למרות התבטאויותיו, אריאל זילבר הוא גאון
ההתבטאויות שלו גורמות לי לנוע באי נוחות, אבל כשאריאל זילבר מתחיל לשיר, אתה קולט שהאיש גאון בכל רמ"ח שיריו. הו, תן לו כוח
יום ראשון, חמש וחצי בערב. אני במשרד, שקוע בניסיונות למצוא סלוגן קליט לשכונה חדשה בפתח־תקווה. הוואטסאפ משמיע התרעה, ואני מתווכח עם עצמי אם לבדוק מי זה. "בינינו, שום דבר טוב לא יכול לצאת מתקתוק של וואטסאפ ביום ראשון בערב", אומר הפסימיסט שבי. "אולי אראלה ממפעל הפיס עברה לוואטסאפ?" אומר האופטימיסט. "אין לך בכלל מינוי למפעל הפיס", משיב הפסימיסט, ואני מחליט לעצור את הוויכוח ולבדוק מי זה.
עוד כותרות ב-nrg:
- ג'ודי מגיבה: "אני לא מתכוונת לשתוק גם אם אכנס לכלא"
- סוכל פיגוע דקירה בשומרון: המחבל נורה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"רוצה לקפוץ לביקור?" שואל אותי חבר. "אני חוגג יומולדת הערב, תבוא, תהיה הופעה של אריאל זילבר בסלון".
אני זילבריסט מושבע. פחות מתחבר לקונספירציות רצח רבין שלו, אבל כשזה מגיע למוזיקה אני משפיל ראשי אל מול הגאונות. ברור שנוסעים. "ואתה לא רצית לענות", אני מקניט את הפסימיסט שבי. "מה אתה מתלהב, החבר הזה גר בגוש עציון, מסוכן שם לאללה עכשיו. שירן בחיים לא תיתן לך לנסוע", הוא עונה.
אני מתקשר לבקש אישור משירן, והיא מסכימה במהירות מפתיעה. אולי זה קשור לעובדה שאמרתי לה שההופעה בנתניה. אני אוסף חבר, ויוצאים לדרך.
אני מכוון את הווייז לגוש עציון, והוא מראה שייקח לי בערך שעה וארבעים להגיע. מה שהוא לא אומר זה שחלק נכבד מזמן הנסיעה יוקדש ליציאה מתל־אביב, מכיוון ששמונה מיליון אנשים החליטו לקפוץ עם הילדים להצגה "הדרקון הראשון שלי", שהפכה את היציאה מהעיר לדיכאון הראשון שלי.
אחרי משהו כמו חצי שעה אנחנו מחלצים עצמנו מהתופת התל־אביבית ויוצאים אל הכביש המהיר. הופעת הסלון אמורה להתחיל בעוד שלושת רבעי שעה והווייז מראה שייקח לנו עוד שעה ורבע להגיע. אני בודק מסלולים חלופיים, מגלה שיש דרך קצרה יותר, ובוחר בה. בשלב זה של הטור יש לי הצעה למר ווייז: במקום לסווג את המסלולים על פי אורכם, יהיה נחמד אם תיתן אפשרות לסווג אותם על פי מידת הפחד שנסיעה בהם משרה עליך. בטח כשמדובר בנסיעה למקום שבו בכל ארבע דקות בממוצע מנטרלים מישהו.
הדרך מתחילה להתפתל. תאורת כביש אין כאן, כאילו המדינה אומרת "עזבו, גם ככה יש פה כל מיני חבר'ה שרוצים להוריד אתכם מהכביש, למה שגם נעזור להם עם תאורה?". אנחנו מגבירים קצב כדי לא לפספס את הזילבר, אך יחד איתנו גם עיקולי הדרך מגבירים קצב, והחבר שלידי מתחיל לגלות סימני מצוקה. "שמע אחי, אני אוהב את זילבר, אבל לא נראה לי ששווה למות בשביל בטי בם". אני חולק עליו. ככל שהנסיעה מתארכת, שמות היישובים בצד הדרך נעשים מפחידים יותר. אנחנו חולפים על פני ואדי מוות וג'בל לא תצאו מכאן חיים, ומגיעים אל היעד. רצים אל עבר הבית, ומגלים ש... הספקנו.
אנחנו לוקחים משהו לשתות ומתחילים להתמנגל עם הסובבים. מלצרית מציעה לי סושי, אני מסרב בנימוס ומסביר לה שאני יותר בקטע של אגדה יפנית. היא מסתכלת עליי במבט של "מה?" ואני משחרר אותה במבט של "לא מכירה? באמת? תתביישי!"
בסלון מסודרים כיסאות, אינטימי כזה. רק אנחנו, עוד איזה שלושים איש, וזילבר. מחכים עוד כמה דקות עד שבנו הקטן של חתן השמחה מתכבד להזמין את הזמר, והנה הוא עולה לבמה, רק הוא וסינתיסייזר. מרגיש קצת ערום, מינימליסטי מדי. אתה לא באמת חושב שהאיש המזוקן הזה יכול להחזיק הופעה לבד, עד שהוא פותח את הפה.
איש של ניגודים, הזילבר הזה. מצד אחד גאון בכל רמ"ח שיריו, מצד שני אי אפשר להתכחש לעובדה שבשנים האחרונות יש לו כמה התבטאויות שיכולות לגרום גם לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא. ולא שזה מפריע לי.
כמה מהמוזיקאים האהובים עליי הם כאלה שגורמים לי להתפלץ ואפילו יותר מכך. על כתפי מקועקע איור מתוך האלבום The Wall של פינק פלויד ומיודענו רוג'ר ווטרס, ואחד הזמרים האהובים עליי ביותר הוא יוסוף אסלאם, שחלקכם לא מכירים אותו גם בשם קאט סטיבנס. עם השנים למדתי שבאופן כללי כדאי לי להפריד בין השקפותיי הפוליטיות לתשוקותיי המוזיקליות.
זילבר מתחיל לטייל בין להיטים, ובכל פעם שמתחיל שיר אתה קולט כמה גאונות טמונה בבנאדם. אף פעם לא הבנתי את המושג "נכסי צאן ברזל", אבל עם הזקן והלוק הנוכחי שלו, זילבר לגמרי נראה כמו רועה צאן שכבשיו הם שירים גדולים: "תן לי כוח", "שמש שמש", "אני שוכב לי על הגב". הוא נוגע בטקסטים, משנה פה ושם איזו מילה כדי שתתאים ללוק הנוכחי: פתאום בשיר "החברה להגנת הטבע", המשיכה המינית של דני לנשים מבוגרות הופכת למשיכה פנימית. ב"אגדה יפנית", לשורה "כל העולם דממה, כל העולם שממה", מצטרפת תוספת קטנה - "כל העולם דאעש".
לפעמים נראה שזילבר עוצר את עצמו. יש לו הרבה מה לומר, אבל זו מסיבת יומולדת ונדמה שהוא כבר נכווה פעם־פעמיים מהתבטאויות קודמות שלו, ולא בא לו להיכנס לזה שוב. הוא כאן כדי לשיר. בין שיר לשיר, זילבר מפנק את עצמו בכוסית וודקה. למה וודקה? "כי זה נורא לשתות את זה, אסור ליהנות מזה, רק לקבל קצת השפעה", הוא מסביר.
וההשפעה אכן מורגשת. זילבר ממשיך להנחית על הקהל שירים בלתי נשכחים: "מסך עשן", "רוצי שמוליק", וכמובן "ואיך שלא". רגע לפני שהוא מתחיל את השיר, הוא מפריך שוב את הקלישאה הגורסת כי הטקסט נכתב על הכלבה שלו. "כתבתי את זה על אשתי", הוא אומר בשובבות של ילד ששתה קצת וודקה. באמצע השיר הוא עוצר לרגע, ומסביר ששינה את המשפט "ותפילותיי לרוח נענות" ל"ותפילותיי בטוח נענות", בעקבות מפגש עם ילד שהתלונן על השורה המקורית ושינה אותה בעצמו.
בין לבין, זילבר מפנק באיזה שיר חדש. אם יותר לי להיכנס לרגע למוד מבקר המוזיקה, אני חייב לומר שאיכשהו גם בשירים החדשים והיותר־יהודיים, אם נקרא לזה כך, מסתתרת אותה שובבות זילברית טיפוסית, עם מילים מתוחכמות ולחנים שנשארים לגור אצלו במוח.
ההופעה מתקרבת לסופה. זילבר נותן עוד שיר, מודה לכולם ויורד. מישהו מהקהל מבקש עוד שיר אחד, "ישראלים מצחיקים", וזילבר עולה להדרן חטוף. אחריו הוא מוסיף גם ביצוע נחמד לשיר שמתחיל במילים "הודו להשם כי טוב", ויורד מהבמה. הקהל מתפזר ואני ניגש לזילבר. "אפשר להצטלם אתך?" אני שואל במבוכה של מעריצה בת 12. "בטח", הוא אומר לי. אני ניגש למישהי ומבקש ממנה לצלם אותנו. עם כל הכבוד, לאיש שהלחין את "ואני ראיתי ברוש" - אחד מהשירים האהובים ביותר על העולל אחרי "איזה שעון בן חיל" ו"פיל פילון אפו ארוך" - מגיע קצת יותר מסלפי. אבל אחרי 567 תמונות הצלמת אומרת שנדמה לה שמספיק, אני אומר לזילבר שהוא גאון, והוא מחייך במבוכה.
כל הדרך בחזרה לתל־אביב אנחנו מזמזמים שירים מההופעה. היה קצר, אני חושב לעצמי. אני מגיע הביתה, מתקלח, מחליף לפיג'מה, נכנס למיטה, שוכב לי על הגב, מביט על התקרה וחושב לעצמי - איזה כיף שיש בעולם גאונים כמו זילבר.
אקו"ם