משתפים פעולה: יהודים וערבים נגד גדר ההפרדה
בין ירושלים לבית לחם נכרתה ברית מפתיעה בין מתנחלים לפלסטינים. יחד הם חוששים מזיהום הקרקע ומי התהום שיפגע בחקלאות ומתסיסה נוסח בלעין באחד האזורים השקטים ביותר לאורך הקו הירוק
כ-500 מטר צפונה ומערבה שוכנת צור הדסה שבשטח ישראל. ההתכתשות כאן חיברה קואליציה ערפילית, ברית שלא כדרך הטבע. מתנחלים תושבי גוש עציון ופלסטינים תושבי פוקין וחוסאן נאבקים נגד הרשויות במקרה של הגדר, ובמתנחלים אחרים, מביתר עילית, בסיפור של הביוב.
ירון רוזנטל (36) הוא מנהל בית ספר שדה "כפר עציון". רוזנטל נולד במעלה הגלבוע, גדל בכפר עציון וגר בירושלים. כשהיה בן 17 התחיל לרדת בגפו לטיולים ליליים לים המלח. בצבא היה בסיירת צנחנים. "נווטחוד", הוא משחרר גאווה קטנה. עכשיו הוא מנווט אותנו אל ארץ זבת מים ורוח רעה. משבי הבוקר בגבעה שלנו מזכירים את חמצמצות הביוב מביתר עילית ששצף פה אמש.
בוואדי שלרגלינו נובעים 11 מעיינות קדמוניים. מימיהם נאגרים בעשרות בריכות שזרועות בין החלקות. ההשקיה נעשית בהצפה, מזכירה את זאת של שדות האורז במזרח. מבלי דעת מקיימים הפלחים את הפסוק "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים י"א, י.). באין צנרת פותחים ברגל את תעלת המים המתאימה לחלקה המתאימה. כך נהגו גם הכנעני, האמורי, היבוסי וכל מי שדרך כאן אי פעם. ואדי פוקין הוא מיקרוקוסמוס של חקלאות תנ"כית. הבלדה לבלאדי. עצי רימון, זית וגפנים. חלקות כרוב וקישואים לצד חממות של מלפפונים ועגבניות.
"הקברניטים", אומר לי ירון רוזנטל, "היו צריכים להפוך את הוואדי למרכז תיירות בינלאומי". שיבואו מכל העולם לראות חקלאות עתיקה בעבודה, לא במוזיאון. "ובמקום זה רוצים להעמיד כאן גדר", הוא מתרעם. הקו הירוק שעובר במדרון ממול אומר משהו על חיי האנשים שלצדדיו. צמחייה בצד הישראלי, הר טרשים קירח בצד הפלסטיני. כל ימיהם עסוקים הפלחים בהישרדות. כל מה שהצאן יכול לאכול - נאכל; כל מה שיכול לבעור - נגדע ובוער בהסקה. קר מאוד פה בחורף.
הגדר המתוכננת אינה גדר רשת. רוחבה כ-50 מטר. גם אם יצרו אותה ל-30 מטר, היא עדיין תצלק את המדרון. בנייתה תפגע במי המעיינות בוואדי. על פי דוחות גיאולוגיים, אחד מהם של איתי חביב מצור הדסה, המעיינות אינם זורמים במעמקים. "אנחנו באמבטיה שמי התהום שלה קרובים מאוד לפני הקרקע", מסביר רוזנטל. כשלושה מטרים מתחתינו זורמים מי התהום ומזינים את המעיינות. בניית הגדר דורשת חציבה באדמה, מה שעלול לשנות את הזרימה התת-קרקעית. "במקום שילכו דרומה, המים ילכו מערבה".
ומה זה יכול להזיק?
"המעיינות יתייבשו או שהספיקה שלהם תצטמצם משמעותית, וזה קריטי לחקלאים כאן".
ויש גם מחיר כלכלי כבד. בדיון בוועדת משנה לוועדת חוץ וביטחון, סיפר רוזנטל, אמרו אנשי מנהלת הגדר שהעלות היא בין שישה לשמונה מיליון שקל לקילומטר. לטענתו, הנתונים האלה שהוצגו באוגוסט 2012 לא היו נכונים כבר אז. כיום, על פי "הדלפות פנימיות", כהגדרתו, קילומטר גדר בקטעים אחרים עולה 15 מיליון שקל, ופה 25 מיליון, בגלל הפקעת אדמות נרחבת יותר ובגלל טופוגרפיה דרמטית. בניית גדר סביב גוש עציון כמתוכנן תכלול 11 קילומטר על הקו הירוק, ועוד 35 קילומטר בגוש עצמו, ותעלה יותר ממיליארד שקל.
וכל זה כאשר השטח פה כל כך רגוע. "63 שנה נמשך כאן השקט", אמר לפני זמן עמיתי אביב לביא, "ואנו תושבי האזור רוצים לשמור עליו. הפקעת אדמות וניתוק החקלאים הערבים מאדמתם יעוררו קרוב לוודאי מהומות נוסח בלעין".
אבל הגדר נועדה למנוע פיגועים במקומות אחרים.
"הגדר פה אמורה לשמור על ירושלים, אבל בכל הפיגועים בירושלים בשנים שחלפו היו מעורבים תושבי מזרח העיר. גדר, גם לו קמה, לא הייתה מונעת אותם".
בנוסף לכך, הגדר פרוצה בכל מקום שהיא קיימת. בכל רגע נתון יש בארץ, לדבריו, 30 אלף פלסטינים שבאו לעבוד. מי שנתפס לא עושים לו כלום. רק אומרים לו לחזור בלי לקחת תעודת זהות אפילו. "אז זאת הבעיה? הקטע הזה?".
דודי צפתי מצור הדסה, מראשי המאבק נגד הגדר, מזמין אותי לבוא לראות במו עיניי. בשבת אלפי פלסטינים חוצים באזור שמורת סנסן. מג"ב, לדבריו, נותן להם לעבור. "לא רוצים סיר לחץ, כי אנשים צריכים להתפרנס". הפרנסה לא פשוטה. המקומיים, לדבריו, לא יכולים לעבור במחסום ביתר עילית הסמוך. שלט קובע שהמעבר הוא לישראלים בלבד או למי שזכאים להיות ישראלים על פי חוק השבות.
תושבי האזור עם אישורי עבודה נאלצים לצאת בארבע בבוקר, לנסוע חצי שעה למחסום 300 בבית לחם ולהמתין שלוש שעות כדי להתחיל לעבוד בשעה שמונה. "פשוט גיהינום מה שקורה שם", אומר ירון רוזנטל. "אנחנו חברה עשירה ושבעה כל כך, ולידנו יש אנשים עניים שבאמת אין להם מה לאכול ואין להם כסף לטיפולים רפואיים".
במצב של "אין-גדר" קל יותר לכפריים להגיע לטיפולים שלא ניתנים ברשות הפלסטינית. מקצתם עולים מהוואדי לצור הדסה, למכוניות של אנשים כמו צפתי שמביאים אותם לבית חולים. צפתי, חוקר גנטיקה, מספר על חולים שזקוקים להשתלת מח עצם ומטפסים בהר בגשם ובבוץ. הוא מעורב בסיוע לשני ילדים שלקו במחלה גנטית נדירה המסכנת את חייהם. אחד מהם, בן ארבע, כמעט מת לפני חודש. "אבל הצלחנו לאשפז אותו והוא התאושש". בן דודו, בן שנתיים וחצי, זקוק גם הוא להשתלת מח עצם דחופה.
אנשים במצב הזה מסוגלים להגיע אליכם ברגל?
"אין להם ברירה".
אני מקשיב לנימוקים נגד הגדר באמפתיה ובחשד מסוים. האמפתיה מובנת, החשד דורש הסבר. האם ייתכן שכל הנימוקים ששמעתי עד כה - הסביבתיים, הכלכליים, הביטחוניים - הם השכפ"ץ של הפוליטיקה הגדולה? האם מתחת להם, ולא בעומק רב מדי, זורם רעיון שלמות הארץ, שלפיו לא ניתן לבתר את נחלת האבות, והחשש שגדר ביטחונית תהיה לגדר מדינית שתקבע את גבולות הארץ?
ירון רוזנטל מודה שכל אחד מגיע עם המטען האידיאולוגי שלו. "אבל צריך לבחון את הדברים על סמך עובדות, לא על פי מניעים לכאורה". גם למי שיבנה פה גדר ברור שבכל הסדר ביתר עילית תהיה בפנים. "אז גם מבחינת התומכים בפינוי, גדר פה היא אווילית". רוזנטל מודע לוויכוח על קו הגבול, אבל זה ייקבע רק לאחר שיהיו הסכמים. הגדר כרגע היא רק סיפור ביטחוני. "אף אחד לא אמר שנחלק בעזרתה את הארץ".
אולי אתה מתנגד לגדר כי היא עלולה לפגוע בממצאים הארכיאולוגיים שמסתתרים תחתיה?
"כשבונים גדר עושים סקר ארכיאולוגי. אם יש ממצא חופרים ומנתחים, כך שהידע נשמר. במקרה של אתר חשוב לא בונים עליו".
באזור שבו אנו עומדים התגלתה חווה מימי המקרא, ופרופ' אבי פאוסט, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, גם כתב עליה כמה עבודות. "יש פה הרבה דברים מיוחדים, אבל הארכיאולוגיה אינה אחד מהם", אומר רוזנטל.
אתה מודע לכך שבכל מקרה חפירות עלולות להרוס יותר מאשר גדרות.
"הראיתי לך היכן עובר הקו הירוק. אין שם אתר ארכיאולוגי. זאת אדמת טרשים שאנשים לא התיישבו עליה".
ומה עם הכפרים?
"הכפרים הערביים בנויים על מקומות עם עתיקות. ההיגיון שהוביל אנשים לפני 4,000 שנה להתיישב בוואדי שאותו אפשר לעבד, הוביל גם את אנשי כפר פוקין".
שתי חמולות מאל-וולג'ה הקימו את פוקין בראשית המאה ה-16. במלחמת העצמאות כבש צה"ל את הכפר, ולקראת סוף המלחמה חזרו מקצת התושבים לבתיהם. ב-15 ביולי 1949 העבירה ישראל 200 תושבים מהכפר. לטענתה, הם הסתננו אליו בניגוד להסכם שביתת הנשק עם ירדן. ב-25 בספטמבר 1956 התחולל לא רחוק מכאן מבצע "לולב" (פעולת התגמול שבה פוצצה משטרת חוסאן).
עד מלחמת ששת הימים היה הכפר פוקין זירת הסתננויות והברחות. בשלב מסוים התושבים לא יכלו לשאת את המצב ועברו לדהיישה, אבל המשיכו לעבד כאן את אדמותיהם. אחרי 67', דיין, שהבין לנפש עובדי אדמתם, הורה להחזיר אותם לבתיהם. כפר ואדי פוקין, אפשר לומר, הוא הראשון שהתממשה בו זכות השיבה.
קוראים לו אבו מאזן, "אבל לא אבו מאזן הגדול", הוא צוחק. בן 72. כשהיה ילד נטשו אביו וסבו את בתיהם, לא את האדמה. "גרנו במערות, אבל תמיד חזרנו לעבוד פה". את הסיפור של הגדר קשה לו להבין. "יש שלוש גדרות באל-חאדר, בחוסאן ועל כביש 60. למה צריך עכשיו עוד אחת?". אבו מאזן מרגיש כי חייו מתכווצים. פעם עמדו לרשות כפרו 12 אלף דונם. היום נשארו כ-3,000. נכון שהשטחים שעליהם קמה ביתר עילית לא היו רשומים על שמו, אבל הייתה תחושה של חופש, והוא היה יכול לרעות את עדריו עד ראש ההר.
היום לא רק שהמרעה במשורה, גם מה שנשאר מתכסה בשיירי שלמת הבטון והמלט שמסביב. אבו מאזן לא מתלונן שחסרים שומעים בעלי רצון לטרונייתו. מילותיו הקשות הדהדו באוזניים מכובדות כשל ג'ימי קרטר ודיוויד קמרון, "שביקרו אצלנו, ואפילו אוכל עשינו להם". אבל באיחור מה הבין אבו מאזן שדיבורו חסר ערך, שהזמן הפנה לו עורף. לכן אין הוא רוצה יותר לשוחח וגם לא להצטלם.
אתה נוסע בוואדי בין פיוט לג'יפה. בין בקבוקי פלסטיק ריקים לעץ תות בשלכת. בין נתחי קירות מושלכים לבין זוהר מהבריכה. אתה משתכשך בשמש, מעליך מתבהרים השמיים, ואינך מצליח להבין איך מישהו מנסה להתנכל לאדמה הטובה. ג'מילה (75) ממתינה לנו בפתח המערה שלה עם בעלה חסן (88), שמתנמנם כרגע. היא גרה בכפר מאז ומעולם.
"התחבאנו כאן בזמן המלחמות", היא מתכוונת למערה. היום המערה שייכת לכבשים, לעזים ולטלאים שעוברים בינינו. הרועים, אני למד, משתדלים להחזיק את העדר רחוק מביתם בכפר. כך הם חוסכים את זמן ההליכה איתו למרעה. אני מבקש להיכנס למערה. ג'מילה מזהירה שה"רולה" - שד ממין נקבה - עלולה להרע לי. בפנים אפלה כבדה וריח כבשים כבד עוד יותר, אך אין רולה.
"בטח שאין", עונה לי ג'מילה בצאתי. "היום היא מבקרת בבית לחם". היא מניפה אצבע אל ההר ואומרת: "פה למעלה, זאת הארץ של היהודים". הגדר שהיהודים מתכננים, היא חוששת, תוציא את הצריף והמערה שלה לצד הישראלי. "אמרתי להם: 'אתם לא יכולים לעשות לי את זה, כל החיים שלי אני כאן'".
מה ענו לך?
"שלחו לי שלוש הודעות שהגדר בכל זאת תיבנה".
אנחנו עוצרים ליד אחת הבריכות. איש שוטף זר צנוניות. העלים הרחבים יכולים לשמש לסכך, והצנוניות גדולות כרימונים. ואדי פוקין היה ספק הירקות העיקרי של אזור בית לחם. ארגון "ידידי כדור הארץ" לימד את האנשים טכניקות של חקלאות אקולוגית ואורגנית. את התוצרת מצליחים לשווק לצור הדסה הסמוכה וללקוחות פרטיים בירושלים, אבל לא למקומות אחרים. מה שמרגיז מאוד את רוזנטל.
זה קורה לדעתו לא בגלל המחסומים, אלא בגלל הסכמי אוסלו. או "בגלל המפא"יניקים", כלשונו. הם שדאגו שיהיה קשה להעביר תוצרת מהשטחים כדי להגן על המושבים והקיבוצים. "לערבים בגוש עציון, למשל, לא משתלם לבצור את ענביהם". שיחה מפותלת, לעתים מבלבלת, אני מנהל בשעות האלה עם ירון רוזנטל.
הוא מבין את הצורך הנואש של הפלסטינים לעבוד בישראל, חש את מצוקתם במחסום, נאבק נגד הקמת גדר בשטח כפר פלסטיני, רותח שחקלאיו לא יכולים למכור בארץ את תוצרתם. כל אלה גורמים לי לומר לו שמקומו בשמאל. הוא משיב שנטרפו הקלפים, שימין ושמאל אינם רלוונטיים. עתה זה סיפור של אנושיות בסיסית, אנושיות ללא קשר להסדר מדיני שיהיה או לא. "אם אתה שולט בארץ הזאת, אתה אחראי למה שקורה בה".
מעלינו משתעלים הטרקטורים של ביתר עילית.רוזנטל אומר שבכל רגע נתון יש בעיר 3,000 פועלי בניין פלסטינים. מלמטה נראה כל בניין כיעד מבוצר. מאחת המרפסות מציצים אלינו שלושה חרדים. בטראסה שלידנו עובדים שני כפריים. אנחנו עוברים בין אלה לאלה. בין פלחה לשטעטל. כמה סלעים על השלוחה של ביתר עילית בוהקים בשמש. לא מטל ולא מגשם, אלא ממי ביוב. מתחת להם תחנת סניקה, לכאן אמורים השפכים להגיע.
אבל בשנה שחלפה הם נחתו חמש פעמים בחלקות של כפר פוקין. אצל רוזנטל רשומים התאריכים: דצמבר 2012, מרס 2013, אוקטובר 2013, דצמבר 2013 והפעם האחרונה ב-19 בינואר 2014, יום לפני שהגענו. בכל המקרים האלה המשאבות התקלקלו וחלפו כשבועיים עד שתוקנו. בכל פעם כזאת רוזנטל מתקשר לסגן מנהל המחוז במשרד לאיכות הסביבה. "להם אין אמונה שיוכלו לשנות משהו. ממש אופי של נכבשים בקטע הזה".
הם מבינים שאף אחד לא ישים עליהם.
"ישימו עליהם. כל מי שמבקר פה פעם אחת מרגיש מגויס".
איך אתה מסביר את זה?
"אתה לא יכול לראות את החרא הזה נופל עליהם ולא להיות מגויס".
ליד מטע הזיתים אני פוגש את מאהר, מחמד ועז-א-דין ("לא עז-א-דין אל-קסאם") מחמולת מנסרה, אחת מהשתיים העיקריות בפוקין. "הביוב הרג לי חלק מהזיתים", מתלונן מאהר. "חתכנו את העצים". פעם היה שותל עצי פרי ליד מטע הזיתים, אבל לא השנה. הוא חושש שמה שהרג את הזיתים יהרוג גם את הפרי. אפילו שאינם משתמשים במילים האלה, מאהר וחבריו מרגישים שזיהמו את חלקת האלוהים שלהם. שהרעילו את אדמתם.
"היית צריך לראות אדון, איך זרם כאן אדון, כמו נהר זרם כאן", אומר מחמד ומתכוון לשפכים. הכתמים השחורים נראים מכאן לא כתסמינים, אלא כממצאים מריאה קורסת. אני רואה בוץ מימי ירקרק, מים שהתייבשו ונראים כקליפה של אתם-יודעים-מה.
מה תעשו אם זה לא ייפסק?
מחמד: "לא נעשה כלום. מה נעשה?".
עז-א-דין: "אולי תגיד לנו אתה מה נעשה?".
מאהר : "התקשרנו לעירייה (של ביתר עילית, מ"ח). אמרו לנו: 'אל תתקשרו יותר'".
שלושתם נולדו כאן. מאהר סיפר שהיה בן חודש כשחזר עם הוריו מדהיישה. בעקבותיו נסחפה החבורה לזיכרונות. הביטו אל עברם והסיקו שהכי הם אוהבים את הקיץ. אז שואבים מים בלילה כדי למנוע התאיידות ונשארים לישון תחת הכוכבים. אחר כך מאהר בישל לנו קפה על מדורה ואמר שהאדמה הזאת היא הלב שלו. מחמד השיב: "מה לב? היא כל הגוף", ועז-א-דין השתיק את כולם כדי לקבוע: "אנחנו חיים ממנה".
תגובת עיריית ביתר עילית: "עיריית ביתר אינה מזרימה שפכים לשטחים חקלאיים, לא של פלסטינים ולא של יהודים, בניגוד לטענותיו הממוחזרות של מר ירון רוזנטל, שאינו מתעניין בבעיה אלא בפרסומה. בכל מקום ישנן תקלות, ואלו קיימות גם בתל אביב, וללא קשר למיקומה של ביתר ולפלסטינים. במקרה דנן מדובר בנזק מוגבל לשתי חלקות בלבד.
"זה כמובן לא מתיר את שפיכת הביוב, אבל מעמיד את היקף התקלה על מקומו. עיריית ביתר, יחד עם חברת מקורות האחראית על מתקן הסניקה ומשרדי הממשלה הרלוונטיים, פועלים לשדרוג המתקן, ומשאבות חדשות כבר הוזמנו בעלות מיליוני שקלים".
תגובת דובר צה"ל: "פועלים פלסטינים בעלי היתר עבודה מורשים לעבור במעבר הל"ה הסמוך למעבר המדובר. מיקומו ומאפייניו של המעבר מאפשרים את תנועת הפועלים למקומות עבודתם בלי לפגוע בשגרת חייהם, תוך שמירה על ביטחון האזור. תושבים פלסטינים המעוניינים לעבור לשטח ישראל למטרות אחרות רשאים לעבור דרך מעבר רחל, המהווה מוקד בידוק ואבטחה של כלל הגזרה. הבידוק במעברים הללו נעשה על פי הנהלים על מנת לשמור על הביטחון, תוך התחשבות מרבית בשמירה על מרקם חיים תקין לכלל תושבי יהודה ושומרון".
תגובת משרד הביטחון: "תוואי גדר הביטחון באזור ואדי פוקין סוכם בהתאם להחלטת ממשלת ישראל, והוא מוקפא לפי שעה בשל סדרי עדיפות תקציביים. מערכת הביטחון נאמנה לצורך הביטחוני בהקמת מכשול זה, ודי אם נזכיר שפרצה זו מנוצלת למעבר שב"חים רבים, ובתוכם חולייה מהכפר צוריף, שביצעה שני אירועי רצח: של התיירת כריסטין לוגן בסמוך ליישוב מטע, ואירוע רצח באזור בית ג'מאל הסמוך לבית שמש. תוואי הגדר טרם נידון בבג"ץ, ועל כן נדרש לערכאה משפטית זו, טרם תחילת העבודות.
"הטענות נגד הפגיעה הצפויה במשטר המים באזור משוללות כל יסוד. מאחר שהתוואי שיבנה הינו בחתך צר עם פגיעה מינימלית ביותר במשטר המים והנגר העלי והתחתי, ותוך התייעצות וליווי של טובי ההידרולוגים במדינת ישראל שנשכרו לתכנון זה בידי מערכת הביטחון. עוד יודגש, כי במרחב הכפר פוקין קיימת בנייה בלתי חוקית, אשר בעצמה פוגעת במשטר המים, לצד הבנייה ותוכניות הבנייה ביישוב צור הדסה. לכן הטענה שהגדר היא שתהרוס את משטר המים הינה מגמתית, טועה ומטעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם