סערת טל פרידמן הוכיחה: אנחנו סתומים
מרוב שימוש במנעד הרגשות שלנו לתיעוב השמאל או הימין, לא נותר בנו כוח להציץ לרגע על מה שחשוב באמת - הכסף שלנו, שפקידי האוצר משתמשים בו באופן מופקר
מחקרים אמפיריים שאני נוטה לבצע מהספה בסלון שלי מובילים למסקנה חד משמעית: אנחנו, תנו לנו איזה אקט מתריס מבית היוצר של הסמולניזם של אחינועם ניניזם, או לחילופין איזה מחמוד חמוד מבית היוצר של הפאשיסט המסוכן עמיר בניון – ואנחנו מסודרים.
מסודרים כחברה דעתנית זאת אומרת. הרשתות יגעשו, דעות חוצבות כלהבה נוצצת תחת שמי הלבנט יעלו ואז ירדו ברשת עד לסקנדל המפלג והפופוליסטי הבא.
הו כן, רק תנו לנו קצת חומר בעירה בשקל והימין והשמאל של החברה הישראלית יהוו אור לגויים בכל מה שקשור למעורבות חברתית, מחאה ציבורית, שיסוי של ציבור אחד נגד משנהו ושימוש אינפלציוני מכל הקשת כולה באיזכורים לרייך השלישי.
מה חשוב באמת? הכסף שלנו נניח.
קחו את פרשת הקמפיין של טל פרידמןכדוגמה פרטיקולרית לכמה אנחנו סתומים – הנה קמפיין ממשלתי בעל תקציב שערורייתי. על מה הרשת געשה? על זה שכולנו חשבנו שטל פרידמן הוא המאמי הלאומי ובסוף מסתבר שהוא עושק את כולנו באכזריות מעליבה ממש, או על רני רהב העילג שפתח מלחמה מול ארץ נהדרת כדי לסגור חשבונות, או על זה שכולנו תמיד מציצים לתוך הארנק של השחקנים וזה לא יפה.
מי שיצאו ללא פגע מביקורתו של הציבור הישראלי הלוחמני הם פקידי האוצר, אותם אנשים שחשבו שתקציב של כמעט מיליון שקל עבור שחקן בקמפיין הוא סביר וראוי ושבדיוק לשם כך אימהות חד הוריות, מורים, צעירים שבקושי סוגרים את החודש או סתם איזה משה ותקווה משיכון צעירים בראשון נקרעים כדי לשלם את המסים שלהם עד השקל האחרון.
וטל פרידמן (שלא אשם בכלום) הוא לא דוגמה בודדה. הלוואי והוא היה. הנה ממש השבוע, כתף לצד כתף עם דוח העוני והמקרר הריק והילדים הרעבים התפרסמו המשכורות של עובדי הנמל באשדוד, ואני לא יודעת מה אתכם אבל מבחינתי הקיץ הקץ על האם היהודייה שמשדלת את ילדיה להפוך לרופאים או עורכי דין. מעכשיו אני מקפידה להבהיר לבן שלי – אם לא תשתה חלב לא תהיה נתב!
האם הרשת התפוצצה מרוב סטטוסים זועמים בעקבות הפרסום הזה? אך בקושי, אנחנו הרי כבר רגילים להזדעזע משך אלפית שנייה מהמשכורות השערוריות של החברים בני המזל שזכו לעבוד בנמל אשדוד. מצד שני – הרי לכם שחיתות בלתי נתפסת מוצגת לאור יום והיא באה על חשבון כולנו, איפה הסערה הציבורית? בכוס התה של פופטיץ פקיד האוצר, אם בכלל.
אחד המיתוסים הידועים הוא קשיחותם של פקידי האוצר שיושבים על השיבר של כספי המסים שלנו. והקשיחות הזאת אכן קיימת, ללא ספק, עובדים סוציאלים מרגישים אותה היטב, גם אנשי החינוך. מצד שני, תקציבים עצומים ניתנים כמעט באופן שערורייתי למטרות אזוטריות כאלה ואחרות, משל הפכו אותם פקידים קשוחים לקוזינות בסניף המקומי של פראדה.
למה הם עושים את זה? כי הם יכולים.
מדוע הם יכולים? כי אנחנו מאפשרים להם, אנחנו פשוט עסוקים מדי בלנסח את הסטטוס החריף הבא על השורה בשיר של הזמר שהופכת את כולנו לכאלה נאצים, פויה, ממש מזכיר משטרים אפלים. (או את האפלה שתיפול על כולנו אם נקצץ קצת במשכורות של עובדי חברת החשמל).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם