מהי מדינה יהודית בעיניך? המנהיגים משיבים
רה"מ נתניהו: "ללא הכרה בה, לא יוכל להתקיים שלום". ח"כ הרצוג: "חייבת להכיל גם סובלנות למיעוטים". השר בנט: "צבא יהודי וכלכלה המושתתת על ערכים יהודיים" ח"כ קלדרון: "בית שקושר אותנו בעושר של מונחים אהובים". פרויקט מיוחד: "מדינה יהודית" חלק א'
אישים ישראלים שונים השיבו תשובות מגוונות וחדורות בתחושה המרוממת והמיוחדת של יום העצמאות הישראלי. בפרק זה אנו מביאים בפניכם את תשובתם של ארבעת הראשונים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, שר הכלכלה נפתלי בנט וח"כ ד"ר רות קלדרון.
אנו תובעים מהפלסטינים להכיר בנו כמדינה יהודית כי זהו שורש הסכסוך. ללא הכרה זו לא יוכל להתקיים שלום יציב ובר-קיימא
שורשיו של עם ישראל נטועים עמוק בארץ-ישראל. בארץ הזאת נולדנו, ואליה התמסרנו לאורך כל הדורות. גם כשהוגלינו ממנה על כורחנו, מעולם לא פסק בה יישוב יהודי. תמיד נכספנו לשוב לכאן. התפללנו מדי יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', פקדנו את הארץ למרות סכנות הדרך כדי לחונן את עפרה, וכשנולדה הציונות ניתנה לנו האפשרות לבנותה ולהקים בה את מדינתנו המתחדשת. עַם התנ"ך שב לארץ התנ"ך, נחלת אבותינו.
הזיקה בין עם ישראל לארץ-ישראל בולטת בייחודיותה בתולדות האומות. לאורך המאה ה-20, היא הוכרה פעם אחר פעם בגופים בינלאומיים נחשבים ובהחלטות מפורסמות – בהצהרת בלפור ב-1917, בוועידת סן-רמו ב-1920, בוועידת פיל ב-1937, בעצרת האו"ם שהתכנסה בלייק סקסס בכ"ט בנובמבר 1947, ועוד. בהזדמנויות אלו נידונה, כמובן, גם סוגיית מעמדם וזכויותיהם של ישויות ולאומים ערביים במזרח התיכון, מבלי שהדבר הביא לערעור על עצם הזיקה ארוכת השנים בין ישראל לארצו.
אך הערבים עצמם סרבו בעקביות ובאופן נחרץ להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. לאחר הקמת המדינה נאלצנו להמתין שנות דור עד שנכרת הסכם שלום נחשוני בינינו לבין מדינה ערבית. בחומת האיבה הסובבת אותנו התגלעו לראשונה בקיעים. אחרי מצרים הגיע תורה של ירדן, ובשני העשורים האחרונים מתנהל – תוך עליות ומורדות – המשא ומתן המדיני בינינו לבין הפלסטינים.
מדוע אנחנו מתעקשים על הכרה?
אני תובע מן הפלסטינים להכיר רשמית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין זה תנאי לפתיחת המשא ומתן, אולם דיון בנושא זה הוא תנאי בסיסי לקיומו של משא ומתן רציני – והסכמה להכרה במדינה היהודית היא תנאי הכרחי לסיומו המוצלח.
מדוע אנו מתעקשים על כך שישראל תוכר בריש גלי, בלי גמגומים ובלי 'אבל', כמדינת הלאום היהודי? לשאלה עקרונית זאת יש שתי תשובות – האחת מהותית והשנייה מעשית, ושתיהן משלימות זו את זו.
במישור המהותי, הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי פירושה, לפני הכול, הכרה בזכותו של עמנו להגדרה עצמית והסכמה למימוש זכות זו במדינת ישראל. ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית אינה מצטמצמת להגדרה הדתית, אלא באה לביטוי במישור הלאומי – בהזדהות עמוקה עם ההיסטוריה היהודית ומורשת ישראל, בסמלי המדינה, מוסדותיה וחוקיה, וכן בהיותה בית לבני העם היהודי כולו שרשאים לעלות אליה ולהיחשב כאזרחיה. דרישתנו להכיר בכך טבעית וצודקת.
ברובד המעשי, אם הפלסטינים לא יכירו בזכות קיומה של מדינה יהודית – פירוש הדבר שאינם מתכוונים באמת ובתמים להסתלק מתביעותיהם הלאומיות כלפי ישראל ולהביא לקץ הסכסוך. סרבנותם תנציח את הסכסוך עם מדינת ישראל, מכיוון שתמיד ישאפו להציף אותנו בפליטים ולקרוע חבלי מולדת מארצנו. נניח שיזכו למדינה משלהם מבלי להכיר במדינה היהודית; מי ערב לנו שלא ינסו להתסיס את ערביי ישראל לתבוע גם כן זכויות לאומיות? הרי כל בר-דעת מבין שאסור שמדינת ישראל תתפרק לתתי-מדינות ולחבלים אוטונומיים. לאזרחים הלא-יהודים במדינת ישראל שמורות תמיד כל זכויות הפרט בשוויון אזרחי מלא, אבל אין ואסור שתהיינה למישהו מהם תביעות לאומיות כלשהן ביחס לשטחה או לאופייה של המדינה.
מעבר לכך, כיצד ייתכן הדבר שהפלסטינים דורשים מאיתנו להכיר במדינת לאום משלהם אבל אינם מוכנים להכיר במדינת הלאום של היהודים? סירובם לעשות זאת חושף את שורש הסכסוך. שורש זה אינו נעוץ ב"שטחים" או בהתנחלויות, אלא בסירובם הנוקשה של הפלסטינים להכיר בריבונות יהודית בגבולות כלשהם. ישראל רוצה להגיע לשלום עם כל שכנותיה, אבל כדי ששלום זה יחזיק מעמד לדורות עליו להיות מושתת על יסודות איתנים של צדק היסטורי, הכרה באמת העובדתית וביטחון מוצק. כל אלה מחייבים הכרה במדינה יהודית.
גם העולם כבר מבין
כמו לגבי רעיונות רבים שהעליתי בעבר, גם במקרה זה נדרשו זמן ומאמצים עד שנושא חשיבות ההכרה במדינה היהודית יחדור לתודעת מנהיגי העולם. בחלוף הזמן, אני חש שהמסר מחלחל בזירה הבינלאומית ונקלט בקרב מעצבי המדיניות בארצות רבות. נשיא
הכרה במדינה יהודית תבטיח שלא תהיינה תביעות נוספות לשינוי אופייה של ישראל או לגזירת חלקים מארצנו. מי שמתנגד לדרישת ההכרה הישראלית, תוך שימוש בטיעונים חלולים, בעצם מסווה את רצונו לחתור להסכם שיהיה חולייה בתורת השלבים הפלסטינית שמטרתה מחיקת ישראל. לכן אני רואה צורך חיוני שבכל הסכם, אם יושג, ייכלל סעיף מפורש של הכרה בישראל כמדינת העם היהודי.
כמו הסיפור הידוע על שני היהודים עם שלוש הדעות (או שלושה נוסחי תפילה), יש תשובות רבות, מגוונות וסותרות לשאלה מהי מדינה יהודית. ההגדרה הפשוטה והמתבקשת ביותר היא "מדינה השייכת ליהודים, ושהיהודים שייכים אליה". אבל זו תשובה שמסבכת יותר ממה שהיא עוזרת: הרי רוב העם היהודי לא נמצא כיום במדינת ישראל וספק אם יחיה בה בעתיד. יהודים אלו לא משתתפים במוסדות הפוליטיים שלה, לא חייבים במסים ולא מגויסים לצבאה. אז במה מתבטאת אותה שייכות? מה בין העם היהודי בברוקלין, בארגנטינה או בפרברי פריז ומדינת ישראל? המסקנה המתבקשת היא שהגדרת המדינה היהודית צריכה להיות רחבה יותר מאשר מושג האזרחות המודרני, והיא צריכה לבטא את הזיקה ההיסטורית, התרבותית ואפילו הדתית שמתקיימת בין חלקיו השונים של העם היהודי.
ומה בדבר הבעלות על הארץ? האם המדינה או הארץ שייכות "רק ליהודים?" אין היום בעולם מדינות "טהורות" מבחינה אתנית, וטוב שכך. בכל מדינה יש מיעוטים לאומיים, וזכויותיהם מוגנות בחוקים ובאמנות בינלאומיות. גם המדינה היהודית אינה (רק) מדינתם של היהודים. לכן, הגדרת המדינה היהודית צריכה להיות רחבה מספיק גם כדי שהיא תוכל לכלול את הזיקה של הלא-יהודים אליה.
כבר משתי עובדות היסוד האלו - שחלק ניכר מהיהודים לא יגורו במדינת היהודים, ואילו חלק ניכר מתושבי מדינת היהודים אינם יהודים – עולה המורכבות של שאלת המדינה היהודית. וזאת עוד לפני שנגענו בשאלות נפיצות כמו "מיהו יהודי", כיצד תתבטא היהדות במוסדות המדינה, או על איזו יהדות בכלל אנחנו מדברים – זו של הרמב"ם, של הרפורמים בארצות הברית של החילונים בתל אביב או של החסידים בבני ברק.
לא להתכחש למורכבות
לאורך ההיסטוריה הציונית, היו לא מעט זרמים שהתכחשו למורכבות הזו, ולמורכבויות הנובעות ממנה. הפיתרונות שלהם ביקשו לצמצם את הגדרת המדינה היהודית עד כדי כך שלא יהיו בה שום התלבטויות או מתחים פנימיים. הכנענים והפוסט-ציונים ביקשו להפוך את ישראל למדינה המנותקת מיתר העם היהודי ומן ההיסטוריה היהודית, ואילו הלאומנים מבקשים להכפיף אותה לגישה יהודית צרה ומתבדלת, לנתק את הזיקה של תושבי הארץ הלא-יהודים למדינה, ואפילו את זו של מיליוני יהודים שאינם נמנים על הזרם האורתודוכסי.
האבסורד הוא שהפתרונות האלו, שמציגים הכרעה מובהקת במתחים הפנימיים שיוצרת שאלת המדינה היהודית, ירחיקו את ישראל מייעודה כמדינה יהודית, כי הם ינתקו אותה מחלקים ניכרים מהעם היהודי. במקרה של הגישה הלאומנית, ההשלכות שלה על מעמדם של הלא-יהודים גם עשויות ליצור לחצים חדשים, הן מצד האזרחים הערבים והן מצד הקהילה הבינלאומית. הלחץ יוביל לתגובת נגד של הסתגרות, וכך עוד ועוד יהודים יתנכרו למדינה היהודית, וכן הלאה.
במלים אחרות, נועדנו לחיות עם המתח הפנימי, וככל שנקדים להכיר בכך, כן ייטב. מדינה יהודית היא מדינה שאמורה להעניק מקלט ליהודים. על כך אין חילוקי דעות. אבל ההיסטוריה היהודית אינה רק פרעות ורדיפה, אלא גם היסטוריה של יצירה, השכלה וחדוות קיום בתנאים הקשים ביותר. הכורח ההיסטורי שהוביל להקמתה של מדינת ישראל קשור במידה רבה לסכנה לשלומם ולרווחתם של היהודים כמיעוט נרדף בכל פינות העולם.
אלא שביטחון לעם היהודי אינו רק ביטחון פיזי. מדינה יהודית צריכה להיות ערובה גם לביטחון כלכלי, תרבותי ורוחני לעם היהודי. גם לרעיון הזה יש שורשים היסטוריים עמוקים. ישנן תקופות בהיסטוריה היהודית שבהן ההישרדות הרוחנית עמדה לפני ההישרדות הפיזית, ויש עידנים בהם הביטחון הפיזי קדם להישרדות הרוחנית. ברור שרק אחד מהם – הישרדות או רוחניות – אינו מספיק.
העם (היהודי) דורש: צדק חברתי!
במידה רבה, גם התביעה לצדק חברתי נוגעת בלב הקיום היהודי: העם היהודי היה הראשון שביסס את הזכויות הסוציאליות כחלק בלתי נפרד מקוד החוקים שלו, והוא ידע לשמור על סולידריות ותחושה של שותפות גורל גם כשבניו נפוצו לכל עבר. העובדה שאנו נאבקים עדיין כנגד הלנות שכר – שהאיסור החמור עליהן מופיע פעמיים במקרא – היא אתגר עצום לדמותה היהודית של המדינה, לא פחות מהמאזן הדמוגרפי או ממלחמות השבת.
מובן שהמדינה היהודית צריכה לקיים באורחותיה את התרבות והזהות היהודית. מובן מאליו שיום המנוחה העיקרי חייב להיות שבת, שהשפה הרשמית חייבת להיות (גם) עברית, שמערכת החינוך צריכה להציג (גם) תכנים יהודיים, ללמד תנ"ך והיסטוריה יהודית ולצאת לחופש בחגים היהודיים. מובן גם שעדיף שכמה שפחות מכל זה ייעשה בכפייה: שיש ערך גדול יותר בזוג המחליט על חתונה יהודית או על שמירת הכשרות מרצונו, בשמחה ובחפץ לב, מאשר מי שמרגיש שמדובר בעול המוטל עליו, והוא מקיימו בחוסר ברירה, כמי שכפאו שד.
אבל איך קובעים את הערכים, הנורמות, החוקים, התקנות, תוכניות הלימוד, נקודות הזיכוי האקדמי וכל אותם פרטים שמגדירים מהי אותה יהדות? הרי אפילו בקרב קהילות יהודיות יש מנהגים שונים בחגים, שלא לדבר על כך שאין ולא תהיה הגדרה מוסמכת לאותם "ערכים יהודיים" או ל"תוכנית לימודים יהודית". כפי שנוכחנו לדעת בשנים האחרונות, הקרב על "יהדותה" של המדינה הפך לזירת התנגחות בין ימין ושמאל, המשיקה לסוגיות כלכליות, גיאו-פוליטיות, בטחוניות ואחרות.
הזהות מעוצבת בכל שעה
הלקח הוא שבבואנו לתאר את המדינה היהודית, אסור להתכחש לאופייה הרב תרבותי. גם כאן, עלינו ליצור מסגרת שמסוגלת להכיל את המתח הפנימי, ולא כזו המבקשת הכרעה בנוק-אאוט. המדינה מורכבת הרבה יותר מה"אנחנו" הסטריאוטיפי. עלינו לאפשר ולטפח את הרב תרבותיות הזו, מאחר ואי אפשר לצמצם את הקיום והזהות היהודיים למכנה משותף צר בלי להפעיל כוח גדול וכפייה איומה. במובנים מסויימים הפסיפס המרהיב הזה, הגם שהוא אתגר עצום הוא גם מכפיל כח מרתק. מאידך, כדי לקיים סולידריות ושותפות גורל יהודיים, אנחנו צריכים להמשיך כל הזמן בהגדרת הערכים המשותפים. ערכי הליבה הציונית היא הבסיס בתוכם.
במלים אחרות, אפשר לומר שהמדינה היהודית היא המדינה שמקיימת שיח מתמיד על מהי מדינה יהודית. היא המדינה שבה נשאלות תמיד השאלות מיהו יהודי, מהם ערכים יהודיים, מהי ריבונות יהודית, ומהן הזכויות והחובות שלנו כעם – לא רק ביחס לעצמנו, אלא ביחס להיסטוריה היהודית וביחס לעולם היהודי הלא יהודי. היא מדינה שאינה מקבלת את קיומה כמובן מאליו, ושאינה מידרדרת לציניות או להפקרות מוסרית ופוליטית - דווקא בגלל אחריותה כלפי אלפי שנים של היסטוריה יהודית. היא מדינה שבה הזהות היהודית נולדת ומעוצבת בכל יום ובכל שעה.
ברגעיה היפים ביותר, התנועה הציונית ומדינת ישראל עמדו באתגר הזה. תחשבו למשל על מגילת העצמאות – מסמך שנולד תחת איום קיומי, בין הפטיש של מלחמת העולם השנייה לסדן של הפלישה הערבית, תוך מתיחות איומה מבית, ובלי בסיס היסטורי או חוקי מחייב. ובכל זאת, המסמך הגאוני הזה מצליח להיות רלבנטי ומרשים גם בימינו. בניגוד לחוקה האמריקנית, הוא אינו נזקק לתיקונים או לעדכונים, ושורותיו נותרות יפות, רגישות ומרגשות, ממש כמו ביום שבו הם נכתבו. מגילת העצמאות אינה מספקת הגדרה סופית ומוחלטת לשאלה מהי מדינה יהודית, אבל מגילת העצמאות היא, ברוחה ובתוכנה, תבנית המדינה היהודית.
בכל שבת, אחרי קריאת התורה, אנו אומרים את התפילה לשלום המדינה, הפותחת במילים "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת-מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ". החזן קורא, התפילה ממשיכה. כשאני שומע את המילים הללו אני מתכוון לכל מילה, ושמח על כל מילה. כל מילה, אני יודע, נקנתה בדם, יזע ואמונה גדולה.
מדינת ישראל איננה אפיזודה חולפת בתולדות העם היהודי. עם ישראל, העם העתיק בעולם, העם שהנחיל לעולם כולו את המוסר ואת הערכים כמו "לא תרצח", "לא תגנוב", וגם את יום המנוחה השבועי, זכה הדור של הורינו להקים מדינה משלו בארצו ההיסטורית, ארץ ישראל, וזה לעולם לא יהיה דבר המובן מאליו בשבילי.
אני גאה בכך שבארץ ישראל ההיסטורית קיימת מדינה שמהותה יהודית, שימי המנוחה הרשמיים שלה הם חגי העם היהודי, שהנשיא וראש הממשלה הם יהודים.
מדינה שהשפה הרשמית שלה היא השפה העברית, שפת התורה. מדינה שיש לה צבא יהודי, שבו מפקדיה מדברים במכשיר קשר צבאי בשפה העברית כדבר מובן מאליו, מדינה שבה מברכים בעברית ואפילו מקללים בעברית.
אני גאה במדינה שיש בה אחרי אלפיים שנה מוסדות תורה מכל המינים, מכל הגדלים ומכל הסוגים, מקרית-שמונה ועד אילת, ישיבות תיכוניות וישיבות גבוהות וכוללים וישיבות הסדר ועוד ועוד. מדינת ישראל היא מרכז לימוד התורה הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. אחרי 2000 שנה, זכינו לראות בדורנו את הגשמות נבואותיו של ישעיהו הנביא: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ", וגם: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה
". העלייה הגדולה שכולנו ראינו בעינינו מברית-המועצות לשעבר, מארצות הגוש-הקומוניסטי, מאתיופיה וגם מארצות המערב. אני מתרגש לראות איך הנבואה הזו התגשמה בדורנו, ויודע שעלינו להביא את שאר היהודים אל ארץ ישראל. מדוחות שמגיעים אלי כשר התפוצות בממשלת ישראל אני יודע שהם פחות ופחות בטוחים שם, ולעומת זאת יותר ויותר בטוחים כאן.
מדינת ישראל כמגן מהתבוללות
בשנים שלפני השואה, יהדות אירופה עמדה להתפורר ולהיעלם לחלוטין בהתבוללות. מדינת ישראל הצילה את העם היהודי בכך שהיא נתנה לו זהות יהודית. זה התפקיד ההיסטורי העצום של מדינת ישראל. גם בגולה - הרב סולובייצ'יק כתב את זה במאמרו המפורסם "קול דודי דופק" – בשלושים או ארבעים השנים הראשונות של מדינת ישראל, היא המעיטה את ההתבוללות, בגלל שהשיבה ליהודים את זהותם. זאת הסיבה שאנו צריכים לומר בכוונה ובשמחה יתרה ביום העצמאות את תפילת "הלל".
דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, אמר אחרי קום המדינה: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". איננו צריכים להתנצל על כך שארץ-ישראל בידינו, והיא שלנו בזכות. זכינו לשוב אל עמק דותן בו מכרו האחים את יוסף לעבדות, לענתות עירו של ירמיהו הנביא, ולשילה מקום המשכן, ולבית-אל שאת שמה נתן יעקב אבינו, ולקרית-ארבע היא חברון, ואני מאושר לראות שכל השמות הללו הם יישובים יהודיים חדשים בארצנו, כי אין צדק היסטורי גדול מכך.
הצדק מחייב
אבל 'צדקתה' היא גם מושג מחייב. אנו חייבים להיות חברת צדק של "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". כשר הכלכלה אני רואה חשיבות בקיומה של כלכלה יהודית, כזו שלא עוסקת בהונאת הזולת לא בגלל החשש שהמשטרה תתפוס אותך אלא בגלל שהמוסר היהודי וההלכה היהודית אוסרים זאת. המושג "צדק חברתי" היה כאן הרבה לפני האוהלים ברוטשילד, רק במילים יותר נכונות: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", או במילים יותר פשוטות שמופיעות בספר ויקרא: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו".
גורל המדינה, הזכיר בן-גוריון, תלוי גם בכוחה. אני גאה בכך שזכיתי לשרת שרות משמעותי בצבא ההגנה לישראל, כדי להגן על קיומה של המדינה ועל עתידה, ולהגן על ביטחון אזרחי ישראל. השירות בצה"ל הוא חובה על כל אזרח בישראל, אבל גם זכות עצומה, שרק מי שזכה לה מודע לעוצמתה.
עם כל אלה נלך לחגוג את יום העצמאות הס"ו של מדינת ישראל, מתוך שמחה גדולה - ולא מתוך הרגל. זה לעולם לא יהיה מובן מאליו.
מדינה יהודית עבורי היא בית. "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", כפי שנקבע בהצהרת בלפור. בית לאומי, בדומה לבית פרטי, הוא מקום שתמיד פתוח ומשתדל להיות בטוח ליושביו. זהו מרחב המתאפיין בתרבות החומרית שלו – בצבע ובסגנון, בארון הספרים ובריח הבישול, כמו גם בחוקים ובכללים הנהוגים בין כתליו.
תחושת ביתיות איננה נוצרת במהירות. תרבות של בית היא דבר המצטרף ונאסף במשך הזמן, והחפצים והמושגים נעשים מלאי משמעות עם השנים. חפצים פשוטים לכאורה – משלט הכניסה של בית ההורים ועד סיר הבישול האהוב שאתו קיבלה אימא את פניך כששבת מבית הספר, או ספר שבו נטמן בטעות עוקץ פרי שאכלת בשעת מנוחת הצהרים, מקבלים את משמעותם מתוך החיים.
ממש כפי שבכניסה לבית פרטי אפשר לחוש את אווירת המגורים, ה'הביטאט', המאפיין את יושביו, גם מדינת לאום מאופיינת בתרבות המיוחדת לעם המהווה בה רוב ריבוני, ובמידה אחרת גם למיעוטים החיים בה. בית לאומי הוא קודם כל מרחב ציבורי ייחודי. כמובן עלינו לשמור על מרחב דמוקרטי המקפיד על זכויות המיעוטים, שבו כל מיעוט לאומי זכאי לביטוי תרבותי במרחב הקהילתי באופן מידתי לגודלו, ומבלי לפגוע בזהותה היהודית והעברית של המדינה.
בתל-אביב לדוגמה, העיר העברית הראשונה, מתקיים רחוב יהודי שאינו דומה לשום רחוב אחר בעולם. רחוב המלא במאפיינים של תרבות יהודית מבלי להיות מרחב דתי. שמות הרחובות, סגנון הבנייה, לבוש האנשים, השפה השלטת בשמות החנויות כמו גם בקריאות הרוכלים בשוק ושיחת ילדי הגנים היא עברית. עברית מודרנית העשויה מארג של שכבות רבות מימי ראשית העם ועד היום, מטקסטים קדומים של כתובות וספרי מקרא ועד לטקסטים הנכתבים במשרדי הפרסום, במערכות העיתונים, בשולחן המשוררים ובלשכות המשפטיות ברגעים אלה. עברית הטבולה בהשפעות רבות שאתן הייתה ועודנה במגע. גם ההשפעות של הערבית או האנגלית נעשות חלק מן הזהות הלאומית המקומית. לעתים באופן מאומץ משהו (ה'ערביות' הרומנטית של הפלמ"ח) ולעתים באופן מסחרי כמו חנויות המכונות בשמות מיובאים.
יהדות–עבריות היא כידוע זהות לאומית וזהות דתית בו בזמן, והיא מייצרת מורכבות הבאה לביטוי גם בשאלת הבית הלאומי. בניגוד לכל מרחב ציבורי אחר בעולם, ובשונה אפילו משכונות יהודיות דתיות בברוקלין או במאה שערים, הרחוב הישראלי הלאומי בא לידי ביטוי בסממנים תרבותיים רבים שמצטרפים לתמונה שלמה של בית. סממנים שמתקיימים ונשמרים ואהובים על תושביו, בלי קשר למידת הדתיות שלהם.
קודים תרבותיים - לא רק בכותרות מפורשות
שמות הרחובות מהדהדים דמויות, מקומות, עלילות ואפילו פרחים ופירות עבריים. גם כתובות הגרפיטי העבריות הן ייחודיות ומצריכות אוריינות יהודית-עברית, למשל דיוקנו של בנימין זאב הרצל ומתחתיו המשפט 'לא רוצים – לא צריך'. האמן שריסס את הכתובת סומך על קהל קוראיו שהוא מכיר את המשפט הקלאסי 'אם תרצו אין זו אגדה', ובתשובה המובאת כביכול מפי חוזה המדינה הוא משתמש בשותפות התרבותית הזו ועושה בה היפוך משמעות המאפשר גם הומור.
כך גם בתי הקפה והמכולות המשנים את מרכולתם בהתאם ללוח השנה העברי: קישוטי סוכות כבר מראש השנה, סופגניות מלאחר סוכות, אזני המן בראשית החורף ועוגות גבינה מראשית ספירת העומר. הלוח העברי רלוונטי גם למי שאינו מבקר בבית הכנסת. בית הספר הממלכתי מייצר בוגרים שמכירים את סימני התרבות היהודית–עברית ומדברים בשפתה, מתוך חופש דת והגדרה עצמית.
גם מי שלא למד בבית הספר הממלכתי ועלה לארץ ('עלייה' היא כמובן מושג תרבותי עברי) לא יכול שלא להיתקל ולהתרגל לאמצעי התקשורת – רדיו, טלוויזיה, עיתונים ואתרי רשת ה'דוברים' תרבות יהודית-עברית. הקודים התרבותיים מתקיימים לא רק בכותרות ראשיות מפורשות. לבן התרבות הישראלית, רצף שירי חוה אלברשטיין, זמרת הנשמה המקומית, מעורר דאגה שמא התרחש אירוע צבאי קשה. בערב שבת וחג משנה הרדיו הישראלי את הטון, ורק מבחירת השירים אפשר לחוש ברדת יום המנוחה או בבוא חג האביב.
העושר הזה המתקיים במרחב ציבורי שאינו מחייב הגדרה עצמית דתית כזאת או אחרת, הוא המביא את החיים בישראל להיות חיים איכותיים מאד. 'איכות חיים יהודית-עברית' עשירה כזו לא מצאתי בשום מקום אחר בעולם. ישראלי שחי בברלין נהנה ממחירי הקפה השפויים, אבל הוא מוותר על מראה ילדי הגן עטורי הזרים בחג השבועות.
תחושת הבית נוצרת מכוח הפרטים. וכשמופיעים דגלי הלאום ברחובות, ומדליקות המשואות מככבות בשערי העיתונים – אני מרגישה בבית. ביום העצמאות אני חוגגת את הזכות להיות שרויה במרחב עשיר כל כך ביהודיות ובתרבות עברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם