בכיר במשטרה: זו לא אינתיפאדה, זו מלחמה
פיגועי השבוע האחרון אישרו את מה שידענו מזמן: זה לא "מצב", מה שקורה עכשיו ברחבי הארץ, זו אינתיפאדה. ואם תשאלו את ניצב בדימוס אריה עמית, זו לא אינתיפאדה, זו מלחמה על הבית
עוד כותרות ב nrg:
- בדרך לאל אקצא? התפרעויות ברחבי ירושלים
- משבדיה באהבה: דגל ישראל בהופעת Arrival
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גילֹה הירושלמית הופכת לשכונה תחת אש, כבישי יו"ש הופכים למטווח ברווזים. אירוע רדף אירוע, אבל האינטנסיביות של האירועים פחות גלויה לעין כשרובם מסתיימים ללא נפגעים בנפש. אף אחד לא הכריז רשמית על הכינוי "המצב", אבל כולם השתמשו בו. וכך, בלי שום תיאום מראש, כיכב הכינוי הזה בקרב האזרחים, בתקשורת ובפוליטיקה. לאור המצב ישתנה לוח השידורים, ומאז המצב אנחנו פחות יוצאים מהבית, ובגלל המצב אבא נשאר עוד לילה בבסיס. לא נעים אבל מה לעשות, זה, ובכן, המצב. כחמישה חודשים יעברו עד שיתחילו פיגועי ההתאבדות הקטלניים, שיהפכו למאפיין המרכזי של מה שיכונה בסופו של דבר "האינתיפאדה השנייה".
האבן שחטפתי במוצאי השבת שעברה בכפר סינג'יל הקרוב לעפרה, פתחה את אירועי "המצב 2" הפרטיים שלי. רגע לפני עוד הצצתי בג'יפ הצבאי הסמוך לכפר בתחושת ביטחון מסוימת, רגע אחרי הגיע הבום על דלת המכונית. טרמפיסטית אחת התחילה לבכות, האחרת פתחה בקריאת מזמורי תהלים. אני מצדי דהרתי קדימה והתקשרתי למוקד. דקות אחדות אחרי הדיווח התחילו הצ'קלקות לדהור מולנו. אחר כך יתברר שמיידי האבנים המשיכו במלאכתם, פגעו ברכב שהגיע למקום מיד אחרינו, ופצעו פעוט בן שלוש בראשו. זו לא הייתה ממש הפתעה.
פיגועי הדריסה האחרונים היו קטלניים מספיק כדי להבהיר שהשטח חם, והמהומות בכפר־כנא תרמו את שלהן לתחושת אי הנוחות. כשהיינו בדרך חזרה, כעבור כשלוש שעות וחצי, אמרו במוקד שהדרך בטוחה ושהשטח מלא בכוחות צה"ל. כמו אחרי כל פיגוע, היה מי שאמר "עכשיו הכי בטוח לנסוע משם, מלא חיילים". על הכביש בסינג'יל חיכו לנו אבנים גדולות, ללא זכר למיידי האבנים או לכוחות ביטחון מתוגברים. בכניסה לכפר עמד עדיין ג'יפ צבאי, כמעט באותה זווית שעמד בה קודם.
בעוד יומיים יצטרפו למחול הדמים שני שמות נוספים של הרוגים ישראלים. על עוד מאות ניסיונות רצח בסכינים, אבנים ובקבוקי תבערה לא נשמע בכלל. אלה שנשמע עליהם יעברו דרכנו בלי לחפש מקום חנייה באזור התודעה. בינתיים איזו חברה ירושלמית אומרת שהיא ממש מיואשת מהמצב. בטלוויזיה תוכניות האקטואליה עוברות לדיווח מהשטח, לאור המצב. וההיא שנשואה לאיש קבע תבלה גם הלילה לבד בבית. מה לעשות, זה המצב.
כמו אז גם היום, התירוץ הוא עליית יהודים להר הבית. ניצבים בדימוס, פוליטיקאים ואנשי תקשורת חוזרים על מנטרת הגפרור־בחבית־נפט. אליק רון, לדוגמה, אמר השבוע: "חברי כנסת עולים להר הבית שהוא מקום נפיץ, ואז מתעוררת תבערה וכולם מתפלאים". אף אחד לא שואל את עצמו מה פתאום ביקור של יו"ר הליכוד אריאל שרון בשנת 2000 או ביקור של שולי מועלם וציפי חוטובלי לאחרונה מדליקים חבית נפט, איך הגיעה חבית הנפט הזו לכאן, ולמה לעזאזל אף אחד לא פינה אותה עד עכשיו.
במקום לשפוך את חבית הנפט ולעצור בנחישות את הטרור כשעודו בחיתוליו, אנחנו מקיפים עצמנו בבטונדות. את הנוף ההררי בשכונת גילה החליפו בשנות האלפיים חומות בטון אפורות. בקרוב בתחנת האוטובוס הקרובה למקום מגוריכם. "ההתמגנויות ההיסטריות האלה הן תקלה בצורת החשיבה", אומר השבוע ניצב בדימוס אריה עמית. "ברגע שאתה נכנס למגננה, אתה פועל כמו חילזון. כשאתה פועל התקפית וחושב באופן יצירתי, תמיד תהיה המנצח". זה, אגב, מה שעושים הערבים. הם לא מזלזלים בכוח הישראלי, להפך. הם לומדים אותו ומוצאים דרכים מעניינות ויצירתיות להתמודד איתו.
אצלנו אפילו עוד לא קוראים לבעיה בשם. מי שהשלה את עצמו שיש סיבה ביטחונית אמיתית לשימוש במונחים מעורפלים במקום לקרוא לאינתיפאדה בשמה, יתבדה. "שבועות שלמים שדנים בשאלה האידיוטית אם זו כבר אינתיפאדה או לא", אומר עמית. "מה זה משנה איך קוראים לזה? העובדה היא שאנחנו מחפשים מתחת לפנס במקום להרים את הראש ולהתחיל להתמודד עם הצרה הגדולה שמתרחשת פה".
אז אנחנו באינתיפאדה?
"אנחנו במלחמה!" במלחמה, כידוע, יש אויב ברור, ועמית לא מהסס להצביע עליו. הוא לא מתמסר לחלוקה המלאכותית בין ערביי הקו הירוק לאלה שמעבר לו. הוא הרי מכיר את השטח, הוא היה שם. "כל מי שמתנגד לריבונותה של ישראל הוא אויב, גם כשמדובר בערביי ישראל. יותר מדי אנשים היום מנסים להיות פוליטיקלי־קורקט. אלוהים שיעזור, אנחנו בצרה גדולה! זה מהומות אלוהים! איך אפשר להתכחש לפרופיל של מי שמבעירים את השטח? יעלה על הדעת שניידת תיכנס לחולון לבצע מעצר, ואזרחים עם סכינים יתנפלו על השוטרים וגם ישליכו עליהם בקבוקי תבערה? לא יעלה על הדעת.
"במזרח ירושלים יש עשרות אלפי ערבים שמתנהגים כאילו הם לא חלק ממדינת ישראל. זה נכון גם לגבי חלקים נכבדים אחרים במדינה, כמו הגליל, הנגב והמשולש. בכל אחד מהמקומות האלה, שאמורים להיות חלק מישראל, אנחנו רואים מה קורה ברגע שמשהו שהמדינה עשתה לא מוצא חן בעיני התושבים. מיד יש התקוממות אלימה, ואז נסגרים כבישים מרכזיים. פשוט לא ייאמן. "מלחמה זה לא רק מטוסים וטנקים, זה גם מלחמה על הבית ועל הדמוקרטיה ועל הריבונות האמיתית שלנו. כשההנהגה איננה יודעת לטפל בבעיה, והיא חרדה וחוששת מדברים שהיא לא צריכה לחשוש מהם, הכול הולך ומידרדר".
הר הבית, אומר גם עמית, הוא רק תירוץ. המהומות בכפר־כנא יוכיחו. גם במקרה הזה החצים שלו מופנים אל הממשלה, שמתנהגת כמו בת־יענה ולא מסוגלת אפילו להודות שיש בעיה מסוימת. "'ירושלים שחוברה לה יחדיו' מחזיקה רק בסיסמאות. אלו הצהרות שלא מגובות בכלום, משום שמדינת ישראל לא נוהגת במזרח ירושלים כפי שהיא נוהגת במערב העיר".
זה לא שאין לו ביקורת על חברי הכנסת היהודים שעלו להר הבית; הוא מרגיש שהם עושים שימוש פוליטי לא אמין בסוגיית ההר, אבל את הביקורת העיקרית הוא מפנה להנהגה שמעליהם. "הגיע הזמן שראש הממשלה ישב עם המומחים הכי טובים בתחום, ויקבל אחת ולתמיד החלטה רצינית: האם אנחנו ריבון בהר הבית או לא. המצב לא יכול להמשיך כפי שהוא היום. צריך לומר מפורשות: אנחנו אכן מפֵרים את הסטטוס־קוו, לרעת היהודים.
אנחנו הרבה מתחת לסטטוס־קוו שנקבע לכתחילה. פעם יהודים הסתובבו חופשי בהר הבית. היום השומרים של הוואקף מתחילים ממש להתעלל בהם, וזו בושה וכלימה. אני כבר לא מדבר על אפשרות תפילה ליהודים. "עשינו שם את כל הטעויות האפשרויות. מהרגע הראשון ב־67' ניהלנו את העסק לא נכון. אנחנו נתנו את ההר לוואקף, אנחנו אפשרנו לרשות דריסת רגל שם, ואנחנו אפשרנו את כניסת התנועה האסלאמית למקום.
"אם בשני הצדדים היו היום מנהיגים אמיצים, הם היו מגיעים להבנות ומשתמשים במודל מערכת המכפלה - שעות נפרדות לערבים ויהודים. אבל אין להם גדלות נפש כזו. המתחים הגדולים בין המנהיגים לא יאפשרו את זה. אבל להגיד שאנחנו שומרים על סטטוס־קוו? אנחנו לא. לרעת היהודים. אז בואו נהיה אמיתיים: או שאנחנו אומרים בפירוש שוויתרנו על הריבונות בהר הבית, או שאנחנו הריבון. ואם אנחנו הריבון, בואו נתנהג בהתאם".
המצב בהר הבית הפיך?
"לא עם ההנהגות האלה, ולא עם חוסר הגיבוי המרגיז נורא מצד ארה"ב ומדינות אירופה, שנכנעות לצורך הפוליטי שלהן. אירופה הרי כבר חצי כבושה בידי המוסלמים, ובארה"ב מכהן נשיא שהתברר כאחד הפחות אוהדים למדינה שלנו. המצב באמת קשה".
מי ששואל את עצמו מה קרה לניצב אריה עמית משנות התשעים, זה שחבט במשתתפי הפגנות נגד תהליך אוסלו, ייענה בדברים הבאים: "לא השתניתי בכלום. חבטתי באנשי ימין כי הם פשוט התפרעו, ובימי לבנון חבטתי באנשי שמאל בתל־אביב. טיפלתי באותו אופן בימין ובשמאל, בחילונים ובחרדים. כשהייתי איש משטרה, השיקולים שלי היו רק שמירה על הדמוקרטיה ועל החוק. היום אני יכול לדבר כאזרח שקצת מבין בתחום הערבי, באסטרטגיה ובמנהיגות, ומוטרד מאור ממה שקורה פה. אנחנו בתוך ניהול משברים לא טוב, ניהול מפסיד".
הניהול המפסיד לא התחיל בתגובת הממשלה מול הטרור בכבישים, וגם לא מול המהומות במשולש. מדינת ישראל הזניחה לחלוטין את זירת החינוך במגזר הערבי, אומר עמית, והיא משלמת על כך בדור של צעירים שהתחנכו על ברכי השנאה ותאוות רצח יהודים. תוסיפו לזה את התעמולה הרצחנית במסגדים מחוץ לקו הירוק ובתוכו, ואת ההקצנה בעולם המוסלמי העוטף אותנו, וקיבלתם תמונת מצב קודרת למדי.
"ישראל צריכה להתנהג מול הערבים בשילוב של אבא קפדן ואמא רחמנייה", אומר עמית. "לעצור בשיא הכוח כל גילוי שנאה עוד במערכת החינוך שלהם מצד אחד, ולהקפיד על זכויותיהם מצד שני. זה לא תפקיד המשטרה, אלה החלטות שהממשלה צריכה לקבל. משרד החינוך צריך להתערב בתוכני הלימוד שלהם, שמלאים היום בדברי שטנה נגד ישראל בפרט ונגד היהודים בכלל. זה גלוי לעין כול".
מניעת הסתה במסגדים היא לא באחריות מערכת הביטחון?
"מעקב אחר מסגדים הוא קצת יותר מסובך, אבל צריך לדעת שגם כשהמשטרה מביאה נתונים או הקלטות של מה שקורה שם, זה נעצר בפרקליטות זו או אחרת. הסיבוך מול בית המשפט גדול כל כך, שמוותרים על זה מראש". ומה עושים ברמה האישית עד שהחינוך הסובלני יחלחל? לאריה עמית התשובה ברורה מאוד.
"כל אזרח שיש לו רישיון לנשק, שיכניס אקדח לחגורה. חלק לא קטן מאירועי הטרור נחתכו ונעצרו בהצלחה במעורבות של אזרח או שוטר בחופשה שנשא נשק. זה נשמע קצת קיצוני, אבל במלחמה כמו במלחמה. אני מודיע חד־משמעית: אם מישהו ירוץ מולי עם סכין, אני לא שואל ולא קורא ולא מזהיר. אני שולף ויורה".
עד שמשרד החינוך ישתלט על ספרי הלימוד של ערביי ישראל, ועד שבית המשפט יואיל להתגייס להפסקת ההסתה הפרועה במסגדים, לכוחות הביטחון צפויה עוד עבודה רבה. אלא שכל פתרון אפשרי נגוע בתסמונת הביצה והתרנגולת. קחו למשל את המחסומים בכבישי יו"ש.
בהתחשב בכך שעל הרוב המוחלט של הפיגועים האחרונים חתומים אסירים משוחררים או שוהים בלתי חוקיים בתוך הקו הירוק, הרי שמחסומים כאלו היו יכולים להביא לירידה משמעותית ברמת הטרור. ההיסטוריה מוכיחה שבכל פעם שהוסרו מחסומי הפתע בדרכים, הפיגועים גברו. בכל פעם שהוחזרו המחסומים, הטרור התמתן משמעותית. בשבוע שבו חייל נרצח בלב תל־אביב וצעירה נשחטת בגוש עציון, צעד מתבקש כזה היה יכול לצלוח בקלות את ריטוני אופנהיימר וחבריו.
אלא שברגע שהטרור יעשה סימנים של גסיסה, המחסומים יהפכו מתוצאה לסיבה. כמו בכל הסיבובים הקודמים, יפי הנפש
כשחברת הכנסת תמר זנדברג מטריחה עצמה לסוכת האבלים של ערבי־ישראלי שניסה לדקור שוטרים בוואדי ערה, כאילו לא היה רוצח בפעולה; כשהמתפרעים האלימים זוכים לגיבוי מלא מצד חברת הכנסת מרב מיכאלי, כאילו לא קראו לרצח יהודים - נראה שספרי הלימוד הערביים הם רק חלק מהחינוך המסית כאן. למדינת ישראל קל יותר להתמגן בעוד בטונדה מאשר לייגע את עצמה בוויכוחים פנימיים על מידת המוסריות בבידוק שיטתי של אלה שקוראים לכלותנו. כל מחאה מימין נענית איכשהו במשיכת כתפיים: "מה לעשות, זה המצב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם