תקדים בת-שבע
את דוד המלך דן ריבונו של עולם בלבד, ולא דעת הקהל האכזרית הרווחת במקומותינו. אצלנו מהחטא ישחרר רק המוות
את יופייה המסנוור הוא ראה בחטף, עת עבר במקרה ליד מקלחות הנשים בבסיס שבו ביקר. הדלת שנשארה פתוחה משום מה חרצה את דינו לשבוע של לילות טרופים. דמותה של החיילת יפת התואר לא משה מנגד עיניו. כדי לשכך את תאוותו הוא החליט לאתר אותה ולזמנה אליו, מכאן כבר הייתה קצרה הדרך למיטה. וכי מה יכולה לעשות קצינה צעירה מול רמטכ"ל שתאב לגופה?
ככלות הסערה הבין מפקד הצבא שהוא עלול להסתבך. בעלה כבר נמצא חודשיים בחזית, ומה יקרה אם בשובו יגלה שאשתו הרה? מה תעשה לו התקשורת? ומה יהיה על החלומות שלו על ראשות הממשלה?
בשיחת הטלפון שלו למפקד היחידה של בעלה הוא התאמץ לדבר בטון יבש, ענייני, קצת סמכותי, להסוות את החשש שקינן בתוכו למרות העובדה שאותו מפקד היה מקורב אליו עוד מהימים ששימש עוזר שלו. "אין בעיה", ענה המפקד, "יטופל". כעבור ימים הכתה בקצינה הידיעה על נפילת בעלה. היא עוד לא הספיקה להתאושש מהאונס שעברה, וכבר הפכה לאישה שכולה, לאלמנה.
האם הייתם נותנים לרמטכ"ל הזה הזדמנות? האם הייתם מוכנים שהוא ישוב לפקד על אנשים, לכהן כחבר כנסת או לעמוד בראש המדינה? דוד המלך זכה בהזדמנות כזאת. אחרי שניצל את מרותו כדי לשכב עם בת-שבע וסיבב את נפילת בעלה בקרב, נענש דוד קשות אך לא הודח מתפקידו. מזלו היה שמי שדן אותו היה לא אחר מריבונו של עולם - ולא שהשם נמנע מלהדיח מלכים: ראו מה הוא עשה לשאול. הביצוע אמנם לקח זמן, אבל העונש נקבע מיד לאחר החטא.
מה היה ההבדל בין השניים? כמובן, ההתנהלות של כל אחד מהם אל מול חטאו. בעוד ששאול התכחש לעובדה שחטא וסירב להצדיק את עונשו, דוד הכיר מיד באשמתו, הביע צער וחרטה כנה, התייסר על חטאו וקיבל בשתיקה את מות בניו. אדם כזה ראוי להנהגה. דווקא אדם כזה, שיודע שהוא אינו מושלם, שבוחר בתיקון ובהפקת לקחים ולא בבריחה מאחריות.
את ההזדמנות שקיבל דוד, למרות חטאים כה חמורים שביצע, לא יקבל ינון מגל, שבהשוואה לגדול מלכי ישראל חטא בזוטות. הוא, כך מסכימים כולם, כבר לא יוכל לשבת בעתיד באולם המליאה של הכנסת. הוא יוכל מעתה ואילך לשמור מרחק של דל"ת אמות מכל אישה שאינה רעייתו, לעבור בין בתי ספר ולדבר על החומרה שבהטרדה מינית או להתנדב שנים בעמותה למען נפגעות אלימות מינית. זה לא יעזור לו - לתפקיד ציבורי הוא כבר לא יחזור. מהחטא ישחרר רק המוות.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בחברה האכזרית שלנו זה גם יהיה דינו של ניצב רוני ריטמן. כבר התרגלנו לכך שדי בחשד, אפילו טרם פתיחת חקירה, כדי ללכלך את שמו של אדם בראש חוצות. כעת מספרים לנו שגם אם יימצא ריטמן חסר אשמה הוא יצטרך לחפש לו תפקיד אחר. אם יימצא אשם, ירחם השם - ולא בני אדם, לא אצלנו.
גם חברת הבנייה 'באמונה' צריכה כנראה להיסגר בגלל סרטון פרסומת פוגעני שהפיקה. ובמקרה הזה, זו רק פרסומת, לא סירוב למכור דירות למזרחים. לא עמדו לזכותה הסרה מיידית של הסרטון והתנצלויות רבות בתקשורת. גם אחרי כל אלה נשמעה דרישה למנוע ממנה לגשת למכרזים של המדינה. אי אפשר גם שלא להיזכר באלוף יצחק מרדכי עתיר הזכויות, שנכשל במעשה חמור ואף ששילם עליו ביוקר ממשיכים מדי פעם לארוב לו ולנסות למנוע ממנו לדבר בפורומים שונים.
התשובה, כך לימדו חז"ל, היא חידוש מהפכני מכיסא הכבוד, לא פחות. בעיני בשר ודם מי שחטא ייענש, ואת הכתם הוא יישא עד סוף ימיו. אף מסיר כתמים לא יעמוד לרשותו. כמה אמת יש במדרש הזה של חכמינו, כמה קשה לנו לסלוח על עוון, כמה מסובך לשכוח אשמה. ועם כל זה, מי מאיתנו לא טועה? מי לא נכשל? בסוף אנחנו יודעים לסלוח לבני זוגנו, לקבל את חולשות ילדינו - גם כשהם גדולים - ולפתוח דף חדש ביחסים עם חברינו. אולי יותר מכול, אנחנו יודעים לעשות הנחות לעצמנו. אז למה לנבחרי ציבור או ללובשי מדים אנחנו מפנים את הגב לאחר שחטאו?
אולי בעצם הזכות למחילה היא רק פונקציה של אינטרסים פוליטיים וחשבונות אישיים? אם הנורמה הראויה היא "ייקוב הדין את ההר", למה אהוד אולמרט – עבריין רב הרשעות וצדיק בעיני עצמו – זוכה לסדרת ראיונות אמפתיים בערוץ 10? ואם האסיר לשעבר אריה דרעי חזר לכנסת ולממשלה מבלי שהביע חרטה והודה בפשעו, מדוע ינון מגל, שכבר הודה והתחרט ושספק אם מעשיו בכלל חוצים את הרף הפלילי, לא יוכל לשוב למשכן? ואיך זה ששר שבנה את ביתו על קרקע גזולה מבקש למחוק חברת בנייה רק בגלל סרטון פרסומת? שאלות רבות, ואין הזדמנות לתשובה.
ד"ר ארי גייגר מלמד במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם