כך הפכנו לעבדים של השיטה והחיים המודרניים
מרק החוואייג' של השופטת פנינה, מרתון לחיצות היד של הרב רונן, תפילה מרגשת יותר מבית חב"ד בתאילנד, תאורה אינטימית ואלף נושאי שיחה: יותם זמרי התארח אצל משפחת נויבירט ב'שבת ישראלית' וחזר מאוהב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אולי אלו המסעות והנדודים, שמזכירים לנשמה שעד לפני 70 שנה הנדודים היו חייו של היהודי, ולא רק מסע של שנה במזרח אסיה. או אולי אלה חלב הקוקוס והנודלס, שיוצאים מכל החורים אחרי כמה חודשים וגורמים לך להתגעגע לחומוס, למטבוחה, לחריימה ולצעקת ה"לחיים" מלאת ההתלהבות של יותר מאלף איש בבית חב"ד בנגקוק אחרי שההוא שמברך נותן את הסברי מרנן שלו.
נדמה לי שאת החיבור השני האמיתי שלי ליום השביעי חוויתי בשבוע שעבר. לפני כשבועיים בערך קיבלתי טלפון מחבר ששמו שמור במערכת (תמיד חלמתי לכתוב את זה), והוא סיפר לי על פרויקט 'שבת ישראלית'. הוא לא הרחיב הרבה, רק אמר: "תקשיב, יש איזה פרויקט מעניין שנראה לי שתאהב". שאלתי אותו מה זה אומר, אבל הוא הסתפק ב"אתה מוזמן לארוחת שבת אצל ה'פאואר קאפל' של המגזר, הרב רונן והשופטת פנינה נויבירט. לטובתך, תגיע".
לאחר חיפוש קצר בגוגל ושיחה עם שני חברים חובשי כיפה, גיליתי שרונן הוא המוח שמאחורי פרויקט 'שבת ישראלית'. אמרתי לעצמי שלא מסרבים לזוג־העל של המגזר, בטח לא בשבת פרשת נח. הגעתי הביתה, נעמדתי בהססנות הידועה שלי והודעתי לשירן בקול רועד ובתחינה: "מאמי, קני עציץ, אנחנו מוזמנים לשבת".
כשעה לפני שבת יצאנו חגיגיים ונבוכים, עם עציץ ובו סחלב סגול אחד, מתל־אביב לכיוון בית הקאפל ברעננה. לא רק שאנחנו עומדים לבלות ערב שבת עם אנשים שלא פגשנו מעולם, גם אין לאן לברוח - לא אייפון, לא 'אולפן שישי', רק אנחנו, הם ושולחן השבת. הוזמנו לחמש וחצי, אך עקב חישוב לקוי והעובדה שמעולם לא היינו ברעננה הגענו בעשרה לחמש. אז עשינו מה שכל זוג נבוך היה עושה באותו מצב: ישבנו באוטו חצי שעה. עשר דקות לפני השעה היעודה יצאנו מהאוטו לכיוון השבת.
כדי להקל על המבוכה ויתר הרב רונן על לחיצת היד הקרירה של עדות אשכנז, והעניק לי בכניסה חיבוק מהסוג שנהוג לשמור למי שהציל את חייך לא פחות מ־14 פעם. הוא כיוון אותנו לסלון, ושם כבר היה ערוך שולחן שבת גדול שהעיד שאנו לא צפויים להיות האורחים היחידים. התיישבנו על הספה וחיכינו שהאורחים יגיעו וששאר בני הבית יסיימו את ההכנות האחרונות לפני שבת.
יש משהו מקסים ברחש־בחש (כן, כתבתי "רחש־בחש", כבר אמרתי לכם בעבר שאני קשיש לגילי) בבתים של משפחות דתיות לפני שבת. איכשהו, למרות שבכל שבוע היא חוזרת, נדמה שהשבת מצליחה תמיד להפתיע משום מה, ובחצי השעה לפני כניסתה מספיקה משפחה ממוצעת לערוך סדרת פעולות שביום רגיל הייתה נמשכת לא פחות מ־12 שעות. במהומה הזאת ישבה שירן וניהלה שיחה ערה עם חיים, בנו בן ה־14 של רונן, ואני ניצלתי את הזמן כדי להתרכז במראה המוזר הזה של סלון בלי טלוויזיה.
כמה דקות אחר כך באו שאר האורחים, מה שאפשר לנו להשתחרר מהמבוכה הקלה שבאנו איתה ולהיאחז במבוכה גדולה הרבה יותר. אל הבית נכנסו שחקנית טלוויזיה מפורסמת ובעלה המפורסם לא פחות יחד עם שני ילדיהם, ואחריהם הגיע זוג אחר חביב מאוד עם ארבעה ילדים.
לאחר התארגנות יצאנו כולנו לבית הכנסת – שם, הרב נויבירט הבטיח, עמדנו לגלות "איך מרגישים כשקהילה שלמה מקבלת שבת". לאחר סיור מודרך קצר, שכלל את ביתו של שר הכלכלה בנט ואת הבוטקה שמשמש את החבר'ה הטובים ששומרים על השר בנט, הגענו לבית הכנסת. קצרה היריעה וקצר הטור מלתאר את התחושה שאפפה אותי ברגע שנכנסתי.
אף פעם לא הבנתי למה, אבל יש בי פחד מובנה מהחלל הקדוש הזה. אולי אלו הזיכרונות מבר המצווה, כשניסיתי בקול צווחני לשרוד בשירה את הפרשה שלי; אולי זה הפחד מאי הבקיאות שלי במנהגים, במסורות, מתי עומדים, מה קוראים עכשיו, איך שמים טלית, איפה עוצרים, והתחושה הזו בכל פעם שאני בבית הכנסת שכולם יודעים שאני לא יודע איך בדיוק מתפללים.
אבל משהו בבית הכנסת הזה היה שונה: את כניסתנו ליוותה שירה אדירה מבפנים. אמנם כאוהד כדורגל מושבע (מכבי חיפה, בבקשה אל תדברו איתי על זה עכשיו) כבר הייתי באצטדיונים שבהם עשרות אלפים שרו שירי הלל לאנשים שיודעים למסור טוב כדור, אבל משהו ביותר מ־500 אנשים שישבו בבית הכנסת ושרו בקולי קולות לכבודה של השבת ריגש אותי יותר מכל המנון ליוסי בניון כזה או אחר.
את המשך התפילה ליווה אותי סידור שהגיש לי הבחור שישבתי לידו, וכלל לשם שינוי הסברים מפורטים ומדוקדקים לילדי הקבצה ב' שכמותי בנוגע לסוגיות חשובות, ובהן עד לאן קוראים, מתי כורעים, והאם קוראים כשכורעים או שקודם קוראים ורק אחר כך כורעים. עבר פרק זמן שבין חצי שעה לשעתיים וחצי - באמת לא שמתי לב, לראשונה אפילו לא באמת התעסקתי בכמה עמודים נשארו עד לתום התפילה – עד שעזבנו את בית הכנסת (לאחר שרונן לחץ יד כמעט לכל אדם שם, הישג מרשים בהתחשב בגודל הקהל) וחזרנו אל ביתם של רונן ופנינה.
רגע לפני שהתיישבנו אל שולחן השבת ניהלנו טקס קצר ובמהלכו הציג כל אחד את עצמו ואת פועלו. השחקנית המפורסמת התגלתה כאישה צנועה ועדינה וסיפרה קצת על עצמה ועל הקריירה שלה, בעלה המפורסם התגלה גם הוא כאדם צנוע ומעניין וסיפר קצת על עצמו ועל פועלו, וכך עברנו אחד־אחד עד שהגיעו אליי.
לא כל כך ידעתי איך להתעלות מעל הקריירות הנהדרות שלצדי, אז ציינתי רק ששמי יותם זמרי והדבר שאני הכי טוב בו הוא לריב עם שמאלנים באינטרנט. כולם צחקו קלות, אני נשענתי על הקיר במבוכה, ואז קרה בערך הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי באותו הרגע: בטעות הנחתי את ידי על מתג וכיביתי את גוף התאורה המרכזי בסלון.
שבת, בית משפחת נויבירט, אווירה רומנטית. 14 איש בערך, מבוגרים, צעירים, ילדים, עוללים, יושבים יחד סביב שולחן שבת בתאורה שבין דמדומים לחשכה. מיותר לציין שבשלב הזה הרגשתי אשם יותר מאדם ששכח פעם לאסוף את אשתו מהאוניברסיטה דווקא ביום הגשום ביותר של העשור (סליחה, מאמי).
לאחר טקס קידוש, נטילת ידיים וברכה על הלחם החלה סעודת השבת. האמת, עד כאן הכרתי. אמנם אני מגיע מבית חילוני שלא ערכו בו קידוש בערב שבת, אבל היום אני כן נוהג לערוך קידוש. אלא שבדיוק במקום שנגמר החלק שאני מכיר, התחילה המהות של פרויקט 'שבת ישראלית'. השיחה. רגע לפני שהחל לזרום לשולחן רצף בלתי נגמר של מנות שגורמות לחך שלך לשיר "אשת חיל", נעמדו רונן ופנינה ואמרו לנו שהם דורשים מאיתנו רק דבר אחד במהלך הערב. לדבר.
ישראלים הם עם שאוהב לדבר כמעט על הכול. זרוק נושא לאוויר ותגלה שלא משנה מול מי אתה יושב, הוא מבין בזה ואתה טועה. הבעיה האמיתית נעוצה בכך שהחברה בישראל מורכבת מהמון קבוצות שכל השיח ביניהן נעשה באמצעות מתווכים – ואלה, איך לומר בעדינות, לא באמת מבקשים לקרב לבבות. עולם הרשתות החברתיות, שאני חי בו לצד חיי על פני כדור הארץ, אמנם פתח שיח עם אינספור אנשים מקבוצות שונות ומשונות בחברה, אבל יש משהו במפגש הבלתי אמצעי, הישיר, החצוף כמעט, שרק כשאתה נתקל בו אתה מבין כמה הוא חסר לך.
וכך, פשוט ישבנו ודיברנו. על הכול, באמת על הכול, מה לא היה שם. למנה ראשונה: יריב אופנהיימר, הר הבית, כשרות, שי פירון, נפתלי בנט, פסטיגל, ביבי, נח, משה רבנו, נשות הכותל, רפורמים, קונסרבטיבים. למנה שנייה: חוואייג' וסוכר חום (פנינה, אני מקווה שלא חשפתי משהו אסור, אבל המרק שלך הוא פלא בריאה), חיתולים, מגבונים, בית המקדש, יהדות ספרד, יהדות אשכנז, ירושלים, התנחלויות, פלסטינים, לדינו.
ולמנה עיקרית: גדעון לוי, תוכניות ריאליטי, פייסבוק, אייפון, דוד המלך, קהילה, פיוטים, ירושלים, רבי עקיבא, רני רהב, יום שבת. כן, שבת. האמת, נושא שמעסיק אותי לא מעט. אחת ממגישות הטלוויזיה והעיתונאיות המובילות במגזר הדתי, סיפרה לי שבכל צאת שבת היא נכנסת אל עמוד הפייסבוק שלי כדי לבדוק שלא חזרתי בתשובה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה לי שזה מה שחסר למגזר, שחילוני המחמד שלו יתחיל לשמור שבת.
אז אמנם לצערי אני עדיין לא נמנה על האדוקים, אבל אין ספק שככל שחולפים הימים אני מבין יותר ויותר את הגאונות הטמונה בהמצאה הזו. יש משהו קצת עצוב בקלות שבה חלק מאיתנו, כולל עבדכם הנאמן, מוותרים לעתים על השבת שלנו. אנחנו צועקים כל היום כמה קשה לנו ואיך הפכנו לעבדים של השיטה והחיים המודרניים, אבל כשמישהו בא סוף־סוף ומציע לנו פיסה שבועית של שקט, ועוד כזו שמעוגנת בהיסטוריה ובמסורת, אנחנו דורשים שיפסיק לבלבל את המוח ומתעקשים לשמור על הרעש.
אז נכון, בעולם מושלם אולי כל שבת הייתה 'שבת ישראלית' כזו, שבה אנו יושבים לשולחן עם אנשים שונים מאיתנו ומדברים, פשוט מדברים. אבל עד אז טוב שיש פרויקטים כמו זה כדי לפחות לתת לנו מושג לגבי מה שאנחנו מפסידים. ומילה לסיום למשפחת נויבירט הנפלאה: תודה על ההזמנה, על היוזמה, על האירוח ועל שהזכרתם לנו שערב שבת יכול לתת לך דברים טובים הרבה יותר מכמה דקות עם אמנון אברמוביץ'.
אני חושב ששמעתי וקראתי את המילה "אפרטהייד" השבוע בערך 16,984,322 פעם, בקשר להוראת שר הביטחון למנוע נסיעת פועלים פלסטינים יחד עם האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון. מה שמצחיק אותי הוא שרוב המשתמשים במילה משתייכים לאותה קבוצה שרגע אחרי חטיפת שלושת הנערים מיהרה לתהות בקול רם ומופגן איך לעזאזל
נדמה בכלל שאין דיון פוליטי בין ימין לשמאל שלא עולה בו המילה הזו. היא כמובן קרובת משפחה של "תקופות אפלות" ו"פשיזם", אבל יש משהו בה שתפס יותר מאחיותיה. ואתם יודעים מה, כשאני חושב על זה, יש בזה משהו: ישראל היא באמת מדינת אפרטהייד. אם הדרך לירושלים רצופה בכבישים שבהם הנסיעה לישראלים אסורה ועלולה לסכן את חייהם - אז כן, אנחנו מדינת אפרטהייד.
אם בהר הבית יכולים ילדים מוסלמים לשחק כדורגל אך יהודי ייעצר אם ימלמל פסוק, ולא ממש משנה איזה – אז כן, אנחנו מדינת אפרטהייד. אם שנים של פיגועי אבנים ביהודה ושומרון ובירושלים זוכים להיכנס רק כאייטם קטן אחרי הכתבה הרחבה על הדלעת הגדולה בעולם שגדלה בטקסס, ולעומת זאת כל ריסוס כתובת על קיר של מסגד פותח את המהדורה המרכזית – אז כן, אנחנו מדינת אפרטהייד.
באמת הגיע הזמן שמישהו יטפל בזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם