פינוי התנחלויות: פרס לטרור או טוב ליהודים?
האם על המתנחלים לקרוא את המציאות כפי שהיא ולהבין שיש לפנות או שמדובר בהעברה של קווי הטרור לגבולות חדשים. ראש בראש
רן אדליסט:
המכתב הזה ממוען אל אחיי ואחיותיי מדחיקי הכיבוש, המתגוררים מעבר לקו הירוק. ודאי תסכימו איתי שמשהו דפוק בבסיס כשמדינה מנהלת מלחמת חורמה על קיומה נגד ילדים דוקרים וקשישות דורסות. המדינה כמובן "מנצחת". ברור. וברור שעוד ניצחון כזה ואבדנו. הבושה היא של כולנו, החרפה שלכם. לא צריך להיות שמאלן יפה נפש ונואש כדי לשאול איזה עיוות או עווית גרמו לנו לרדת לתחתית החבית במאבק בינינו ובין הפלסטינים.
עוד כותרות ב-nrg:
- ג'ודי מגיבה: "אני לא מתכוונת לשתוק גם אם אכנס לכלא"
- ינון מגל: "טעיתי. חטאתי. עשו לי עוול גדול"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש כמובן אלו שהתשובה ברורה להם – "כולם שם רוצים להרוג אותנו" או "הם התחילו" - אבל אני משוכנע שרבים מבינכם שואלים את עצמם אותה שאלה בדיוק ואין להם תשובה של ממש. בעניין החרפה, אני מתכוון.
הסיבה לבושה ולחרפה היא המאבק, אכן נחוש, אכן חסר פשרות, על המשך האחיזה בהתנחלויות. השאלה המתבקשת היא: האם יש למפעל הזה סיכוי? אני מוכן לקבל, לצורך העניין בלבד, שההתנחלויות אינן רק צורך ביטחוני אלא גם מילוי מצווה אלוקית, והקורבנות שאנחנו והפלסטינים מקריבים הם כורח בל יגונה. נשאר רק עניין אחד שצריך לברר: מהם סיכויי ההיתכנות להמשך קיום ההתנחלויות מעבר לקו הירוק, למעט גושי ההתנחלות?
להבנתי, אין לכך סיכוי קלוש שבקלושים. הסיפורים על כך שגם הקמת המדינה לא הייתה על בסיס של היתכנות אינם רלוונטיים. לא היה שם נס אלוקי, אלא ניהול נכון ונועז של מלחמה והקרבה של דוד ממזרי ונועז מול טיפשות צבאית של גוליית. היה ברור שמפסידים פה ושם בקרב לטובת ניצחון במערכה, שהתבססה על יכולת ועל הקרבת לוחמים, תוך גיבוי בינלאומי. מאז מלחמת ששת הימים, בארבעים ושמונה שנות מאבק על ארץ ישראל השלמה, אנחנו דווקא מנצחים בקרבות, ב"מבצעים" ובחיסולים, אבל ברור שהמערכה אבודה. לא היה סיכוי שסיני תישאר בידנו, שגוש קטיף יישאר בידנו, שנישאר בלבנון, שמגרון תשרוד במקומה הראשון ושבית הכנסת בגבעת־זאב יישאר על מכונו. בכל אחד מן המקרים האלה היו נסיבות ספציפיות לפינוי ושתי סיבות מרכזיות: מגבלות הכוח - הצבאי, המדיני, הבינלאומי או המוסרי - והנחישות הפלסטינית.
אריק שרון, שהיה עד ושותף להכרעות צבאיות ומדיניות, ידע להסיק את המסקנה הנכונה והתחפף מגוש קטיף כדי להמשיך לנהל את המלחמה על הגדה. מחליפו אולמרט הלך בדרך רבין של שקלול מגבלות הכוח והסרת מרבית ההתנחלויות מעבר לקו הירוק, כולל חלוקה בירושלים. אולמרט העריך, יחד עם צה"ל, שבנסיבות הנוכחיות אין למדינת ישראל די כוח כדי להתמודד עם סך הלחצים שהתגבשו בעשרות שנות כיבוש.
אכן, יש בהתנחלויות מראית עין של יציבות. בתים ויישובים ו"הממשלה שלנו", ואני רואה ושומע כיצד חלקכם מקרקר בתרנגולית מדוברת "ניצחנו בבחירות". והתמימות הזו: הרי לא יכול להיות שהמפעל הגדול הזה ייעלם כאילו לא היה. טעות בידכם. אין כמו המזרח התיכון כדי להוכיח עד כמה נזיל הקיום של היום. מפעלים ואוכלוסיות גדולות מכמאה ההתנחלויות וכמאה אלף מתנחלים נטשו וננטשו והעולם המשיך לסוב על צירו.
העובדה המרה היא שחרף הבתים על הגבעות, סמלי השלטון והחיים הנורמליים לכאורה, מדובר בבועה. בסופו של יום היסטורי עקוב מדם הטרור הפלסטיני (או המאבק לעצמאות בלשונם), דווקא הטרור הפלסטיני ניצח את החזון ההתנחלותי. ארבעים שנה עברו מאז ה"אין עם פלסטיני" של גולדה מאיר ועד למצב שבו יותר מדינות מכירות בפלסטין מאשר בישראל. גם מי שנחת זה עתה ממאדים אמור להבין שהעולם הולך להכיר בפלסטין בגבולות 67'. המשמעות היא שכל מה שקורה מעבר לקו הירוק, כולל ההתנחלויות, הוא פשע מלחמה. אז פשוט תתעוררו.
בגדול, מפעל ההתנחלות היה הימור שכולנו השתתפנו בו. מי מברירה ובחירה, מי מחוסר ברירה (או דירה), ומי מברירת מחדל כזו או אחרת. לאור התבהרות יחסי הכוחות (האמיתיים, לא צה"ל נגד הפלסטינים, אלא העולם והשמאל נגד מדיניות ההתנחלות) נראה שזה הזמן לחתוך לפני שנמשיך לאבד את זהותנו כחברה, כעם וכבני אדם. אין לי ספק שהמפוכחים מקרב המתנחלים מבינים במה מדובר. לא יכול להיות שאתם עיוורים לתהליך הדרום־אפריקניזציה שעובר עלינו, החל בחרמות ונידויים, עבור בסתם תיעוב שרוחשים כלפינו חלקים גדלים והולכים בעולם, וכלה בהחלטות האו"ם הממתינות בקנה על מדינת פלסטין.
אני מדבר בעיקר אל ועל הראשונים והמייסדים של ההתיישבות בשטחים, גילאי הבינה והגבורה. אנשי מועצת יש"ע של שנות השמונים והתשעים. אלה שבהם שיודעים לקרוא את המציאות, אלא שהם רוכבים על הנמר ופוחדים שהגולם שיצרו יקום עליהם. לא מדובר בפחדנים ובמושחתים. אלא שכאן יש לכם עסק עם דג מסריח מהראש עד הזנב, ולא עסקה מפיסטופלית חד־פעמית עם מי שחזר בתשובה פוליטית.
להבדיל מן התנועה הקיבוצית שקרסה לתוך עצמה כמו עצים נופלים בשקט ביער, במקרה של ההתנחלויות זה עשוי להסתיים בקטטה רבתי ובמלחמת אחים. מלחמה שאגב מתנהלת כבר היום ברשתות החברתיות וברחובות. עדיין ללא התנגשויות חזיתיות וחללים, בינתיים סתם המולת צעקות ודחיפות וראש ממשלה ירוי אחד, ואחד אברושמי שהרג את אמיל גרינצוויג בהפגנת שלום עכשיו ובצל אפל ואלים בהפגנות האחרונות של השמאל בעד הפסקת אש בצוק איתן. מניעת התפרצות הנגיף שכבר החריב שני בתים יהודיים מחייבת תובנה או הארה ריאל־פוליטית שאומרת שבמסגרת הסדר יוסרו חלק מההתנחלויות.
המספר לא חשוב, וצריך להיאבק על השארת המקסימום, אבל חשוב לקבל את העיקרון. מהבחינה הזו הימין המפוכח והמהסס דומה לשמאל המיואש והמהסס. שני אלה צריכים לשלב ידיים, בעיקר בשם קורבנות השווא שייפלו עד שההסדר ייכפה עלינו. אני מקווה שתעלו על הדרך שמובילה להסדר קודם שייפלו קורבנות. תמצאו שם את השמאלנים שמוכנים להגן יחד אתכם, על המובן מאליו לשמאל והמשותף בלית ברירה לימין: מדינת ישראל בגבולות 67'.
אחרי שהסכם אוסלו הסתיים בכישלון רועם במקצב תותחי חמאס, ואחרי שקונספציית ההתנתקות החד־צדדית התנפצה לתוככי מבצעי עזה חוזרים ונשנים, נדרש הימין המתנחלי פעם נוספת לוותר על עמדותיו ותפיסותיו, והפעם לטובת "שלמות העם והמדינה". בסופה של האיגרת הנרגשת, אחרי כל הנחות היסוד השנויות במחלוקת שנדרשנו ליישר איתן קו, מבקש רן אדליסט מהמתנחלים לקבל את העיקרון של שטחים תמורת אחדות.
אדליסט, איש "שלום עכשיו", כבר לא מציע לנו רגיעה אזורית ולא משתמש במילה "שלום" אפילו פעם אחת במאמרו, למעט אזכור שם התנועה שהיה ממקימיה. ההפך, הוא מציע לנו מלחמה, רק מעביר אותה לגבולות שהוא וחבריו יהיו מוכנים להגן עליהם יחד איתנו. הגבול החדש – זה שיביא את טילי האויב לאיים על נתב"ג ועל כביש 6, על כפר־סבא ועל פתח־תקווה – לא יהיה נקי מטרור, רק ממתנחלים. ממילא, מחיר הדמים שאדליסט מבקש למנוע, יהיה בלתי נמנע. מעצם הקִרבה של אותו גבול חדש לריכוזי אוכלוסייה צפופים, מספר הקורבנות לא רק שלא יפחת, הוא אפילו יתעצם.
לא בכדי נעדר מן המאמר חזון השלום, כמו גם השותפים הפוטנציאלים להסדר כזה – הפלסטינים. שעה שהמתנחלים נדרשים לפקוח עיניהם מהעיוורון שאחז בהם בעניין תרומתן של ההתנחלויות לתסיסה האזורית, נראה שברור גם לכותב כי הפרטנר שהובטח לנו לא מתנהל לפי חוקי המשחק. אחרי הכתף הקרה שהפנו ערפאת ויורשו אבו־מאזן למחוות המופלגות של ברק ואולמרט, גם לשמאל העיקש ביותר קשה להבטיח עתיד ורוד במזרח התיכון. על הסיבות עדיין שוררת מחלוקת: אנחנו רואים אסלאם רדיקלי שמנהל מלחמת עולם בשטחן של יבשות שונות, ואילו אדליסט רואה סכנה קיומית דווקא במפעל ההתנחלויות. הוא חש כי הוא נגרר שלא ברצונו להימור מסוכן עם הקמת היישובים ביהודה ובשומרון, ומציע לגרור אותנו להימור מסוכן עוד יותר תחת מגבלות קווי 67'. בזמן שהכמיהה הפלסטינית מדברת על יפו וחיפה, עכו והגליל - הקו הירוק המקרי ממשיך לככב כפתרון קסם לכל הסכנות שמדינת ישראל מתייצבת מולן.
"תסכימו איתי שיש משהו דפוק בבסיס כאשר מדינה מנהלת מלחמת חורמה על קיומה נגד ילדים דוקרים וקשישות דורסות", מבקש אדליסט. נראה שרבים יותר יסכימו שיש משהו דפוק בבסיס החינוך והאמונה ששולחים ילדים לדקור וקשישות לדרוס. נכון, לא צריך להיות יפה נפש, אבל רצוי להיות בר־דעת ולהבין שלטרור אין תירוצים ואין הצדקה. העם היהודי, למוד הסבל, הייאוש והיעדר האופק הקיומי, לא נקט מעולם בשיטות אלימות אלה מול משטרים שחי תחתם. לא בארצות האסלאם של האלף הקודם, ולא באירופה של המאה הקודמת.
אדליסט לא מבטיח לנו לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, אבל הוא מעדיף שהמלחמה הבאה תתנהל מול צבא מסודר, ולא מול אזרחים קטינים ואזרחיות קשישות. על השאלה מי יהיה אותו צבא – צבא פלסטין או צבא דאעש – הוא לא מתפנה לענות, ובצדק. אם יש משפט ששנינו יכולים להיות חתומים עליו גם יחד, זו הקביעה כי "אין כמו המזרח התיכון כדי להוכיח עד כמה נזיל הקיום של היום". זה נכון לגבי עתיד ההתנחלויות, יוכיח האתרוג אריאל שרון. זה נכון לגבי המרחב הערבי כולו, תוכיח חבורת אל־בגדדי.
בסופו של דבר, העימות שאותו מבקש כותב המאמר לפתור הוא לא מול הפלסטינים, אלא מול הבינלאומיים למיניהם. במאמרו מזכיר לנו אדליסט את מגבלות הכוח של מדינת ישראל, הנתונה ללחצים חיצוניים שהוא וחבריו מייצרים במו ידיהם. הרגל מגונה עשה לו השמאל הישראלי – לדחוף ולעודד חרם על מדינתו, ואחר כך להתריע מפני תהליך הדרום־אפריקניזציה שיסגור על כולנו. לו כל הגורמים המאיימים עלינו כעת בהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית היו מתמודדים כתף אל כתף מול רוע הגזרה – וגזרה כזו היא אכן רעה ומסוכנת – לא היינו צריכים לשמוע איומים על מלחמת אחים, גם לא על הגדרתנו כפושעי מלחמה. למרבה הצער, גם אחידות השורות שמבטיח לנו אדליסט בתוך גבולות הקו הירוק, לא עומדת על בסיס איתן. תשאלו את "זוכרות". תשאלו את "שוברים שתיקה". תשאלו את "המרכז לקידום פליטים אפריקאים".
על אף הפנייה המנומסת, גם בקריאה רביעית וחמישית של המאמר לא הצלחתי לחוש את החרפה המגזרית שנדרשתי לה, אפילו לא את הבושה הקולקטיבית. בשורה התחתונה, המאבק בין הפלסטינים לישראל איננו על הגדה המערבית, אלא על כל מה שבין הים לירדן. השמאל הישראלי, הקיצוני והמתון גם יחד, לא הוכיח הצלחה מסחררת בתחום התחזיות במזרח התיכון. הימין, למרבה הצער, דווקא כן. כל האיומים של נביאי הזעם המזולזלים התממשו. את ליקוי הראייה המסורתי אי אפשר להפיל דווקא עליהם.
מקובל במחוזותינו לטעון כנגד הימין שאין לו אלטרנטיבה, אבל המציאות מוכיחה שדווקא השמאל הוא זה שלא מייצר חלופה ראויה למצב הקיים. את תוכניות השלום המסוכנות והחמושות שלו כבר ניסינו, על אף כל הקריאות "אל תתנו להם רובים". הנשק הזה הופנה בסופו של דבר נגדנו, ותוך כדי דימום נדרשנו לוותר על עוד ועוד.
סירוב לוויתורים נוספים הוא לא תפיסה משיחית, ולא אחיזה עיקשת בקרקע בכל מחיר; הוא צעד מחושב לאור תוצאותיהן של כל הנסיגות הקודמות. כל עוד העם הפלסטיני לא מכיר בקיומה של מדינת ישראל אלא מקווה למחיקתה, הטרור ימשיך ויכה בנו ללא רחם. קווי הגבול שלו לא התרשמו עד היום מהקו הירוק, והם לא יתחילו להתרשם ממנו גם במקרה שיתממש חזון השמאל.
כפי שציין אדליסט, המצב הקיים נשען על נחישות פלסטינית. טוב שמולם עומד רוב מוחלט של עם נחוש לא פחות, שמוכן להציב עצמו בקו החזית לטובת המשך קיומה היציב והבטוח של מדינת ישראל. בניגוד לאדליסט, הוא לא משתעשע באשליה שעקירת ההתנחלויות תבטיח לו גן עדן.
אקו"ם