שוברים שתיקה, שומרים על המוסר של ישראל
טיפוח התחושה שהעדויות של "שוברים שתיקה" היא סכנה קיומית לא רק מקדמת תפישה שאין מקום לביקורת ציבורית בישראל, אלא גם מקשה על מדינתנו לנצח במערכה החשובה מכל – זו שעוסקת בדמותנו המוסרית
העליהום האחרון על שוברים שתיקה מעמת אותי עם העמדה המורכבת שסיגלתי לעצמי. מצד אחד, אני מלא הכרת תודה לחיילי צה"ל ששומרים על משפחתי, על חבריי ועליי מפני הכוחות הקיצוניים והמסוכנים כל כך הצומחים במזרח התיכון שסביבנו. כחייל קרבי בעבר, אני יודע במה זה כרוך, וברור לי שצה"ל, על כל הבעייתיות שבפועלו, לא מתקרב למעשי הזוועה שסביבנו - יש משהו מגוחך בעצם ההשוואה. אבל מצד שני, איך יכולה חברה דמוקרטית לא לבקר משטר צבאי ארוך שנים?
ברור לי שהמשטר הצבאי והמפלה שאנו כופים על כשני מיליון פלסטינים בגדה (גם אם יש להם כמה מובלעות צפופות, מקוטעות וקטנות שבהן ניתנה להן אוטונומיה) לא יכול שלא לעורר ביקורת בקרב חברה דמוקרטית. אם מטפחים תחושה שהביקורת הזו היא סכנה קיומית, מקדמים תפישה שאין מקום לביקורת ציבורית בישראל.
עוד ב-nrg:
• ריבלין שוב בגד בכם, למה אתם מופתעים?/ רועי עידן
• סלחנות לרוצחי דומא: הכשל הלוגי של סמוטריץ'/ מיכאל טוכפלד
• דרמת מתווה הגז מסתיימת בקול ענות חלושה/ שלום ירושלמי
גם התחושה שהמדיניות בגדה היא אמצעי הגנה עצמית בלבד אין לה על מה להיסמך - תשאלו כל מתנחל אידיאולוגי אם נוכחותנו ביהודה ושומרון היא ביטחונית גרידא ותזכו למבט מודאג. לא מדובר ברצועת ביטחון א-לה דרום לבנון. אי אפשר להסביר את חנק התכנון והפיתוח הפלסטיני במרבית שטח הגדה; את הניסיונות למקסם את השטח ליישובים ליהודים בלבד ("ההתנחלויות") על חשבון השטח הפלסטיני, בתירוץ של שטח תחת "תפיסה ביטחונית". על הרקע הזה מדווחים חיילים קרביים ששירתו בשטחים על מה שחוו כשפעלו בשמנו.
כשקוראים את העדויות של חיילי "שוברים שתיקה" לא מוצאים עדויות זוועה על מעשי טבח או רצח המוני, כמעט שאין עדויות הנוגעות להרג פלסטינים. הדברים רחוקים מדברי תעמולה של ארגונים אנטי-ישראלים בוטים. מה שמוצאים בעדויות זו מציאות נטולת דרמות, מציאות יומיומית ואפורה של השפלות ביורוקרטיות קטנות, שימוש מופרז או תמוה בכוח, או במקרי קצה ירי שהצורך הביטחוני שלו הוא, לכל הפחות, מוטל בספק. למעשה חלק מהביקורת על העדויות מימין הייתה שהדברים שעולים מהן לא כל כך חמורים - זה תלוי כמובן למה משווים. בכל אופן זהו המחיר של תחזוק משטר צבאי ומפלה בגדה, ושל חסימת העברת סחורות אזרחיות לרצועה. זה מה שעולה מהעדויות וזה כתב אישום לא נגד צה"ל או חייליו אלא נגד מדיניות שסותרת עקרונות בסיסיים של זכויות אדם.
תערוכה של ''שוברים שתיקה''
צילום: AFP
האם זה הכרח ביטחוני? לא יודע, מול חיזבאללה שמחומש פי כמה משלטון החמאס הגענו לשיווי משקל הרתעתי אחרי הנסיגה מדרום לבנון וכיום הרבה יותר בטוח בקריית שמונה מאשר בשדרות או אפילו בתל-אביב או ירושלים. ישראל תמיד הגנה על אזרחיה בצורה טובה מאחורי גבול מוכר. אבל גם אם נניח שהשליטה על השטחים היא אכן הכרח ביטחוני, חשוב שנדע גם את המחיר המוסרי שכרוך בהכרח זה, כדי שנזכור תמיד לשאוף לפתרון המצב ולא להתרגל לחיות איתו כרסיס משמעותי - אך נסתר מעינינו - שנעוץ בדמותנו המוסרית.
משטרים פסאודו-דמוקרטיים שמערימים קשיים ומקדמים רדיפות של פעילי זכויות אדם, כמו זה של פוטין וארדואן, הם משטרים שאיום ונורא לחיות בהם אם אתה לא מקורב לשלטון. והפלא ופלא - הם לא חווים פחות טרור או בעיות ביטחוניות ביחס למדינות שכנות להן, ואין להם יותר לגיטימציה בינלאומית אלא דווקא פחות. רדיפת ארגוני זכויות ומשמיעי ביקורת לא תביא לנו יותר ביטחון או יותר לגיטימציה, אלא פחות דמוקרטיה.
במקום לחבר קבוצות רבות אל הישראליות, אנחנו הופכים למדינה שמסמנת כאויב את כל מי שלא נמצא במיליה האנטי-ביקורתי החדש. אפילו שירות צבאי כלוחם בצה"ל לא מגן מדה-לגיטימציה - לא על ערבים בדואים ולא על אזרחים המודאגים ממצב זכויות האדם. גם הללו מסומנים כ"אויבים" או כ"בוגדים". לטעמי, אנחנו צריכים לעבור לצורת חשיבה של הגנה איתנה אך מוסרית על מדינתנו, ולא לתת לאויבנו לנצח במערכה החשובה מכל - המערכה על דמותנו המוסרית.
• יריב מוהר הוא פעיל זכויות אדם ויועץ תקשורת בתחום
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם