המדרון החלקלק של פרשת דומא
התנהלות מערכת הביטחון בפרשה החמורה חוצה כל קו אדום. מה שהתחיל היום בנוער הגבעות יסתיים מחר במתנחלי עמונה ואפרת
כשנכנסתי לבית המשפט לפני כשמונה חודשים לדיון של אחד מלקוחותיי, נתקלתי בפני הרוע, במחבל בן העוולה שרצח את שלום שרקי הי"ד. אותו מחבל עמד וחייך, והסתודד עם עורך דינו. היה זה זמן קצר מאוד לאחר הרצח, וכששאלתי את אנשי המשטרה מדוע מאפשרים במקרה כזה פגישה כה מהירה בן המחבל ובין עורך הדין, שיעץ לו לטעון שהאירוע היה תאונה, השיבו לי אנשי המשטרה: "מה לעשות, אנחנו חיים בדמוקרטיה".
בדברים האלה נזכרתי בימים האחרונים, שעה שכיתתי את רגליי משופט לשופט, מערכאה לערכאה, ודרשתי להיפגש עם מרשי, בחור צעיר שנפצע בעת מעצרו, לפי עדות רעייתו, ואשר מצוי במרתפי שירות הביטחון הכללי זה זמן רב. בתי המשפט מצדם נתנו לשב"כ קרדיט עצום, האריכו את המעצר ואישרו את איסור המפגש עוד ועוד. איש לא הזכיר את המילה דמוקרטיה.
כפר דומא
צילום: עיסאם רימאווי / פלאש9
מדי שבוע כשאנו עוסקים בטרור הערבי וביחס שבין זכויות האזרח לצורכי הביטחון, אנו שומעים את הקולות בתקשורת, מארגוני זכויות האדם ומסתם פוליטיקאים שמעוניינים להצטייר כרגישים במיוחד. הללו דנים בשאלה אם הקטין שרדף בסכין אחרי יהודים זכה לקבל ארוחה הגונה, או שואלים אם שוטר ששמר על מחבל והעיר לו הערה גזענית יועמד לדין. אם לא הוגש נגדו כתב אישום, הם תוהים, מדוע לא ייעשה כן.
הדברים שונים בחקירת דומא. במהלך השבוע האחרון לא שמענו אף לא פוליטיקאי אחד שזעק ומחה על הפגיעה בזכויות האדם והפרתם, שלא לדבר על כך ששום ארגון חוץ-פרלמנטרי ימני למעט 'חננו' לא יצא בקריאה מפורשת להפסיק את ההתעללות.
ברצוני להבהיר שחקירת ההצתה בדומא חשובה ומהותית, אך יחד עם זאת נדמה שהפעם – אפילו יחסית לחקירות שב"כ רגילות - החוקרים חצו גבולות וקווים אדומים. לצערי לא אוכל להרחיב בנושא זה בשל צו איסור הפרסום על הפרשה, שלו יש להקצות מאמר נפרד. עוד נעסוק בעתיד בימים הללו, שהם ימים שחורים לזכויות האזרח בישראל.
בין כך ובין כך, הבעיה היא לא רק הפגיעה הקשה בזכויות האזרח של הנחקרים, אלא בעיקר העובדה שחקירה כזאת נוגדת את התכלית של חקר האמת ומביאה לעיוות דין נוראי. הרי במקום שבו מתעללים, פוגעים, מתעמרים - והכול בדרישה שהחשוד יודה במעשה - תיתכן הודאה של חף מפשע במעשה שלא עשה, וכבר היו דברים מעולם.
בעשרות פסקי דין בעניינם של טרוריסטים ערבים קבע השופט אהרן ברק שאכן החקירות בנושאים ביטחוניים הן חשובות, ובה בעת הבהיר שיש חובה להציב גבולות לאנשי שב"כ: "זה גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה ולא כל השיטות שבהן נוקטים אויביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור", הטעים ברק. אולם ככל שהדברים קשורים לנערי הגבעות, נדמה שאמירותיו אלה של נשיא בית המשפט העליון נשכחו משופטי ישראל.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיה נוספת, ואולי דווקא המרכזית בסיפור הזה, נוגעת להתנהלות של המחנה שלנו: גם רבנים, ראשי יישובים ומנהיגי ציבור בהתיישבות לא יוצאים מגדרם כדי לעזור לנוער הגבעות. בהסתכלות ראשונה ההתנהלות הזו די מובנת: יושב לו רב יישוב ושואל את עצמו מדוע עליו לעזור ולצאת לטובת מי שלא פעם מצטיירים כ"חצופים, אנטי-ציונים, מרדנים ושוברים את המוסכמות". אלא שהשקפה זאת, יסודה בטעות עצומה. גם מי שחולק על נוער הגבעות, סולד מהתנהלותם וסבור כי הם מביאים נזק למפעל ההתיישבות - ולדעת כותב שורות אלה לא כך היא - הרי שהניסיון מוכיח שמה שמתחיל בנוער הגבעות ממשיך במתנחלי עמונה ואפרת, ומסתיים גם בילדים טובים גבעת-שמואל ורעננה; מה שמתחיל בנער בן 16 "עם גוזמבות" מתרחב מהר מאוד גם לרב יישוב ולאחראי הביטחון היישובי, וכן הלאה.
המדרון החלקלק הזה גלוי לנגד עינינו: בקרב הרשויות המטפלות בנושא - המחלקה היהודית בשב"כ, היחידה לפשיעה לאומנית במחוז ש"י וגורמים בפרקליטות - רווחת התפיסה כי נערי הגבעות הם "אויב, מחבלים, מפגעים", כלשון אנשי השירות. אם אנשי הגבעות נתפסים כאויב, ההורים שלהם מהדור הקודם של ההתיישבות הם "הורי מחבלים", השכנים שלהם מהיישוב הם "תומכי טרור" ("אם אתם נותנים להם מים, סימן שאתם תומכים בטרור") וקו הגבול שבין טרוריסטים לתומכי טרור הוא דק מאוד.
לאיש אסור להשלות את עצמו: למרות רוני אלשיך, יורם כהן ויוסי כהן – ואולי דווקא בגללם - יש גורמים במערכות אלה שמבחינתם כל המתנחלים הם האויב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם