בכל זאת מאוחדים בצער

רגעי אסון, כמו חטיפת שלושת הנערים, מוצאים מהחברה הישראלית את הטוב שלה. כן גם בתל אביב הצטערו על החטופים למרות שעשו זאת בדרך אחרת מהתגובה הדתית לאומית לחטיפה

שלום קרומבי | 16/6/2014 11:42 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
עד לפני שבוע עוד התנהלה כאן מערכת בחירות נשיאותית, רווית יצרים ומחנות. רק בסוף השבוע האחרון התמלאו כל טורי הפרשנות הפוליטיים בניתוחים של החלוקה החדשה-ישנה בין חרדים-ימנים-חילונים-שמאלנים. רק לפני רגע עוד היינו עם מפוזר ומפורד, עם פלגים ושסעים, אבל כל השיח הזה נעלם ברגע אחד, במחי חטיפת שלושת תלמידי ישיבה. כי יש רגעים בחייה של אומה שבה כולנו עם אחד - ובחיי אומתנו הרגעים האלו רבים.
מאז ומתמיד השכול היה גורם מאחד - בפרט בחברה הישראלית, שידעה רגעים רבים של חרדה ואובדן בהם יש לכולנו גורל אחד.

לרגע אחד אנחנו נזכרים שבעצם אנחנו עם אחד, על כל גווניו וחלקיו. וזה בעצם מה שיפה בעם שלנו, כי אחדות אמיתית היא לא כשכולם באותו גוון ומדברים באותה שפה. אחדות נוצרת מתוך ריבוי הצבעים השונים, כשכולם יודעים לכבד את האחר ולהיות איתו בשעותיו היפות והקשות. אז נכון שבהשתתפות בשמחת האחר עדיין קצת חסר לנו, אבל לפחות בהשתתפות בצער יש לנו אינסטינקטים בריאים שמאחדים אותנו בעת צרה.
 
טרמפים
טרמפים צילום: יוסי אלוני
הכי קל להסיט את הפוקוס מהמאחד למפריד ולהציב את הפרוז'קטור על ההבדלים שעדיין קיימים בחברה הישראלית. נכון שבעצרת התפילה בירושלים השתתפו 25,000 איש ובעצרת התפילה בתל-אביב רק 250, אבל עצם העובדה שגם תל-אביב החילונית אירחה עצרת תפילה לשלומם של תלמידי הישיבה מלמדת כי אי אפשר לנתק את 'מדינת תל-אביב' מהגורל המשותף לכולנו, גם אם שם מתחברים ומביעים סולידריות אחרת.
זה נכון שבתל-אביב לא עצרו את החיים כמו באזורי המגורים של הקהילה הדתית. כך היא דרכו של עולם שכל אחד חווה את הדרמה והמתח בהתאם לקשר שלו עם גיבורי העלילה.

מי שציפה שבתל-אביב יחוו את החרדה כמו בגוש-עציון לא מבין דינאמיקה פשוטה של חיים. הרי גם בערים אחרות, אפילו בעלות צביון דתי בולט, לא נעצרו החיים כמו בטלמון ואלעד, שם מתגוררות משפחות החטופים. זה רק טבעי שיש מעגלים נרחבים לתחושת ההזדהות וכל אחד מביע אמפטיה בדרכו שלו. בראש ובראשונה אמנם ניצבים אלו שמכירים את המשפחות או לפחות מרגישים שהם משתייכים לקהילתם, אבל כולם מרגישים כי הם שייכים אליהם - לעם שלהם, לגורל שלהם.

ואגב גם הטענה נגד הנסיעה בטרמפים באזורי יהודה ושומרון היא יותר מטבעית - למרות שאינה מוצדקת - וממש אינה קשורה לניכור לתושבי יהודה ושומרון. עבור מי שמעולם לא ביקר באזורים אלו ואינו מכיר את החיים וההתנהלות היום-יומית ביו"ש, נשמע ממש מוזר שאנשים נוסעים בטרמפים באזור עם אוכלוסיה עוינת ובכבישים שמשמשים גם את התושבים היהודיים וגם את הפלסטינים. קשה מאד להסביר למי שלא מכיר את ההוויה ביהודה ושומרון מדוע הטרמפים הוא כלי הנסיעה המרכזי דווקא באזורים אלו ומדוע צעירים וצעירות גודשים כל טרמפיאדה ביו"ש.
 

מי ששואלים מדוע החטופים נסעו בטרמפים לא עושים זאת מתוך רוע אלא מחוסר הבנה. זוהי שאלת תם של מי שלא מבין את דרך החיים הזו ומעולם לא יעמוד בתחנה להושיט יד כדי לעלות על רכב של אדם זר שמעולם לא פגש - ואולי גם לעולם לא יעצור את הרכב למי שאינו מכיר. לך תסביר להם שכל יהודה ושומרון הם מרחב כפרי אחד גדול, שם כולם עוצרים לכולם ומי שעוצר לך טרמפ - בדרך כלל - הוא תושב הישוב הסמוך שגם ילדיו נוסעים בטרמפים יום-יום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שלום קרומבי

צילום:

מנהל מרכז "שמיא" למודעות אישית על פי היהדות ואיש תקשורת חרדי

לכל הטורים של שלום קרומבי

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק