רק יחסלו חשבונות היסטוריים בקרבות עקובים מדם, שעלולים להסתיים בניצחון ערבי
משרד החוץ עמל בימים אלה על קמפיין חדש תחת הכותרת 'איפה הכסף'. הסלוגן אינו מקורי, הוא שימש כבר את יאיר לפיד בניסיונותיו לברר את סדרי העדיפות של החברה הישראלית. התוכן הפעם שונה.
עוד כותרות ב-nrg:
- מחקר: פערי שכר מובילים לדיכאון בקרב נשים
- העלתה תמונה שלה לרשת – דקות אחרי שנאנסה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, מבקשת לבדוק לאן הולך הכסף שמעבירות ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי לרשות הפלסטינית. במתקפת ההסברה הזו נטען שחלק נכבד מהכסף הולך לבניית תשתית טרור בעזה ולהסתה נגד ישראל, או פשוט נגנב בדרכים שונות על ידי הבכירים ברשות הפלסטינית מוכת השחיתות.
בואו נניח שהיוזמה של חוטובלי אכן תצליח והמדינות התורמות יחדלו להעביר את המיליארדים. נניח שגם אנחנו לא נעביר את כספי המסים. נו, מה יקרה אז? הרשות פשוט תקרוס על ישראל. המשמעות כל כך איומה, עד שראש הממשלה קיים לאחרונה דיוני קבינט שעסקו בחשש הזה ממש. האיום של אבו־מאזן למסור את המפתחות של הרשות לקצין ישראלי זוטר עלה שוב, ואולי הפעם נלקח ברצינות.
קריסת הרשות פירושה סיפוח מעשי של הרשות והעברת האחריות לניהול חייהם של מיליוני פלסטינים לישראל. המדינה תצטרך לדאוג מעתה לאוצר הפלסטיני, לחינוך, לרווחה, לתשתיות. ישראל תחויב להתמודד עם בעיות אדירות כמו ביטחון פנימי, עוני ואבטלה ברשות, כאילו אין לנו מספיק צרות משלנו.
לישראל לא יהיה הלוקסוס של גדר הביטחון והמחסומים שעוטפים את הרשות מבחוץ. היא תצטרך להיכנס פנימה ולהקים מחנות צבא ומוסדות שלטון בתוך רמאללה, חברון, קלקיליה ושכם. כל זאת מול אוכלוסייה שתילחם בכיבוש הנוסף של הגדה בכל הדרכים. אני לא רוצה לחשוב על המחיר. בתנאים הללו ישראל אולי תתמוטט בעצמה מול המעמסה הבלתי אפשרית החדשה.
האנשים בימין שמייחלים לנפילת הרשות רואים מול עיניהם את השלב הבא, החלת הריבונות הישראלית על השטחים. דוד איש־שלום, פעיל הימין וחבר מרכז הליכוד, רוצה להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון, אבל בדרך הוא מטיף להרס הלגיטימציה של הרש"פ בעולם. בעיני רוחם רואים הוא וחבריו את הפלסטינים מחכים בכיליון עיניים לישראל שתגאל אותם מייסורי הרשות. בשלב הבא יהפכו לאזרחים נאמנים של המדינה. מי שלא ילך בתלם הזה תישלל ממנו זכות ההצבעה לכנסת. אפרטהייד בשידור חי.
אליקים העצני, אידיאולוג ותיק, רואה במציאות שנוצרה בירושלים מודל להחלת הריבונות גם ביו"ש ובעזה. "יש לנו אב־טיפוס שהצליח מעבר למה שאפשר לשער", אמר ב־2014. "ישראל עשתה ניסוי רחב היקף: 300 אלף ערביי 67' בירושלים שהחילו עליהם את הריבונות הישראלית ללא משא ומתן, ללא חתימה, ללא כלום, וזה הצליח... מי שבקי בהווי הירושלמי יודע עד כמה. תיכנסו לקניון מלחה ולחנויות של רמי לוי ותראו את הדו־קיום, השלום בעצמו.
"בכל הסקרים, יותר מ־60 אחוז מהערבים בירושלים מעדיפים שלטון ישראלי - לא בגלל תוכנית באזל אלא מפני שיש ביטוח לאומי, שירותי בריאות הגונים ושלטון חוק ששווה הרבה מאוד לעומת המצב בשכם. את הפרדיגמה הזו אנחנו צריכים ליישם בלי לשאול על אזור C, וביחס ל־A ו־B זו האוטונומיה שלכם. יהיה לכם חופש תנועה בכל הארץ, כי זה יהיה שטח ריבוני ישראלי עם אוטונומיה פלסטינית".
הדברים של העצני כל כך הזויים ומסוכנים, והמציאות כל כך הפוכה. אני ירושלמי ובקי בהווי של הבירה, ויודע כי ירושלים נכבשת מדי יום בידי האוכלוסייה שכבשנו במלחמת ששת הימים. לפני 1967 היו במערב העיר 0.1 אחוז ערבים. היום יש בעיר המאוחדת קרוב ל־40 אחוז ערבים. רובם עוינים את המדינה ומוסדותיה כפי שמעיד גל הטרור הנוכחי, אבל הם נהנים, כפי שאומר גם העצני, לקטוף את תקציבי הביטוח הלאומי והשירותים הרפואיים המתקדמים. בזמן האחרון יש גם התעניינות גוברת באזרחות ישראלית. למה לא, בעצם?
ירושלים לא יכולה להתקיים היום בלי האוכלוסייה הפלסטינית. זה לא דו־קיום נפלא ולא שלום. זה דו־קיום מהסוג הכי גרוע: תלותי, אינטרסנטי ואלים. ראש העיר ניר ברקת פיטר בשבוע שעבר 170 עובדי תברואה במסגרת מאבקי התקציב מול שר האוצר. רובם ערבים ממזרח העיר. בתוך יומיים הפכה ירושלים להר של זבל. אין צורך לתאר את העיר המלוכלכת ואילו נזקי בריאות היו כאן, אילולא רשם כחלון לברקת את הצ'ק שהשאיר את העובדים הזמניים.
אילו הערבים בירושלים יתעוררו, הם יכבשו גם את ראשות העיר בהליכה. מי שמייצג 40 אחוזים מהאוכלוסייה, זכותו הדמוקרטית לנהל את כולה. התבנית הירושלמית הזו מדגימה בפני העצני וחבריו את מה שצפוי לנו במדינה ביום שבו נחיל את הריבונות ונספח את יהודה ושומרון.
זה אב־טיפוס של אסון. שני עמים שמתנצחים זה עם זה קרוב למאה שנה לא יעשו ביניהם שלום במדינה דו־לאומית. הם רק יחסלו חשבונות היסטוריים בקרבות עקובים מדם. מאבקי השליטה על ניהול המדינה עלולים להסתיים בניצחון ערבי, כמו בירושלים שבה אבד הרוב הציוני ועוד מעט יאבד גם הרוב היהודי.
הימין הפוליטי מחזיק בשלטון קרוב לארבעים שנה, למעט תקופות קצרות, אבל מעולם לא החיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון וחבל עזה. ההתחייבות של הליכוד לבוחריו הופרה פעם אחר פעם. ראשי הממשלה לדורותיהם - בגין, שמיר, שרון ונתניהו - האמינו ומאמינים שצריך לספח את יו"ש. בסוף כולם נרתעים, ולא רק מתגובת העולם. הם יודעים היטב במה המהלך הזה כרוך.
בפועל אימצו ראשי הממשלה של הימין את מדיניות השמאל. בגין ויתר על כל סיני, נסוג לקווי 67' מול המצרים והרס את היישובים בחבל ימית. הוא הסכים להעניק אוטונומיה לערבים ביו"ש ובעזה, ולא לספח אותם. שמיר לא ויתר על שטח, אבל גם לא העז לספח מילימטר. נתניהו חתם על הסכם חברון ועל הסכם וואי שכללו ויתור משמעותי על שטחים ביהודה ושומרון. שרון, שעלה לשלטון ב־2001 כמנהיג הליכוד, נסוג במסגרת ההתנתקות לקווי 67'.
ההיפרדות מהפלסטינים היא המודל הנכון ולא הסיפוח, אבל ביו"ש המצב בלתי הפיך. 750 אלף ישראלים גרים מעבר לקו הירוק. 420 אלף מתגוררים בערים ובהתנחלויות ביהודה ושומרון, מתוכם 260 אלף חיים בגושי ההתנחלויות, ו־160 אלף חיים מחוץ לגושים (לא כולל אריאל). יש מי שיכול להתמודד עם פינוי בסדר גודל כזה של מתנחלים, גם לתוך הגושים, ועוד לטובת הקמת מדינה פלסטינית? יש בכלל מי שרוצה?
בדיון על תוכנית ההתנתקות בכנסת, בפברואר 2005, אמר יו"ר מרצ בעבר, חיים אורון: "התחנה הסופית של מסלול ההתנתקות היא נסיגה מלאה מרוב השטחים". טעות. במצב שנוצר אין שום היתכנות להסכם שלום שמחייב נסיגה לקווי 67', חלוקת ירושלים, פינוי מתנחלים, פירוק יישובים בבקעת הירדן, מימוש זכות השיבה ועוד. אנחנו תקועים בתוך סטטוס־קוו שמזמין אינתיפאדה ומקומם עלינו את העולם. אפשר להחיל את הריבונות הישראלית על השטחים, אבל זה סופה של המדינה היהודית ושל החזון הציוני בכרטיס אחד. טוב שזה לא קורה, בינתיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם