14 דברים שאתם חייבים לדעת על ביקור בקולנוע
למה כולם מחרימים את השורה הראשונה, מה עושה הפופקורן בזמן הפרסומות, איך קובעים מי מנצח בקרב המשענת ומתי נכון לצאת מהאולם? הוראות צפייה בקולנוע, לגזור ולשמור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אם יש סרט טוב, אפשר", היא עונה תשובה מלאת רגש חסר מעצורים. אני מורה לה לסור למקלחת ולהתארגן בעוד אני בודק באינטרנט אילו סרטים מציגים, והאם הנטייה שלי להשתמש במילים קשישות כמו "מציגים" מצביעה על מחלת זקנה כלשהי. שירן ואני בכלל טיפוסים של פאבים. לפני הטבעת והאולם אהבנו לצאת לפאבים השכונתיים של תל־אביב, לשתות קצת ולשמוע מוזיקה בווליום שגרם לעור התוף שלנו להחרים לעצמו את המקלות.
לא יודע מה יש בנישואים שכיבה בנו את האהבה לחוויית הפאבים: אולי זה החוסר בצורך בסביבת מפגש נייטרלית, אולי זה הגיל, ואולי זו התחושה המוזרה הזו של נשואים בפאב, שמסתכלים על שוק הבשר התל־אביבי מתערבב בתוך עצמו וכבר לא מרגישים שייכים כי כבר מצאנו את הנתח שלנו. אז מצאנו פאב של נשואים: הקולנוע. אנחנו מכורים למסך הגדול ומקפידים לצאת לפחות שלוש פעמים בחודש לסרט, מה שמאפשר לי להציג בפניכם לפחות 14 דברים שאתם לא ממש חייבים לדעת על חוויית הקולנוע הזוגית.
* 99 אחוזים מבני האדם יעדיפו לשבת בתא כלא אינדונזי מאשר לשבת בשורה הראשונה בקולנוע. בכלל, לא משנה כמה סרטים ראית בחייך, לעולם לא תהיה סגור באמת על השאלה באיזו שורה עדיף לשבת. באמצע? בסוף? אם יש 20 שורות, עדיפה שורה 17 או 13? אם יש 13 שורות עדיף 7 או 10? בעניין זה יש רק אמת מוחלטת אחת: לא משנה איפה תשב, תמיד תרגיש עמוק בפנים שהיית יכול לבחור מקום טוב יותר.
* גם אם האולם בנוי בצורה הטובה ביותר, כך שאין סיכוי שמי שיושב לפניי יסתיר את המסך, עדיין מעצבן אותי לגלות שלפניי יושב האדם הגבוה ביותר באולם.
* פופוקורן הוא ארוחת ערב לגיטימית לגמרי.
* הפופקורן שנופל לקופאית במזנון בדרך מהמכונה אליך הוא הכי טעים. והפסדת אותו.
* כל ביקור בקולנוע מלווה בכלל ברזל: אין לגעת בפופקורן עד שיתחיל הסרט. התוצאה: במקום ליהנות מהטריילרים ומהפרסומות אנחנו עסוקים במאבק מול בלוטות הטעם שלנו, שדורשות להפסיק עם המשחק המטומטם הזה ולהתחיל לספק להן פופקורן.
* אנשים מתחלקים לשני סוגים: אלה שכשמישהו מנסה לחלוף על פניהם כדי להגיע לכיסא שלו הם קמים ומאפשרים לו לעבור בנוחות, וחלאות.
* שמם המקורי של סרטי תלת־ממד הוא סרטי "אין לסרט הזה ממש עלילה אז קחו משקפיים ותיראו כמו מטומטמים בזמן שאתם נהנים מאפקטים שעשו באמצעות מחשב כדי להסתיר מכם את העובדה שאין באמת עלילה".
* הקרב על משענת היד בקולנוע בינך ובין הבחור שיושב לידך הוא קרב על טריטוריה. כאן ייקבע מי הזכר השולט באולם. אסור להפסיד, וגם אם נדמה לך שזה ילדותי או טיפשי, דע לך: מחקרים מוכיחים כי אנשים שמנצחים בקרבות על משענות יד בקולנוע יצליחו יותר בחיים.
* כמו כן: מחקרים מוכיחים שאני ממציא מחקרים.
* יש שני סוגים של סרטים שקשה ללכת בשבילם לקולנוע: סרטים מצוירים וסרטים ישראליים. "אפס ביחסי אנוש" המצוין ללא ספק ערער את עמדותיי בנוגע לסרטים הישראליים והוכיח שאפשר לעשות סרט ישראלי טוב, מצחיק ואפילו נוקב בלי להשתמש בטקטיקת "אנחנו עם כובש ואכזר, ואם תתנו לנו לזכות עם הסרט הזה באוסקר כל העולם ידע מזה".
* בעיקרון, אעדיף להודות שהצבעתי ליאיר לפיד, שאני אוהב ג‘אז, שאני לא אוהב כלבים, לפני שאודה שנרדמתי בקולנוע. אין בושה גדולה מזו. תעיד על כך שירן, שאת הירדמותה בסרט הבייסבול "מאניבול" לא אפסיק להזכיר לה לעולם. על אף היותו סרט בייסבול, זה לא תירוץ, נרדמת בקולנוע, מאמי. ניצחתי.
* אין ניגוד גדול יותר מאשר הניגוד בין האופן שבו מקבל אותך בית הקולנוע ובין האופן שבו הוא נפרד ממך. כשאתה מגיע אתה מלך העולם, נכנס מהכניסה הראשית, הסדרנים מחכים לך, המזנון ערוך לבואך, הכול מצוחצח. בית הקולנוע גאה בך. מתישהו במהלך הסרט משנה בית הקולנוע את הגישה כלפיך, ואתה מוצא את עצמך יוצא בסוף הסרט דרך המקום הכי עזוב ומוזנח בעולם. כאילו בית הקולנוע למד להכיר אותך במהלך השעה וחצי האחרונות, והבין שאתה לא שווה את זה.
* אנשים שמוחאים כפיים בקולנוע בסוף הסרט הם בדיוק אותם אנשים שמוחאים כפיים בנחיתות, רק גרועים יותר.
* בקולנוע האנשים מתחלקים לשני סוגים: אלה שיושבים בפנאטיות על הכיסא שלהם עד שהכתובית האחרונה עושה את דרכה במעלה המסך, ואלה שבשנייה שמופיעה הכתובית הראשונה קמים במהירות האור שהדליק הסדרן. אני משתייך לסוג הראשון, כי פעם, כשהייתי ילד, הלכתי להצגה "מלך הג‘ונגל" עם אחי הגדול, וכשחזרנו הביתה אחרי חצי שעה גילינו שעזבנו בהפסקה. מאז אני מפחד להחמיץ שנייה, לא משנה ממה. שירן משתייכת לסוג שממהר החוצה. אנחנו מגיעים לקולנוע יחד, אבל חוזרים הביתה בהפרש של חצי שעה.
אלה היו 14 דברים שאתם ממש לא מוכרחים לדעת על קולנוע. ובמעבר חד, למי שעדיין לא שמע: הדמוקרטיה שלנו מתה, יהיה זכרה ברוך.
בשביל כמה אנשים בביצת הפוליטיקה הישראלית אין אירוע שהוא קטן מכדי לקבוע סופית שהדמוקרטיה הישראלית מתה. ערוץ 10 עומד להיסגר? הדמוקרטיה מתה. ישראל היום הופך לעיתון הנפוץ בישראל? הדמוקרטיה מתה. ראש העיר של אשקלון מקבל החלטה לא חכמה במיוחד? הדמוקרטיה מתה. גשם יורד בנגב? הדמוקרטיה מתה. משהו קורה איפשהו? הדמוקרטיה מתה.
והשבוע, כמו בכל שבוע כמעט, שוב קיפחה הדמוקרטיה הישראלית את חייה, חוק הלאום יצר משבר שמהתגובות אליו משמאל
קחו עצה בחינם, חברי כנסת מודאגים שלי: רוצים לשכנע אותי שחוק הלאום הוא הדבר הכי גרוע שקרה כאן מאז רצח המבול? אין בעיה, פשוט תסבירו למה. בלי הכרזות דרמטיות, בלי יותר מדי פאתוס, במילים פשוטות. כשאתם לא עושים את זה, אתם מזכירים יותר מדי את הסיפור על הילד שצעק זאב־זאב, וזה מגוחך. גם אם הזאב הוא אלקין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם