שלטון הרחוב
האלימות המילולית שתפסה במרחבי התקשורת הדיגיטלית מתפשטת ומחלחלת לכל מוקדי השיח. אם לא נעצור זאת שם, היא עשויה להשתלט על חיינו
חשד להצתב בבית הספר הדו לשוני בירושלים. כתובות נאצה נתגלו במקום.
צילום: אריק אבולוף כב''ה ירושלים.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- צעד ראשון למאדים: נאס"א תבצע שיגור מיוחד
- בליכוד מעריכים: סער לא ירוץ. מנסה להלחיץ את נתניהו
השיח הישראלי הולך ומתבהם – לא רק בהקשר של עימותים אידיאולוגיים, אבל דווקא במיוחד כשמדובר בהם. למי ששואל את עצמו מדוע זה קורה דווקא בשנים האחרונות, קל להצביע על גורם מרכזי: המהפכה הטכנולוגית הביאה לביזור כמעט אינסופי של מוקדי השיח - תגוביות, דואר אלקטרוני ורשתות חברתיות. השיח הגס והאלים מגיע אמנם בסוף הדרך גם למגרשי הכדורגל ולחצר בית הספר בירושלים, אבל כמעט כולו מתחיל ומתעצם באמצעי התקשורת החדשים.
יתר על כן: הייאוש הראשוני מאכיפת כללי השיח בעולם הדיגיטלי הפך למפלצת שמחלחלת גם למוקדי השיח הישנים, כגון תוכניות האירוח ברדיו ובטלוויזיה, ואפילו מעל במת הכנסת. אם בעבר כללי המשחק הנוקשים יחסית של מוקדי השיח המוסדיים היוו סוג של "תו תקן" שחִלחל באופן חלקי גם לאזורי השיח הבעייתיים - או לפחות איזן אותם בהקשר הציבורי הכולל, כיום התהליך הפוך: הנורמה האלימה והבוטה, בלשון המעטה, של השיח הדיגיטלי מחלחלת גם למקומות הנורמטיביים יותר. כך למשל, הצתת בית ספר והצגת אנשי ציבור במדי אס-אס כבר אינן תופסות את תשומת הלב ליותר מכמה שעות, שלא לדבר על דחיקתן המוחלטת במקרה של דרמה פוליטית.
יש אפוא צורך חיוני לצאת למלחמת חורמה ולמאבק על נורמות השיח. בראש ובראשונה אין לקבל את ההנחה התבוסתנית שבעולם הדיגיטלי "אין מה לעשות" - אדרבה, שם צריכה להיות זירת המאבק הראשונית. פירוש הדבר הוא שעל אתרי האינטרנט לסגור את האפשרות החופשית להגיב, וליצור נורמות מחודשות של תגובות ערוכות בנוסח 'מכתבים למערכת'. אמנם בהינתן מקום רחב יותר לתגובות מאשר באמצעי התקשורת המודפסת יש בהחלט הצדקה לכך שלא ייבחרו רק התגובות המוצלחות ביותר, אך עדיין יש מקום לכל הפחות לאכיפת כללי "סור מרע" קפדניים: איסור על עלבונות אישיים, גידופים ושאר דברים שאינם בגדר תגובה עניינית.
גם הרשתות החברתיות, ובוודאי המרכזיות שבהן, צריכות לשכלל ולחדד יותר את כללי השיח הקיימים בהן - להוריד מהאוויר עמודים העוסקים בהסתה, ובמידת הצורך גם לדאוג להגשת תביעות פליליות נגד העוסקים בכך. בהקשר זה, העובדה שהלבשת מדי אס-אס לאנשי ציבור נחקרת בחשד ל"העלבת עובד ציבור" ולא כ"הסתה" חמורה כשלעצמה.
בסופו של דבר גם בעולם האלקטרוני
ואחרי כל זה, יש מקום לפעילות נמרצת גם בשיח הציבורי "הישן", במיוחד בכל הנוגע לעימותים האידיאולוגיים. הולכת ונוצרת תחושה שבשעה שכל מחנה מוטרד מאוד מהאלימות המילולית והפיזית המופנית כלפיו, הוא מוכן לגלות סלחנות לאלימות המופעלת מקצות המחנה שלו – ולו בבחינת "כל עוד תוקפים אותי, חשוב שגם יפחדו ממני". הסובלנות המשתמעת הזו חייבת להיפסק. לאורך זמן יהיה קשה להגן על ערבים מפני אלימות יהודית כל עוד אנשי ציבור ערבים לא יפעלו בתקיפות נגד אלימות ערבית כלפי יהודים ולהפך; יהיה גם קשה לפעול כלפי אלימות נגד חרדים אם אנשי ציבור חרדים לא יפעלו בתקיפות נגד אלימות חרדית ולהפך.
הדבר נכון לגבי כל שסע אידיאולוגי שהחברה שלנו חווה. אם כלל אנשי הציבור, מכל המחנות, לא יפעלו למיגורה של האלימות המילולית והפיזית - וקודם כול במחנה שלהם - לא יהיה זה משנה כל כך מי ירכיב את הממשלה הבאה: השלטון האמיתי יהיה שייך ממילא לרחוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם