במדינה יהודית החינוך צריך להיות ערך עליון
הציבור החילוני נמנע מלהגדיר לעצמו את היעוד של ישיבתנו דווקא כאן בשל הסתייגות ממפעל ההתנחלויות, אך אסור לנו לוותר על עקרון הייעוד היהודי. החינוך הוא הדרך להיותנו בני חורין אמיתיים
פרויקט מיוחד: מהי מדינה יהודית בעיניך?
- מהי מדינה יהודית בעיניך? המנהיגים משיבים
- מדינה יהודית מבטיחה בלבול, אי יציבות וסכנה
- מדינה יהודית: כי אנו לא רוצים רק להיות נורמלים
הפנמת הקריאה הקדומה של תרבות ישראל לצעוק שוב ושוב את אחדות ההוויה בכל מקום ואף למסור על כך את הנפש, הופכת את תפיסת האחדותיות המיוחדת הזו לצו עקרוני ומוסרי ראשון במעלה עבור כל מה שרוצה להיקרא בשם מדינה יהודית.
מדינה יהודית יודעת עד כמה ההורשה והחינוך הם מרכיב זהות ראשון במעלה על פני כל דבר אחר, וודאי שהוא חשוב יותר מביטחון ורווחה כלכלית. דורות של יהודים משחר ההיסטוריה היהודית המוכרת לנו השקיעו מאמצים אדירים בהעברת המורשת הזו מדור לדור. החינוך היהודי תמיד הצטיין בכך שלא השאיר אף אחד מחוץ לזירה החינוכית. אין החינוך מתנה לבני אצילים ולעשירים בלבד. החינוך הוא חובה קיומית בסיסית של כל יהודי באשר הוא. אדם חייב ללמד את ילדיו. עליו להשקיע בכך את כל מה שצריך מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית. העמדת החינוך כערך עליון בתרבות היהודית איננה רק לשם המשכת המורשת, אלא גם נענית לקריאה עמוקה הרבה יותר הרואה בלימוד ובחינוך ערך אנושי ורוחני העומד כבסיס לתפקידו ולמשימתו של האדם עלי אדמות. התפיסה היהודית של החינוך טוענת שאדם מגיע לעולם כדי ללמוד, הווה אומר כדי להתפתח, הווה אומר כדי להיות בן חורין, הווה אומר כדי שתהיה לו תמיד היכולת להשתנות ולהיטיב את חייו ואת דרכו.
הפרויקט היהודי החשוב ביותר מתואר שוב ושוב בתרבות ישראל באמצעות הסיפור של יציאת מצרים. אין זה משנה מבחינתי האם יציאת מצרים אירעה מבחינה היסטורית או שזה סיפור שכולו מצוץ מן האצבע. יציאת מצרים היא אירוע עקרוני בתרבות היהודית: הוא מוזכר כמעט בכל טקס ואירוע דתי והוא יושב בבסיסם של חלק גדול מהחוקים והמצוות שמופעים במקרא. החירות היא פרויקט יהודי שמתחיל עם הקריאה לאברהם לצאת וללכת ממקום הולדתו ולשנות את תרבותו, כדי שלא להיות משועבד לעולם האלילי והתרבותי שאפף אותו באור כשדים.
מהלך תרבותי זה מגיע לשיאו בסיפור יציאת מצרים המתואר בספר שמות ובהתגלויות השונות שמתרחשות בהר סיני. החל מהאירוע הראשון שבו התגלה האלוהים למשלה בשמו המיוחד "אהיה אשר אהיה", ישנה הגדרה ברורה של אלוהי ישראל כאלוהי החירות הנצחית שמסרב לומר למשה את "שמו" כדי שלא להתקבע בתודעתם של בני ישראל כאלוהי "מסכה" קפואה. זהו אל שתמיד מתהווה בצורה חדשה ואיננו נכלא אף פעם בתוך שם, פסל או הגדרה מנוונת. החירות מבחינה זו איננה אלילית, לא רק בגלל שהעם היהודי איננו מוכן להאמין בריבוי אלוהיות ובחלוקת הכוח ביניהן על הממשלה ביקום - החירות כאן היא חלק מהאיסור על עבודת אלילים מכיוון שהאלילות משעבדת ונוטלת מהאדם את חירות הנפשית והתודעתית.
מבחינה זו אני רואה את אירוע השיא של מעמד הר סיני וההכרזה של עשרת הדיברות ככללים עקרוניים להתנהגות של בני חורין. גם הדיברות שנתפסות לכאורה כדיברות ש"בין האדם למקום" וגם אלו ש"בין אדם לחברו" ניתנים לדעתי לקריאה פשוטה כעוסקים בכללי התנהגות של חברה שחבריה הם בני חורין והיא מעוניינת להמשיך להישאר בת חורין. חברה בת חורין זו מציבה לעצמה גבולות לחירותה באמצעות אחריות לחייו, רכושו, משפחתו וחירותו של האדם האחר. עשרת הדיברות מבחינה זו הם כללי יסוד של חירות ואחריות המשולבים זה בזה, ועקרון יסוד למדינה יהודית שחורתת על דגלה את הדמוקרטיה ככלי ייחודי ובלתי ניתן להחלפה עבור שמירת חירות הפרט והכלל במדינה שכזו.
אחד מיסודותיה של תרבות ישראל הוא היחס לגר ולזר הבא להתגורר בקרבנו. הגר המקראי איננו, כמובן, הגר שאנו מדברים עליו בימינו – מי שרוצה להצטרך לדת היהודית ולאמונותיה העקרוניות. במקרא גר משמעותו מהגר עבודה, מי שנודד ממקום למקום כדי להביא פת לחם לעצמו ולביתו. אברהם אבינו הזדהה בפני אנשי חברון כ"גר ותושב", הווה אומר מהגר עבודה, ולא רק הוא, גם אבותינו ואמותינו האחרים היו כולם מהגרי עבודה. יצחק היגר לגרר, ויעקב היגר עם כל משפחתו למצרים כי "כי כבד הרעב בארץ כנען". זאת אומרת, גלות מצרים כולה, זו שאנו קוראים עליה בספר שמות והייתה לבסיס עקרוני בתרבותנו, היא תוצאה של הגירת עבודה של יעקב ובניו לארץ מצרים.
מדינת ישראל היא מדינת פליטים בהגדרתה. סוגיית פליטותם של ניצולי השואה היא אחד מעמודי הצידוק של קיומה, ולכן היא חייבת לנהוג בגרים מכל הסוגים – גרי העבודה וגרי הצדק – בדרך האוהבת ביותר שאפשר. נכון, יש מהם המנצלים את טוב לבנו. נכון, הם מפחידים אנשים בדרום תל-אביב. הכול נכון. אבל אנחנו לא יכולים לנהוג אחרת. זה ב-DNA שלנו. אנחנו צריכים לאהוב את הגר גם כשזה לא מתאים לנו בכלל. זה המסר המקראי העמוק ביותר, ואסור לנו לוותר עליו גם אם נצטרך לשלם על כך מחירים כבדים. אין לעם ישראל חירות מהתנגדות לשעבוד. אין לנו פריבילגיה לבחור שלא לאהוב את הגר. בלי אהבת הגר, אין שם ישראל יכול להיקרא עלינו – איננו ראויים לשמנו.
התרבות היהודית בכלל ובפרט במדינת ישראל מתמודדת ללא הרף עם שאלות קיומיות, מוסריות, ביטחוניות ומדיניות כבדות משקל. לדעתי, אין שום אפשרות להתמודד עם שאלות בסדר גודל שכזה ללא שהתרבות היהודית החילונית תגדיר מחדש מהו החזון היהודי שלה עבור המדינה. היהודים החילונים במדינת ישראל הם הפלג הרחב ביותר והמרכזי ביותר במדינת ישראל, עם זאת, זהו הפלג שבדרך כלל הכי פחות משפיע. הסיבה לכך איננה רק פוליטית, אלא נובעת בראש ובראשונה ממחסור חמור בחזון ובתחושת יעוד.
היהדות הישראלית החילונית הפסיקה לעסוק בכל חזון אפשרי למדינת היהודים משום שחזון ותפיסת ייעוד זוהו בעיניה מיד כמתכון לקיצוניות פוליטית ולכן גם זוהו עם התפיסה המשיחית של הציונות הדתית החדשה ותנועת ההתנחלויות.
עם זאת, לוותר על עקרון היעוד היהודי, משמעו ויתור על אחד ממנועי הצמיחה העוצמתיים ביותר שנולדו בתרבות היהודית. תפיסת היעוד היהודית של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בספר שמות ו"אור לגויים" של הנביאים, משמשת את היהדות כמנוע לצמיחה והתפתחות החל מתקופת יציאת מצרים כפי שהיא מתוארת במקרא ועד לא.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ברל כצנלסון, אחד העם, ז'בוטינסקי ובן-גוריון. סיפור קיומנו בארץ לא יכול עוד להסתמך רק על השואה כצידוק לקיומה של מדינת ישראל בתור מקום מפלט ליהודים.
אין בעיני שום אפשרות לחיים איכותיים כיהודי במדינת ישראל הנמצאת במזרח התיכון ללא תפיסה מסוימת של חזון ויעוד. השיתוק המדיני והביטחוני של מנהיגי ישראל בשנים האחרונות נובע להערכתי בעיקר בשל מחסור חמור של חזון ויעוד. הרי איך אפשר להחליט בשאלות קשות ומסובכות של דת ומדינה, שלום וביטחון, חוק ומוסר, ללא שנבהיר לעצמנו מה מטרת העל או קו האופק אליה רוצה להגיע מדינת היהודים בארץ ישראל? אולם הדבר נכון גם במישור המשפחתי והפרטי - קשה ליצור ערכי חינוך משמעותיים במשפחה ובבית הספר ללא חזון ויעוד. משל למה הדבר דומה, לאנשים שקבעו את ביתם מתחת ללועו של הר-געש והם אינם יודעים להסביר לילדיהם מה מעשיהם שם.
לדור שלנו מגיע שננסח תשובה ערכית ומשמעותית לשאלה - מדוע זה טוב לנו ולעולם שתהיה כאן מדינה יהודית דמוקרטית? דורנו מחכה לחזון של אתגר ומשימה, חזון שיכלול בתוכו גם נאמנות לעבר, גם גמישות להווה וגם יעוד לעתיד.
דב אלבוים הוא סופר, מורה לתרבות ישראל ועורך ה"תלמוד ישראלי על מגילת העצמאות" שיוצא לאור בימים אלו על ידי בינ"ה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם