הרשויות החרימו קרפדה נדירה וגרמו להכחדתה
סכסוך בין חוקר טבע לרשות הטבע והגנים הוביל להיכחדות מין נדיר של אילנית, מי אחראי להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה, למה בעצם זה כל כך חשוב, והאם נעשה הכול כדי לשמור עליהם?
עוד כותרות ב-nrg:
• מנצ'סטר יונייטד פיטרה סקאוט בשל התבטאות נגד מוסלמים
• כתב אישום נגד קצין שניהל מטווח לילדי תורמים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גרץ' הקליט את קרקור האילניות, והשמיע אותו לפרופ' יהודה ורנר מהאוניברסיטה העברית. ורנר אישר שמדובר בזן חדש. האילנית החדשה שזכתה להכרה מדעית, תוארה בכתב העת המדעי 'Journal of Natural History' ואף זכתה לשם אילנית היינץ-שטייניץ'. למרבה הצער, האילנית לא הספיקה להיות מוצגת בחברה. המין החדש והנדיר נכחד בטרם הוכרז באופן רשמי על גילויו.
מה בדיוק קרה שם? אלו הפרטים הידועים: ב-2004 החרים הממונה על החזקת חיות בר ברשות הטבע והגנים את אוסף החיות שגידל גרץ' בביתו, שכלל ציפורים, זיקיות וגם את האילנית החדשה. הממונה טוען כי בסופו של דבר הוא השיב את האילניות לגרץ', אלא שהוא כבר לא היה מעוניין לקבלם. ממורמר ונסער הגיע גרץ' למשרדי הרשות וזרק על שולחן המזכירה קופסה ובה האילניות. המחלוקת לא נסבה על האילניות, שאותם השיבה הרשות לידיו, אלא על מינים אחרים של ציפורים שנאסר עליו להחזיק בהם. "לא יעלה על הדעת שאפרנס על חשבוני חיות נכחדות שרשות הטבע והגנים אחראית עליהן, ושהם לא ירשו לי להחזיק כמה ציפורים אקזוטיות שהועברו אלי", אמר.
הרשות העבירה את האילניות לחובב חיות אחר, שלום חייט, שגידל אותן יחד עם אילניות אחרות. לדברי גרץ', המגדל החדש קיבל קופסה ובה אילניות גוססות, ולא הוסבר לו שמדובר באילנית נדירה. לא ברור אם המין החדש עדיין קיים. גרץ', אדם אמוציונלי, שרף לדבריו את המסמכים שבהן תועדה האילנית. ב-2012 הוגש כתב אישום נגד גרץ' על אופן התנהלותו בפרשה. גם לגרץ' מצידו יש בטן מלאה. "רשות הטבע והגנים הרסה לי את החיים", הוא אומר.
מי למעשה אחראי על הגנת מינים נכחדים בארץ? למען ההגינות ראוי לציין כי מאז אותה תקרית התחלפה ההנהלה ברשות הטבע והגנים. בפברואר 2011 פיטר השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, את מנכ"ל רשות הטבע והגנים אלי אמיתי, לאחר כהונה של תשע שנים. סיבת הפיטורים הרשמית: חוסר אמינות ותפקוד לקוי. בין הסיבות להדחה צוינו גם עברות על חוק התכנון והבנייה וסיכול יכולת הפיקוח של השר.
חיות הבר בישראל מוגנות על פי חוק הגנת חיות הבר וחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה. הפרק החמישי לחוק האחרון קובע כי השר להגנת הסביבה רשאי להכריז על ערכי טבע מוגנים - מיני צמחים ובעלי חיים שלדעתו יש ערך בשמירתם או שקיימת סכנה להכחדתם. אלא שלשם כך נחוץ שיתוף פעולה בין השר, רשויות הטבע והחוקרים. בין ארדן ואמיתי, כאמור, לא שררו יחסים כאלו. ארדן הקים ועדת איתור למנכ"ל חדש, שבסיום עבודתה המליצה על שאול גולדשטיין, לשעבר ראש המועצה האזורית גוש עציון וחבר מרכז הליכוד.
למה, בעצם, גוף פסטורלי כמו החברה להגנת הטבע והגנים, מעורר כל כך הרבה אמוציות? כמו במדינות אחרות, גם בישראל עלתה בעשורים האחרונים ההכרה בחשיבות ההגנה על מינים נכחדים. אלא שישראל עברה במאה האחרונה הרבה יותר תהפוכות מרוב מדינות העולם. ממדינה לא מיושבת ברובה היא עברה שינוי קיצוני למדינה מודרנית צפופה ומתועשת. תהפוכות אלו הטביעו חותם על רבים ממיני החיים בה. במילים אחרות: אצלנו זה דחוף יותר.
החלוצים הציונים ייבשו ביצות והפריחו את השממה, אך לא היו מודעים לנושאים כמו זיהום מי תהום, חשיבות השטחים הפתוחים והאיזון האקולוגי. לציונות ולאיכות הסביבה לקח הרבה זמן להתקרב זו לזו. סיפור ייבוש הביצות למשל הוא טרגדיה בדברי הימים של כמה זנים של בעלי חיים. הריסוס נגד מלריה קטל בין היתר כמה מינים של דו-חיים.
בראשית המאה העשרים היו בארץ שבעה גושי ביצות, שהשתרעו על פני כ-180 אלף דונם. ניקוזן חולל שינוי מהותי בעולם החי, ובעיקר בין עופות המים. עם ייבושן של ביצות החולה, בין השנים 1958-1952, חדלו לקנן בארץ מינים אחדים שזה היה מקום קינונם היחיד או כמעט היחיד, כגון טבלן מצויץ, אנפה אפורה, עיטם לבן-זנב, זרון סוף, ברווז משויש, צולל ביצות, ברודית גמדית, מירומית שחורה, קנית אירופית ונחליאלי צהוב. אחדים אימצו מקומות קינון חלופיים. מקומם של בעלי חיים אחרים, או עצם קיומם, לא נודע.
שמירת המינים חשובה הן מבחינה מחקרית והן מבחינה ערכית, אבל גם במישור המעשי – היא משפיעה ישירות על החקלאות. ב-1994 החלו לשקם את הקרקעות שנחשפו בעת ייבוש ביצות החולה. אבל השדות לא הניבו.
חמור מכך: החומרים האורגניים שנעשה בהם שימוש התפרקו, זרמו לכנרת, וגרמו לזיהום חמור. הוחלט על פרויקט שיקום, שבו יוצפו חלק מהקרקעות הבעייתיות. הביצה בגלגולה הנוכחי היא אגמון החולה, והציפורים שבו לשם.
ב-2002 יצא לאור לראשונה 'הספר האדום' של רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע. מטרת הספר היא להגדיר את מצבם העכשווי של מיני החולייתנים בישראל (דגים, דו–חיים, זוחלים, עופות ויונקים) ולאתר את המינים ה'אדומים', הנמצאים תחת איום הכחדה מיידי. רשימת המינים שנכללו בספר ומצבם נקבעו על פי אמות המידה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN). ראוי לציין כי מאז שנות החמישים נכחדו בארץ כשלושה אחוזים מכלל מיני הצומח בארץ ומספר לא קטן של חולייתנים, כמו הדוב החום, הברדלס והפרס. אלא שגם כניסה לספר האדום אין פרושה הגנה אוטומטית על הזן הנמצא בסכנה.
ידין רומן, עורך המגזין 'ארץ וטבע', מסביר: "ברוב העולם המערבי כניסה ל'ספר אדום' מעניקה הגנה אוטומטית. בארץ זה לא המצב. הספר האדום לא מבטיח הגנה בחוק. יש בארץ הרבה יותר בעלי חיים בסכנת הכחדה מאשר אלו שקיבלו הגנה בחוק. הדילמה ברורה. אי אפשר לעצור הכול כדי להגן על איזשהו חרק בסכנת הכחדה, שאין ספק שיש לו חשיבות במערכת האקולוגית, אבל הגנה מוחלטת עליו יכולה למנוע קידמה ופיתוח. מציאת האיזון בין הגנה על הטבע לבין פיתוח לרווחת האדם היא משימה לא פשוטה בכלל. וכך, כמעט בלתי אפשרי להכניס היום בעל חיים או צמח למערכת ההגנה של החוק".
זה היה, כנראה, גם גורלה של אילנית ממילא, שמרחב המחיה שלה נהרס. בעבר אפשר היה למצוא במי בריכת ממילא אלפי קרפדות בחורף, אבל בשנים האחרונות הידלדלה אוכלוסיית הקרפדות בבריכה לכדי עשרות בודדות. אחת הסיבות המשוערות הם חומרי הריסוס נגד עשבים שפוזרו מסביב לבריכה, בתחומו של בית הקברות הסמוך. בסופו של דבר הוחלט להפסיק לרסס באזור, כדי לשקם את אוכלוסיית בעלי החיים. אבל עבור אילנית ממילא זה כנראה היה מאוחר מדי.
מין נדיר אחר של דו-חיים, שהתגלה באזורנו כמה שנים אחר כך, זכה לסוף טוב יותר. מדובר בעגולשון שחור הגחון, שהוכרז כנכחד ואז שב אלינו כגיבור לאומי. העגולשון, שהתגלה על ידי פקח רשות הטבע והגנים, ממחיש את חשיבות איתורם של מינים נכחדים והשמירה עליהם, ואת ההישגים שאליהם אפשר להגיע כשכל הנוגעים בדבר משתפים פעולה.
בשנת 1940 גילו היינץ שטייניץ (שעל שמו קרויה אילנית ממילא) והיינריך מנדלסון שלושה פריטים של עגולשון שחור-גחון סמוך לביצות החולה. זו הייתה הופעתו האחרונה של העגולשון בציבור, וב-1996 הוא הוכרז רשמית כמין נכחד. בשנת 2000 דיווח חוקר לבנוני כי צפה בעגולשון בביצות העמק שבבקעת הלבנון, אבל החוקרים לא הצליחו לאשר את הממצא. משלחת של מומחי דו-חיים מטעם IUCN
לא הצליחה גם היא לאתר את הצפרדע החמקמק. ב-2010 כבר נכלל העגולשון ברשימת עשרת מיני הדו-חיים הנדירים בעולם, ונדמה היה שלפחות בשמורת החולה הוא נכחד לחלוטין.
והנה, בנובמבר 2011 סייר יורם מלכה, פקח רשות הטבע והגנים, בשמורת החולה ופגש נקבת עגולשון. בדיקה מדעית אישרה הפעם את הממצא, וההתרגשות הייתה גדולה. גילוי הצפרדע האחת הוביל למציאת כמה פריטים נוספים, שזוהו ושוחררו חזרה לטבע.
ב-2013 חלה תפנית נוספת בעלילה: מחקר גנטי שנערך על ידי חוקרים מישראל ואירופה העלה, כי העגולשון שחור הגחון שייך לסוג נכחד של דו-חיים שהיה ידוע עד כה ממאובנים בני 35-50 מיליון שנה.
מכוער ככל שיהיה, עורר העגולשון התרגשות בכל העולם והוסיף מידע חדש על ישראל העתיקה. בארץ נפתחה לו קבוצת מעריצים בפייסבוק. אבל את אילנית ממילא כבר אין מי שיחפש. גרץ', חובב הטבע שגילה אותה, עובד כיום בחברת תרופות. סכסוך בן כמה שנים בינו לבין הרשות עומד, כאמור, להיות מוכרע בחודשים הקרובים, אבל מבחינתו לא ממש משנה מה יפסוק בית המשפט. "מדי פעם באים אלי סטודנטים ורוצים שאעזור להם לחפש אותה", הוא אומר. "אני אומר להם שאני גמרתי עם זה. זה לא מעניין אותי יותר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם