לעבוד בצה"ל: רוצה להיות חבר של קבע
קשה להבין את הנטייה לשריין מקום לגנרלים בדימוס במפלגות ובדירקטוריונים. שום בשורה לא מביאים אלו שנהנו מנהג צמוד כבר בגיל 30
הדבר החיובי היחידי באותו שירות מיותר (שלא רק אני הפסדתי ממנו אלא גם המדינה, שבמקום לזכות במס הכנסה בזבזה כסף על אוכל, מדים, טיפול רפואי ומשכורת סמלית לחייל ממורמר ומיותר) היה שבזכות היותי כתב צבאי יצא לי להכיר את צה"ל ומפקדיו ולוודא שמדובר באוסף מפואר של לוזרים שהאופציה התעסוקתית הכי טובה שיש להם היא לעלות על מדים, לאכול חטיפים בשק"ם, ולפלרטט בגמלוניות עם הפקידה בשלישות. כל הכבוד לצה"ל - אבל גיקים מצטיינים הולכים לסטראט-אפ ולא חותמים קבע בממר"ם; אפסנאים על רמה פותחים חברת הובלות ולא נהיים רס"רים בימ"חים; אנשי מודיעין שווים נוסעים לעשות דוקטורט בחו"ל; טייסים מהשורה הראשונה מעדיפים להרוויח כסף טוב בחברות תעופה זרות.
לקרביים, מאידך, אין כל כך אופציה, כי הביקוש לשכירי חרב במדינות דמוקרטיות לא בשמיים. אני משתדל שלא לזלזל בכישורי פזצט"א (אף כי בריונות איננה ספורט אולימפי), אבל אפילו אם שופטים את הגנרלים הקרביים בהתאם להישגיהם – קשה לומר שמלחמות ישראל האחרונות היו הצלחה גורפת. עובדה שאנחנו צריכים לעשות תרגול חוזר בעזה שוב ושוב.
מכאן התהייה: מה סוד הקסם של גנרלים במיל.? כל מפלגה חדשה או מתחדשת מתהדרת בגנרל אחד (ובדרך כלל יותר מאחד) שמקשט את הרשימה. חברות ממשלתיות ועיריות ממנות גנרלים בדימוס לתפקידי ניהול, ואפילו מכללות ואוניברסיטאות עושות להם כבוד ומפנות כסא בחבר הנאמנים – למרות שקשה לחשוב על משהו אינטלקטואלי פחות ממכונת ירייה והומניסטי פחות מרימון יד.
לא צריך להיות פציפיסט בשביל לראות שקצינים בכירים
"עדיף להיות חמור בטבע מאשר רס"ר בקבע" – כך אמר פתגם פופולארי שרץ בין חיילי החובה בזמן שירותי. הכוונה היתה כמובן ללעוג לאינטלקט של הרס"רים אך תוך כדי לעג נשכחה האמת העצובה: לרס"ר משמעת עם IQ של אימבציל תהיה פנסיה תקציבית עד המוות, בעוד שסטארט-אפיסט מבריק עלול להיות מובטל כבר בגיל 40 או מקסימום 45. לכן, גם אם הרס"ר אידיוט בשכלו – לפחות בתחמנות וקומבינות הוא גאון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם