לעבוד בצה"ל: רוצה להיות חבר של קבע

קשה להבין את הנטייה לשריין מקום לגנרלים בדימוס במפלגות ובדירקטוריונים. שום בשורה לא מביאים אלו שנהנו מנהג צמוד כבר בגיל 30

אמיר חצרוני | 26/10/2014 11:33 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
ההחלטה שלא להתחמק משירות חובה בצה"ל היא בדיעבד מהטיפשיות שקיבלתי בחיי. לא כל כך בגלל הכיבוש (למרות שאין לזלזל בו כגורם שדוחף לדלג על שרשרת החיול בבקו"ם) כמו בגלל שבזבזתי שלוש שנים על כלום. כתבתי תעמולה חסרת ערך, שניסתה בדרכים לא מתוחכמות ולא אפקטיביות לשדל צעירים לעזוב את הדיסקוטקים ולהתנדב לסיירת גולני. מן הפאנק אל הטנק קראתי לזה. כבר אז, בסוף שנות השמונים, לא האמנתי באף מילה – רק שלא היה לי נעים ללכת לקב"ן. לפחות רצתי לאוניברסיטה ביום שרק יכולתי, ולא נשארתי אפילו יום אחד בקבע.

הדבר החיובי היחידי באותו שירות מיותר (שלא רק אני הפסדתי ממנו אלא גם המדינה, שבמקום לזכות במס הכנסה בזבזה כסף על אוכל, מדים, טיפול רפואי ומשכורת סמלית לחייל ממורמר ומיותר) היה שבזכות היותי כתב צבאי יצא לי להכיר את צה"ל ומפקדיו ולוודא שמדובר באוסף מפואר של לוזרים שהאופציה התעסוקתית הכי טובה שיש להם היא לעלות על מדים, לאכול חטיפים בשק"ם, ולפלרטט בגמלוניות עם הפקידה בשלישות. כל הכבוד לצה"ל - אבל גיקים מצטיינים הולכים לסטראט-אפ ולא חותמים קבע בממר"ם; אפסנאים על רמה פותחים חברת הובלות ולא נהיים רס"רים בימ"חים; אנשי מודיעין שווים נוסעים לעשות דוקטורט בחו"ל; טייסים מהשורה הראשונה מעדיפים להרוויח כסף טוב בחברות תעופה זרות.

לקרביים, מאידך, אין כל כך אופציה, כי הביקוש לשכירי חרב במדינות דמוקרטיות לא בשמיים. אני משתדל שלא לזלזל בכישורי פזצט"א (אף כי בריונות איננה ספורט אולימפי), אבל אפילו אם שופטים את הגנרלים הקרביים בהתאם להישגיהם – קשה לומר שמלחמות ישראל האחרונות היו הצלחה גורפת. עובדה שאנחנו צריכים לעשות תרגול חוזר בעזה שוב ושוב.

מכאן התהייה: מה סוד הקסם של גנרלים במיל.? כל מפלגה חדשה או מתחדשת מתהדרת בגנרל אחד (ובדרך כלל יותר מאחד) שמקשט את הרשימה. חברות ממשלתיות ועיריות ממנות גנרלים בדימוס לתפקידי ניהול, ואפילו מכללות ואוניברסיטאות עושות להם כבוד ומפנות כסא בחבר הנאמנים – למרות שקשה לחשוב על משהו אינטלקטואלי פחות ממכונת ירייה והומניסטי פחות מרימון יד.

לא צריך להיות פציפיסט בשביל לראות שקצינים בכירים
ואנשי צבא קבע הם לא מאור אינטלקטואלי ולא מרשם להצלחה. בסך-הכל מדובר במי שהצליחו להפיק את המירב מכישורים די מוגבלים: אנשים שכבר בגיל 30 נהנו מנהג צמוד וצוות משרתים שרק מיליארדרים יכולים להעסיק, שמגיל 50 מקבלים פנסיה תקציבית בסכומים שאנחנו לא נתקרב אליהם גם בגיל 80, שמתגוררים בדירות רחבות ידיים שסובסדו בכספי המסים שלנו, וזכו במענקי פרישה שמזכירים את מצנחי הזהב של אחד העם (אם לא של וול-סטריט).

"עדיף להיות חמור בטבע מאשר רס"ר בקבע" – כך אמר פתגם פופולארי שרץ בין חיילי החובה בזמן שירותי. הכוונה היתה כמובן ללעוג לאינטלקט של הרס"רים אך תוך כדי לעג נשכחה האמת העצובה: לרס"ר משמעת עם IQ של אימבציל תהיה פנסיה תקציבית עד המוות, בעוד שסטארט-אפיסט מבריק עלול להיות מובטל כבר בגיל 40 או מקסימום 45. לכן, גם אם הרס"ר אידיוט בשכלו – לפחות בתחמנות וקומבינות הוא גאון.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אמיר חצרוני

צילום: .

פרופ' אמיר חצרוני הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הדעות המפורסמות הן דעותיו האישיות בלבד

לכל הטורים של אמיר חצרוני

פייסבוק