הקריאה ליוזמה מדינית: קיבעון בקופסת אמונות חלודה
הבעיה עם האופק המדיני היא המהות: לא ברור איך אנשים רציניים מאמינים שצוק איתן יצר הזדמנות להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכיר המושב, יעקב אורי, לימים חבר כנסת מטעם מפא"י, היה ראשון הסופדים ליד הקבר הפתוח. "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", הוא ציטט את ביאליק, שעדיין היה אז בחיים. בפנייה ישירה לילדים במקום אמר ש"דם חברכם דוד קשר אתכם לכפרכם ולארצכם. אחד הכפרים שתבנו בעתיד ייקרא על שמו".
גם בכיר מקומי אחר, שמואל דיין, אביו של משה דיין, הבהיר בדברי ההספד שלו כי התשובה הציונית לרצח תהיה תוספת בנייה. "נהלל יוצקת עכשיו יסודות לבניין", הכריז דיין, "והדם הנשפך יתערב ביסודות לחיזוק קשרינו עם האדמה והמולדת. בנינו ונבנה בכל מקום שנשפך דם". מייסדי תנועת העבודה ניהלו במשך שנים מדיניות של הבלגה צבאית על הטרור הערבי, אך תמיד הקפידו על תגובה חלוצית.
כך הוקמו מעלה החמישה, גבעת השלושה, נתיב הל"ה, מעוז חיים, תל יוסף, כפר אחים ועוד ועוד. "יידעו המתנקשים שלא יזיזו אותנו מהדרך שאנו הולכים בה", הסביר חיים ארלוזורוב, נציג הנהגת היישוב בהלוויה של דוד יעקבי. קשה לדעת כיצד היה מגיב על החלטת הממשלה לספח אלפי דונמים לגוש עציון בתגובה על רצח הנערים, אבל ברור שלא היה שותף לטענה שמדובר בניצול ציני של הרצח לצרכים פוליטיים, כביכול.
פיגועים ובנייה הלכו תמיד ביחד בארץ הזאת. דם שפוך התערב ביסודות הבטון. זו לא המצאה מקורית של זמביש, זה עיקרון נהללי עתיק. אגב, שני הרוצחים של בני משפחת יעקבי נלכדו אחרי כחצי שנה על ידי משטרת המנדט, נשפטו ונתלו. אם רוצחי שלושת הנערים מגוש עציון ייתפסו בחיים, בית המשפט יסתפק במאסר עולם, כי מדינת ישראל ויתרה מזמן על עונש המוות. אסור לה לוותר גם על "עונש" הבנייה.
כרגיל אצלנו בדור האחרון, הטענה העיקרית נגד המהלך ההתיישבותי החדש בגוש עציון היא ה"עיתוי". לבני, לפיד והרצוג מודים שגוש עציון נמצא בקונצנזוס, אך משמיעים את תהיית הנצח – למה דווקא עכשיו? הרי בדיוק גמרנו מלחמה, אופק מדיני מפציע לו במזרח, והעולם כולו נגדנו. בלוח השנה של מחנה השלום יש 365 ימים פנויים למרדף סיזיפי אחרי שלום, אבל אפילו לא חצי שעה למחטף ציוני בגב ההר. מעולם לא קרה שאיש שמאל הגון ינשום עמוק ויגיד ש"אמנם אני מתנגד מושבע להתנחלויות, אבל יחד עם זאת אני חייב להודות שכרגע יש חלון הזדמנויות לבנייה בשטחים, כי העולם עסוק בדברים אחרים".
תמיד, אבל תמיד, הבנייה החדשה בשטחים נופלת בעיתוי בעייתי מנקודת מבט שמאלית. לבני, לפיד והרצוג לא שמו לב שהפעם – יותר מאי־פעם – יש בעיית עיתוי קשה דווקא עם האופק המדיני. רוב הציבור הישראלי איבד במלחמה האחרונה את שאריות תאבונו לחלוקת הארץ, כך שזה לא בדיוק הזמן להניח לו על השולחן טיוטת הסדר עם אבו־מאזן.
הוא ראה מה הפלסטינים עושים כשנותנים להם מדינה קטנה, ויצא לו החשק לתת להם מדינה גדולה. חמאס הצליח לשכנע אותו שנסיגות אינן תהליך הפיך. אחרי שיוצאים, קשה מאוד לחזור. שטח שננטש הופך לגיהינום. ייתכן שבעוד שנתיים־שלוש, כשאבק השריפה ישקע והזיכרון יתעמעם, יהיה אפשר לפתות את הבריות עם אופק מדיני חדש, אבל כרגע הפצעים עדיין פתוחים. עם ישראל שרוי במצב רוח ספקני ביותר לגבי אפשרויות השלום האזורי. להציע לו עכשיו אופק מדיני עם הפלסטינים זה כמו להמליץ לאוקראינים להקים מחדש את ברית המועצות או להריץ את הרב מצגר לרבנות ירושלים.
אבל מילא העיתוי. הבעיה העיקרית עם האופק המדיני היא המהות. קשה להאמין שאנשים רציניים אכן מאמינים שאירועי הקיץ האחרון יצרו חלון הזדמנויות כלשהו לקידום הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, אבל הרטוריקה האמונית שלהם מדברת בעד עצמה. יובל דיסקין, למשל, קורא לממשלה “לצאת מהקופסה“ ולנקוט “יוזמה מדינית מפתיעה ונועזת“. ממרומי עמדת התוכחה שלו קשה לו להבחין שהוא עצמו תקוע עמוקות בתוך קופסת אמונותיו המחלידה על שתי מדינות לשני עמים.
יוזמה מדינית מפתיעה ונועזת? עכשיו? לא הספיקו לנו הטילים על נתב“ג בחודש שעבר? מישהו רוצה שגם כפר סבא תהפוך לנחל עוז? שדין עפולה יהיה כדין שדרות? לפי סקר טרי של המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר, 61 אחוזים מערביי יו“ש מעדיפים את איסמעיל הנייה על אבו־מאזן (32 אחוז).
לפי הדי התותחים בגולן, החזית המזרחית שלנו הולכת ונצבעת בצבעי דאעש. אז כיצד הדיסקינים מצליחים לזהות אופק מדיני בתוך כל העשן סביבנו? במקום להודות לבורא שהציל אותנו מהיוזמה הערבית העתיקה, הם מציבים אותה שוב על סדר היום, כאילו לא התרחשו בינתיים במזרח התיכון אי־אלו התפתחויות שטרפו את כל הנחות היסוד פה. עיראק מתפרקת לנגד עינינו, סוריה הישנה איננה, ירדן מחשבת את קיצה לאחור, וגם בסעודיה יש התרעת צונאמי מחרישת אוזניים. כבר לא צריך להיות איש ימין כדי להבין שאם נקים עכשיו מדינה פלסטינית, נקבל מחר את דאעש על הגדר. לא עדיף כבר להקים במקומה עוד יישוב בגוש עציון?
הסדר אדמות הקיבוצים החדש הוא עניין סבוך מאוד. צריך להיות מומחה גדול בנדל"ן ובתולדות התנועה הקיבוצית כדי להבין את פרטי ההסדר ההיסטורי, ממש היסטורי, שאומץ ביום ראשון על ידי מועצת מקרקעי ישראל. ככל שהבנתי מגעת, אפילו קיבוצניקים מדופלמים עדיין לא מבינים את ההסדר על בוריו, אבל מזכ"ל התנועה איתן ברושי כבר בירך עליו בחום.
כן, זהו אותו ברושי שבשנה החולפת ניהל מערכה כבדה נגד מנהל רשות מקרקעי ישראל, בנצי ליברמן, בטענה שהוא מתנכל לתנועה ומקפיא את הבנייה בה. זאת לאחר שליברמן קבע כי הליכי הרחבת הקיבוצים בעייתיים מאוד מבחינה חוקית ועצר אותם בצו מנהלי. הוויכוח הנוקב ההוא הצטייר כתעלול היסטורי: ברושי, שבעבר הלא־רחוק כיהן כיועצו של אהוד ברק לענייני התיישבות, מי שהיה המוציא והמביא בכל מיני סוגיות התנחלות, נזקק פתאום לאישורי בנייה משני בכירי מפעל ההתנחלויות בעבר – בנצי ליברמן (כאמור, מנהל הרשות) ואורי אריאל (המכהן גם כיו“ר מועצת מקרקעי ישראל).
לאור המתיחות האידיאולוגית המסוימת בין שני הצדדים היה מקום לחשוד שאולי מעורבים פה גם שיקולים זרים. ובכן, השבוע הופרך החשד.
אלפי עסקאות בנייה תקועות הופשרו פתאום. שני ראשי יש“ע לשעבר הוכיחו שבינוי הארץ יקר ללבם גם כשהוא מתבצע בצד הישן של הקו הירוק. דווקא הם פרצו את חומת האיבה שהתגבהה בעשרים השנים האחרונות בין הקיבוצניקים לבין רשות מקרקעי ישראל, ובעיקר אחרי בג“ץ הקשת המזרחית בתחילת העשור הקודם. עכשיו רק נשאר לארגן הופעה של הגבעטרון בשומרון, ולצרף את ברושי, ליברמן ואריאל לשיר הסיום: “נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט/ וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים/עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת/ הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם