בג"ץ נעלב, אבל רוב הטענות נגדו נכונות
הדימוי הציבורי של בג"ץ ידע ימים יפים מאלה, ולא רק בגלל סוגיית בתי המחבלים. מתווה הגז מספק להם הזדמנות למקצה שיפורים
כתובת הגרפיטי המטופשת והמגונה שנמרחה שלשום על הקיר החיצוני של היכל בית המשפט העליון היא עניין חסר חשיבות בסופו של דבר. אפשר למחוק אותה. חבל שאי אפשר למחוק במהירות דומה את רושם הטיפול המביך של בג“ץ בפרשת הרס בתי המחבלים, ואת ההתקוטטות המילולית בין הנשיאה נאור לאם השכולה דבורה גונן. הוא ילווה אותנו עוד זמן מה, בין השאר בגלל התעקשות השופטים להדוף את הביקורת עליהם.
עוד כותרות ב-nrg:
- מרגלת ישראלית העבירה מידע מצולם לארגון טרור בעזה
- צפו: כך פוצצו התאומים אברג'יל מטען בחולון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“אני קורא ושומע עלילות דברים, פשוטן כמשמען, על בית המשפט העליון“, התמרמר השבוע כבוד השופט רובינשטיין בנאום זיכרון לרבין, “אין כל שחר, או בן בנו של שחר, לעלילות על עיכובים בדיונים על הריסות בתי מחבלים וכל מיני טענות מסוג זה“.
האמנם אין כל שחר? למרבה הצער יש שחר, יש אפילו צהריים. בבג“ץ נשמרת מסורת ארוכה של השתהות בדיונים על הריסות בתי מחבלים. הוא לא דן בהם באותה מהירות שבה הוא יודע לאשר שחרורי מחבלים כשהדרג המדיני מבקש. העתירות המסורתיות של ארגון 'אלמגור' נגד שחרורים כאלה נידונות ונדחות במהירות שיא. תמיד נדחות, ותמיד במהירות. בית המשפט מתמלא אז ענווה גדולה מול החלטות הדרג המדיני, ומאפשר לקיים אותן לאלתר. אבל כשאותו דרג מדיני מבקש להרוס בתי מחבלים, השופטים מתמלאים חשד וביקורת. פתאום יש להם זמן וסבלנות. הם מותחים את הדיון. כשסוף סוף מתקבלת החלטה, רכיב ההרתעה של ההריסה מתיישן. אין הרבה טעם להרוס בית מחבל שבועות ארוכים אחרי ביצוע זממו.
אגב, גם יצחק רבין המנוח היה מתוסכל מאוד בזמנו מהתנהלות בג“ץ ומהתמהמהותו בסוגיות ביטחוניות. מורשתו המפורסמת מכילה את פנינת הלשון “בלי בג“ץ ובלי בצלם“, שתמצתה את תסכוליו והסבירה את הליכתו לאוסלו. קשה לדמיין אותו מגיב בהנהון הסכמה על נאום העלבון של רובינשטיין.
למרות פריצת הדרך המשמעותית של מתווה הגז בעקבות התפטרות דרעי ממשרד הכלכלה, מתנגדי המתווה אינם מניפים דגל לבן. שלי יחימוביץ‘ העריכה השבוע שהמתווה יתעכב עוד ימים רבים, ומן הסתם התכוונה לבג“ץ. ועדת הכלכלה של איתן כבל, שנתניהו חייב להיוועץ בה בטרם יחתום על המתווה, היא מכשול נמוך יחסית. כבל יוכל לצרוח ולמרוח, לא לעצור את נתניהו. רק בג“ץ יכול. צו על תנאי קטן עשוי לתקוע את המתווה ממושכות, שלא לדבר על צו מוחלט.
האם בג“ץ יתאפק הפעם? יתגבר על יצר ההתערבות שלו כמעט בכל דבר ועניין? נקווה שכן. כבר שנים רבות שלא היה פה מהלך שלטוני שזכה לדיון ציבורי מקיף כמו מתווה הגז. התקשורת ניתחה אותו לפרטי פרטים, הנפשות הנוגעות לעניין חשפו בפרוטרוט את עמדתן, ובסופו של יום גם התקיימה הצבעה בכנסת. לפני שבועות אחדים הצביעו רוב חברי הכנסת בעד המתווה. להצבעה הזו הייתה משמעות הצהרתית בעיקר, אבל היא העניקה לו גיבוי מוסרי. המנגנון הדמוקרטי אמר את דברו. כבר אי אפשר לטעון שמדובר במחטף. ראש הממשלה ושר התשתיות קידמו את המתווה עקב בצד אגודל ובשקיפות גבוהה יחסית, מכשול אחרי מכשול, עד שהגיעו הלום.
אגב, זה כבר לא אותו מתווה שהממונה על ההגבלים העסקיים פסל. זהו מתווה משופר. בכל מקרה, ברור שההתנהלות הממונה היתה עקלקלה פי כמה מהתנהלות הממשלה. בהתחלה הוא אישר את המתווה, אחר כך התחרט והתפטר. נתניהו ושטייניץ היו עקביים לכל אורך הדרך. הטענה ששניהם פועלים באופן מושחת בסוגיה אינה אלא רטוריקה אופוזיציונית. נכון לעכשיו, אין בדל הוכחה שיאשש אותה. ההנהגה הכלכלית העכשווית של ישראל מאמינה שהמתווה, עם כל חסרונותיו, הוא הטוב ביותר שאפשר להשיג במסגרת מו“מ עסקי מורכב בין מדינה מתוקנת לטייקוני גז ממולחים. פרשנים כלכליים בכירים לא מעטים תומכים בו. לא כולם חושבים כמו דה־מרקר או שלי יחימוביץ‘, שהמתווה הוא אסון. לדעתם ולדעתה של נגידת בנק ישראל הוא דווקא טוב ליהודים.
שופטי בג“ץ, עם כל הכבוד, לא יוכלו להגיע לתובנות מושכלות יותר בסוגיה הסבוכה. ארגז הכלים שלהם אינו כולל אפשרות לפסול את המתווה באמתלה של חוסר סבירות קיצוני, או בטענה שמשהו נעשה פה שלא כדין. לכן מוטב להם להתאזר הפעם בענווה ולא לעכב את המתווה. הוא כבר התעכב מספיק. הגיע הזמן לחתום עליו ולהמשיך הלאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם