ביום שאחרי: על סולידריות בימי שיגרה
ביום שאחרי, הציניות והמציצנות ירימו ראשן ומושגים נשגבים ייאמרו בטון מובך. הרייטינג יעלה כה גבוה, אחרי שהתוכן יירד הכי נמוך. ואולי לא?
ביום שאחרי, יום אחד בשנה יוקדש להוקרה לאומית. משפחות שכולות יישארו עם תמונות בפלאפון, עוגות במקרר וכאב משתק שילווה אותם בשכבם ובקומם. ופצועים יישרדו בחברה הסוגדת ליופי, וילחמו ברגולציה כלכלית ופקידים חמורי סבר שיפקפקו בכאבם ויסחרו באחוזיהם.
כנסו לעמוד הדעות של nrg
ביום שאחרי, יתרופף החיבוק ומי שהיה לרגע מלך, ימצא עצמו לפתע שוליה. אנשי המילואים יחזרו להיות מיעוט קבוע וייפגשו במראייני עבודה שבאלגנטיות אפורה יבררו מה היתה הדרגה וכמה ימי מילואים צפויים. ונשותיהם תהיינה שוב חסרות הכרה וזכויות, נושאות עימן זיכרונות מלוחים וחששות חונקים מעוד מעטפה חומה.
לווית החייל הבודד מקס שטיינברג הרוג צוק איתן בהר הרצל
צילום: פלאש 90
ביום שאחרי, מודעות חברתית תוקדש בעיקר למה שנוגע לכיס האישי. מודעות אבל לא יזכירו את מאבקם של עובדי הקבלן, נציגים של חברות ענק כבר לא יצטלמו עם חיילים בודדים, ואיש לא יבכר מוצרים ייחודיים מהדרום על פני מבצעים בסופר.
ביום שאחרי, גשרים שנבנו בחופזה יפלו לתוך תהומות המשטמה. החרדים יחזרו להילחם בגיוס ל"צבא השמד" ובהטבות לחיילים משוחררים, בתל אביב יחששו מהשתלטות הכיפה הסרוגה על הצבא, וחובשיה, ישכחו שיש עוד לא מעט חודים לחנית.
ביום שאחרי, הציניות והמציצנות ירימו ראשן ומושגים נשגבים ייאמרו בטון מובך. הרייטינג יעלה כה גבוה, אחרי שהתוכן יירד הכי נמוך. את דולב, צפריר, רמי, והדר יחליפו בר, אגם, מרינה ואייל. וכותרות ראשיות יוקדשו לחקירות משטרתיות שיכללו תאוות בצע, שחיתות ופריצות.
ביום שאחרי, נסתכל שוב סביב באנחה של מורת רוח. נתלונן על דור צעיר, חסר ערכים, ומחובר למסך, שאינו יודע אהבת מולדת, מסירות והקרבה. נשכח את כל ההבטחות שהבטחנו לעצמינו. ונחזור לרוץ, להשיג, לכעוס, לנטור, לשנוא. נתהה למה אנחנו פה, ונקטר כמה יותר טוב שם, ואיזה עם דפוק, ואיזו ממשלה מסריחה. וחוק המע"מ, ודיור ציבורי, ועלות מחיה, ופקקים בגוש דן...
ואולי, רק אולי, היום שאחרי יראה הפעם אחרת, וחוט של חסד יימשך מאותה אופוריה לאומית לשגרה הקיומית. תישאר הערכה כנה ומעשית כלפי כל מה ומי שגילינו בקיץ האחרון, תתבסס ותתרחב בליבנו הגאווה על היותנו חלק מהשלם, ארבע אמות של דאגה פרטית יורחבו לגבולות המדינה, ונבחר תמיד להתאחד סביב המכנה המשותף הגבוה ביותר.
והלוואי שכך, הלוואי. כי מול סיזיפיות הקיום הישראלי, והמעיין הנובע של שנאת העולם... אנחנו צריכים פה לא מעט תקווה משותפת.
לאותו יום שאחרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם