מדינה בהפרעה: האם וונצואלה על סף מלחמת אזרחים?
הפגנות אלימות ברחוב, טענות על חטיפת השלטון וחשש מהידרדרות כלכלית: שלושה שבועות אחרי הבחירות בוונצואלה מתקשה הנשיא הנבחר ניקולס מאדורו להיכנס לנעליו של הרודן האהוב הוגו צ'אבס
זו הייתה התוכנית של צ'אבס, על ידי צ'אבס, למען צ'אבס. הנשיא חובב המצלמות היה מסוגל לדבר אליהן ברציפות שש שעות ויותר, כמו מורו הרוחני פידל קסטרו, שנודע לשמצה בנאומיו הארוכים. למעשה, צ'אבס שבר בקלות את כל שיאי הדיבור של המאסטר. והצופים - הם ראו מולם תערובת של מנהיג ומשיח, הנושא מונולוגים גדושים בהיסטוריה ונצואלית ודרום-אמריקנית ובתיאורים מפורטים של מעשי הנבזות של הינקים הצפוניים נגד מדינות אמריקה הלטינית.
מלבד הרצאות היסטוריות ודיווחים על פעולותיה האחרונות של ממשלתו, נהג צ'אבס לשיר בתוכניתו השבועית שירים, לספר בדיחות ואף לבצע חיקויים של אישים שונים. כל זה תרם רבות לפופולריות של התוכנית ושלו. זו גם הבמה שבה הוצגה גרסת הנשיא לפרשת ההשתלטות על "לה מרקסניה", חוות בקר בת 80 אלף דונם השוכנת באזור שבו נולד צ'אבס.
לשונות רעות טענו שצ'אבס אמר פעם בראיון כי ניסה במשך שנים רבות להשיג בעלות רשמית על החווה הזו, כי סבו חי שם בזמנו. משרד החקלאות, מכל מקום, הסביר את ההשתלטות על "לה מרקסניה" בכך שחלק ניכר מאדמתה לא היה בשימוש - אף שבסביבה ידעו לספר שמדובר בחווה משגשגת ומנוהלת היטב. עוד טען משרד החקלאות שבעל החווה לא הציג מסמכי בעלות משנת 1821, השנה שבה שחרר סימון בוליבר את
ונצואלה משליטתם של הספרדים הקולוניאליסטים.
הבעלים של החווה, שנחשב בעיני שכניו ועובדיו לאדם הגון, ניהל קרב משפטי ממושך וחסר תוחלת נגד ההפקעה, וסירב לפנות את השטח. ואז הגיע הוגו צ'אבס בכבודו ובעצמו למקום, מלווה בצוותי צילום ובמעריצים. בשידור חי של "אלו פרזידנטה" חגג הנשיא את הניצחון על החוואי, והכריז על פתיחת מערכה לרפורמה בתחום הקרקעות. "איזה חורש יפה, איזו אדמה פורייה, אילו נופי סוואנה מרהיבים נשקפים אלינו הבוקר", הוא התמוגג.
התוכנית "אלו פרזידנטה" כבר אינה משודרת. לפני כחודשיים הלך צ' אבס לעולמו כשהוא מותיר אחריו מאבק ירושה המאיים להפוך לעקוב מדם. את מקומו תפס ניקולס מאדורו, שסומן על ידי צ' אבס כיורשו עוד בחייו, אך נראה כי הוא יתקשה להיכנס לנעליים הענקיות שמצעידות את ונצואלה לתמיכה בציר הרשע העולמי ולעימות דווקא עם המעצמה הגדולה שמצפון.
במציאות של ראשית המאה ה-21, ונצואלה היא מקום שונה מאוד מהארץ האקזוטית שתוארה בשיר המפורסם של דן אלמגור. מאגרי הנפט העצומים שנתגלו בשטחה הפכו אותה לעשירה, אבל לא בהכרח למקום סימפטי. בשנים האחרונות היא תפסה את מקומה של קובה כמדינה הרדיקלית ביותר במרכז אמריקה ודרומה, וכאויבת האידאולוגית הגדולה של ארצות הברית באגף ההוא של כדור הארץ.
האידאולוגיה הבוליברית המובילה את ונצואלה קרויה על שמו של סימון בוליבר, ששחרר את היבשת מידי הספרדים והקים בה רפובליקה מאוחדת דוגמת ארצות הברית. אלא שבניגוד למקבילו הצפוני ג'ורג' וושינגטון התגלה בוליבר כנשיא כושל, והיבשת התפצלה עוד בחייו למדינות מסוכסכות. כל חלומו קרס והתמוטט, ובשנת 1830 הוא מת כאדם עני, חולה ומיואש, בדרך לגלות באירופה.
ובכל זאת, לאחר מותו הוא הפך לגיבורה של היבשת - אולי בגלל המחסור בדמויות אחרות מסוגו, אידאליסטים שמימשו את חזונם. בראש ובראשונה זכה להערצה בארץ מולדתו, ונצואלה. לימים, כשהסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס פרסם רומן שתיאר את בוליבר בצורה מאוד לא הרואית, הוא נתקל בתגובות חריפות וספרו הוגדר כחילול הקודש ממש.
אף שהוונצואלים מעולם לא שכחו שאחד מהם היה שליט של אימפריה והנהיג את כל אמריקה הלטינית, ארצם דשדשה מבחינה שלטונית במאות ה-19 וה-20. היא הייתה לרפובליקת בננות המנוהלת מאחורי הקלעים בידי חברות אמריקניות, ומתנדנדת בין רודן אחד למשנהו. רק כשנמצא באדמתה נפט בכמויות עצומות גילתה ונצואלה כי היא בעלת פוטנציאל לשינוי אדיר, והחלה להתפתח לכיוון מדינת רווחה. למרות בעיות חמורות של עוני וגזענות, הצליחה ונצואלה על 7 מיליון אזרחיה להפוך לאחת המדינות המשגשגות והיציבות ביותר באמריקה הלטינית. תוחלת החיים הגיעה ל-74 שנים ושיעור האוריינות נעשה גבוה ביותר, אף שמרבית האזרחים המשיכו להתגורר בשכונות עוני.
התפנית השלילית הגיעה בסוף שנות ה-80, כשצניחת מחירי הנפט בעולם וקצב גידול אוכלוסין מהיר מהמצופה דרדרו את הכלכלה. תושבי ונצואלה איבדו את אמונם בממשלה, ואת פירות האכזבה קטף הוגו צ'אבס, שבניגוד לקודמיו בשלטון בקראקס לא הגיע מהאליטות העשירות. הוא היה בן למשפחה ממעמד הפועלים בסבאנטה שבמזרח ונצואלה, ממוצא מעורב - ספרדי, אינדיאני ואפריקני - מה שלימים הוסיף לפופולריות שלו. את דרכו החל כאיש צבא, ותמיד אהב לספר שהתגייס רק כדי שיוכל להגיע לקראקס ולשחק בייסבול בליגה הלאומית.
אבל החייל הספורטיבי פיתח תודעה פוליטית בהשראת הוגים כמו פידל קסטרו מקובה השכנה, צ'ה גווארה ובעיקר סימון בוליבר, גיבורו הנערץ. בעקבות בוליבר גם צ'אבס דיבר וכתב על הצורך ללכד את כל ארצות אמריקה הלטינית לפדרציה גדולה אחת, שתוכל להתמודד עם ארצות הברית של אמריקה כשווה מול שווה.
אף שוונצואלה הייתה כבר אז המדינה העשירה ביותר באמריקה הלטינית, התואר הזה נותר על הנייר בלבד. רוב האוכלוסייה חיה בעוני מנוול, וכספי הנפט התחלקו בין מעטים. ריכוז הכוח וההון בידי האליטות של קראקס כונה בפי כלכלנים "אחת החגיגות הארוכות ביותר במאה ה-20". צ'אבס, שנאומיו חוצבי הלהבות קנו להם עוד ועוד שומעים, נשבע לנפץ את מעמדן של האליטות הללו. ב-1992 הוא עבר מדיבורים למעשים, כשניסה לארגן הפיכה צבאית נגד השליט הנבחר קרלוס אנדרס פרס. למרות נחישותו והתמיכה שזכה לה
בקרב קציני צבא, ההפיכה נכשלה והוא נכלא.
נראה היה שבכך הגיע לסוף דרכו, כמו מהפכנים רבים לפניו, אבל למרבה ההפתעה צ'אבס חזר. כשפניו כבר מוכרים היטב לציבור הרחב הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. בזירה הזו התגלה בן משפחת הפועלים הלא-מאוד-מרשים מבחינה חיצונית ככוכב זוהר ונוטף כריזמה שכמוהו לא ידעה ונצואלה מעולם. הציבור חיפש מנהיג כזה בדיוק, אחד שמנותק לחלוטין מהאליטות הישנות והמושחתות ששדדו את כספי המדינה. הפעם צ'אבס שיחק את המשחק הדמוקרטי, רץ בראש מפלגה חדשה לגמרי, וניצח. בדצמבר 1998 הוא נבחר לנשיאות בפער של יותר מ-15 אחוז.
הסופר גבריאל גרסיה מרקס פגש את צ'אבס בינואר 1999 בהוואנה וטס עמו לוונצואלה. את המסע המשותף עם השליט הטרי הוא תיאר במאמר משפיע, שהסתיים במילים: "הנשיא נפרד ממני בחיבוק קאריבי. כשהסתכלתי בו בשעה שהתרחק, מוקף בשומרים עטורים באותות צבאיים, הייתה לי הרגשה מוזרה שטסתי ושוחחתי עם שני אנשים נפרדים לחלוטין. האחד היה איש שהמזל הטוב התעקש להעניק לו הזדמנות להציל את ארצו. האחר היה אדם שבוי באשליות, שעלול להירשם בהיסטוריה בתור עוד רודן אחד".
אפילו תומכיו של צ'אבס עדיין לא הבינו בשלב ההוא את המשמעויות מרחיקות הלכת של ניצחונו. יריביו המשיכו לזלזל בו, וחשבו שהוא ייעלם מהזירה הפוליטית בתוך זמן קצר. זו הייתה טעות מרה. כעבור שישה חודשים זכתה מפלגתו של צ' אבס יחד עם בני בריתה ב-125 מתוך 131 המושבים באספה המחוקקת.
מטרתם של הפרלמנטרים הייתה לנסח 'דמוקרטיה השתתפותית' ברוח רעיונותיו של הנשיא, אך בפועל כל ההחלטות התקבלו בידי צ'אבס עצמו. החוקה שיצר ריכזה בידיו כוח עצום לעשות במדינה כרצונו, ואפשרה לנשיא, שלא כמו בעבר, לזכות במספר בלתי מוגבל של כהונות. את הסעיף הזה ניצל צ'אבס היטב, והשלטון נשאר בידיו 14 שנה רצופות. למרות הביקורת הוא המשיך לזכות בתמיכתם של מיליוני אזרחים בוונצואלה, והפך מקוריוז לתופעה מרכזית בפוליטיקה הדרום-אמריקנית והעולמית.
מרגע היבחרו היה צ'אבס מעורב בכל היבט אפשרי של חיי המדינה. הוא החליט היכן יוקם מפעל שיתופי, איזו חווה תולאם, כיצד יוקצו יתרות המטבע ואילו מיזמי בנייה יקבלו עדיפות ממשלתית. על כל החלטה היה הנשיא מודיע לציבור בתוכנית הטלוויזיה השבועית שלו. מההרצאות הללו לא נעדר סימון בוליבר, שצ'אבס היה בקי בפרטי הפרטים הקטנים ביותר של חייו. בין השאר הוא עיצב מחדש את הסמל הלאומי של ונצואלה כך שיככב בו סוסו של בוליבר, השועט שמאלה כמובן. ביולי 2010 אף הורה להוציא את שלדו של בוליבר מקברו כדי לבדוק אם סיבת מותו הייתה הרעלה, כפי שטענו לאורך הדורות שמועות עקשניות. הבדיקות של צוות המומחים לא העלו ממצא יוצא דופן, והמנהיג המיתולוגי הוחזר למקום מנוחתו.
את השינויים שחולל בוונצואלה כינה צ'אבס "מהפכה בוליברית", אף שבוליבר עצמו מעולם לא העלה על דעתו לקיים מהפכה חברתית כלשהי בשטחים ששחרר. במסגרת זאת יצר הנשיא תוכניות סולידריות שונות בשכונות העניות, עם תקציבים גדולים ומיזמים קהילתיים רבים. בין היתר זכו התושבים במרפאות שפתוחות במשך כל שעות היום, במתקני ספורט חדשים לילדים, ובמרכולים זולים שבהם נמכרו מצרכי מזון במחירי עלות בלבד. צ'אבס גם הודיע על "מבצעים בוליבריים" לפיתוח החינוך והרפואה במדינה בקצב חסר תקדים.
ב-2002 התחוללה נגדו הפיכה וצ'אבס הודח לשלושה ימים, אך חזר ובגדול. אף שבני המעמד הבינוני היו מאוחדים בשנאתם כלפיו, הם מעולם לא הצליחו להעמיד מולו אופוזיציה אפקטיבית, והפסידו בכל המאבקים נגדו. ההמונים נכבשו בשילוב של כריזמה מהפכנית, שביעות רצון עצמית ונחישות להתעמת עם כל העולם ובעיקר עם ארצות הברית, שאת נשיאה ג'ורג' בוש כינה פעם "דביל".
מנגד , צ'אבס התגלה כנדיב לב ביחסו לקובה, ארצו של מורו הרוחני קסטרו. בשם האחווה הסוציאליסטית הוא העניק לקובנים משלוחי נפט במחיר נמוך בהרבה מהמקובל בשוק, ולמעשה כמעט חינם. קסטרו בתמורה שיגר לוונצואלה רופאים ששירתו את האוכלוסייה המקומית, שקודם לכן לא זכתה לטיפול רפואי מתקדם.
יהודי ונצואלה נודעו לאורך השנים במעמדם האיתן בחברה. רובם עסקו במקצועות חופשיים, ולא מעט מבני הקהילה היו עשירים מופלגים. שיעורם של מחוסרי האמצעים בקרבם היה מזערי. הישגה התרבותי הגדול ביותר של הקהילה היה בית הספר על שם ביאליק והרצל בקראקס, שלימוד המקצועות העבריים תפס בו מקום מרכזי. בשנות השיא התקרב מספר התלמידים לאלף, ובהם עשרות תלמידים שאינם יהודים, שכן המוסד הזה נחשב לאחד מבתי הספר המעולים בוונצואלה.
גם המהפכות התכופות במדינה לא פגעו ביהודים, והתעמולה האנטישמית לא הגיעה שם לממדים משמעותיים אפילו בימי הנאציזם. אך תור הזהב הזה הסתיים בתקופת צ'אבס. בעשר שנות שלטונו פחת במחצית מספר החברים הרשומים בקהילה היהודית, מ-18 אלף למעט יותר מ-9,000. הנהירה החוצה התגברה בשנתיים האחרונות, שבמהלכן יותר מ-5,000 יהודים עזבו את ונצואלה, בעיקר לארה"ב, בעקבות התפרצות תעמולה אנטישמית בתקשורת שבה נרמז בין השאר כי היהודים פוגעים בכלכלת המדינה ופועלים נגדה.
גם אם לצ'אבס לא הייתה מדיניות אנטישמית עקבית, הוא ביטא שנאה עממית נגד היהודים. בנאומיו הכריז כי "צאצאי אלה שצלבו את ישו ובעטו בבוליבר הם אלה שגרפו את כל העושר". הוא הכחיש כי הוא אנטישמי והקפיד להיפגש עם נציגים יהודים, אבל התבטאויותיו החוזרות השמיעו סיפור אחר. בעקבות נאומיו אף סירבו אנשי חב"ד להכניס אותו לבית הכנסת שלהם.
בן ציון זלמן, איש עסקים ישראלי, חי בוונצואלה עשרות שנים. על חוויותיו שם כתב את הספר "אדיוס צ'אבס" (2012). "כבר ב-2003 הגעתי למסקנה שתחת שלטונו של הוגו צ'אבס המדינה השתנתה ללא היכר, ואיני יכול לחיות בה יותר", הוא מספר. "הנשיא התגלה כפטפטן מתלהם, ביטל את בית המשפט העליון, וזרע זרעי אנטישמיות בארץ שלא ידעה אנטישמיות מהי. בשיטתיות שהזכירה ימים אפלים התחיל להטיף לשנאת ישראל והפך לידידם הקרוב ולבן בריתם של כל שונאי ישראל. המדינה הזו חדלה מבחינתי להיות מקום שבטוח לחיות בו. וכך, פרק חיים של 37 שנים טובות וברוכות שם הגיע לקצו. אמרתי'אדיוס צ' אבס' והסתלקתי משם לתמיד".
מה היה הלך הרוח בקהילה היהודית בשנים הללו?
"חלק מהיהודים דווקא הצביעו בעבור צ'אבס בהתמודדות הראשונה שלו, בגלל תמיכתו בחלשים. לאחר מכן, כשהסית את האוכלוסייה נגד היהודים וכנגד ישראל, הם התפכחו. צ'אבס הפיץ על היהודים עלילות הלקוחות מהפרוטוקולים של זקני ציון".
שאיפתו הגדולה של צ'אבס הייתה לאחד את מדינות אמריקה הלטינית ולהקים את "הברית הבוליברית של האמריקות", שתהיה משקל נגד משמעותי לארצות הברית. סביר להניח שאילו נמשך שלטונו עוד כמה שנים, הוא היה מנסה לכונן גרסה דרום-אמריקנית של האיחוד האירופי. אלא שביולי 2011 הודיע צ'אבס לאומה כי לקה בסרטן, ומאותו יום עמדה כהונתו בצל המאבק במחלה - ששבה והתפרצה גם לאחר שטען כי נרפא ממנה.
ב-2012 שוב נבחר צ'אבס לשש שנות נשיאות. הפעם לא השלים אפילו את מקצת הכהונה; ב-23 במרץ 2013 הוא מת ממחלתו. יורשו של צ'אבס, ניקולס מאדורו, הורה לחנוט את גופתו של קודמו ולהציגה לציבור "לעולמי עד" במוזיאון צבאי, כפי שנעשה בעבר למנהיגים קומוניסטיים - לנין וסטלין בברית המועצות, מאו בסין וקים איל סונג בצפון-קוריאה. בצעד כזה יש לא רק משום כבוד לנפטר, אלא גם ניסיון להשתמש בו כמקור של לגיטימציה ליורשיו. אלא שלאחר התייעצויות עם מומחים מרוסיה ומסין התברר שתהליך החניטה בוצע מאוחר מדי. צ'אבס נקבר כאחד האדם, לאחר שגופתו החילה להירקב לעיני הציבור.
במעין סיום הולם לכהונתו של צ'אבס, משיחם של ההמונים, ניבא ידידו, נשיא איראן מחמוד אחמדינג' אד, כי ביום הדין יקום צ'אבס לתחייה לצד המהדי, המשיח השיעי. במקביל נמתחה על נשיא איראן ביקורת חריפה בארצו, לאחר שבמהלך הלוויה חרג מהמקובל אצל מוסלמים, והעז לחבק את אמו של צ'אבס. עד כדי כך היו רגשותיו עזים. נשיא איראן אף טען כי לדעתו צ'אבס לא מת באופן טבעי, אלא הורעל. בכך ביטא דעה מקובלת בוונצואלה, המתיישבת היטב עם האמונה שזה היה גם גורלו של בוליבר.
בבחירות שנערכו לאחר מותו של צ'אבס זכה מאדורו, ממלא מקומו החיוור יחסית אליו, במעט יותר מחמישים אחוז מהקולות. עד עלייתו לשלטון נחשב מאדורו לדמות כמעט אלמונית. קורות החיים שלו טרם כניסתו לפוליטיקה כללו עבודה כנהג אוטובוס ופעילות באיגודים מקצועיים. קרש הקפיצה שהביא אותו לצמרת היה פעילותו לשחרור צ'אבס מהכלא, לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. אשתו של מאדורו אף עמדה בראש ההגנה על צ'אבס בעת שנשפט.
מאדורו נחשב לקיצוני בדעותיו אף יותר מצ'אבס. מאז מינויו ב-2006 לשר החוץ הרבה לשאת נאומים תוקפניים ומתלהמים, שכוונו בין השאר נגד מדינת ישראל, ותמך בהידוק יחסיה של ונצואלה עם מדינות כמו לוב של קדאפי ואיראן. את יריביו הפוליטיים הוא כינה "יורשיו של היטלר", כולל מנהיג האופוזיציה אנריקה קפרילס - קתולי ממוצא יהודי, בן למשפחה של ניצולי שואה. בהזדמנות אחרת כינה את יריביו "הומואים". צ'אבס סיפר פעם שלסגנו יש שורשים יהודיים, אך מאדורו עצמו מעולם לא אמר דבר בעניין. כיום הוא מוכר כקתולי.
"מאדורו מעולם לא היה מוערך במיוחד, אבל היה ידוע בנאמנותו האידאולוגית לצ'אבס", מסבירה רחל לודוויג, עולה חדשה מוונצואלה, שם עבדה כעורכת פוליטית בעיתון מקומי וכמרצה ללימודי עיתונאות באוניברסיטה. "הוא גורם קיצוני בפוליטיקה הוונצואלית, אבל גם הצליח לפשר בין גורמים שונים במפלגת השלטון. אם לא יהיה גורם ממתן מאחוריו, הוא עלול להתגלות כקיצוני ביותר".
תומכיו של קפרילס מסרבים להכיר בחוקיות בחירתו של מאדורו, וטוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. רוב אנשי האופוזיציה הם בני המעמד הבינוני והגבוה, אלה שנגדם ניהל צ'אבס מאבק בלתי פוסק, ובעלי גישה פרו-אמריקנית ופרו-מערבית. חילופי השלטון לא עברו בשקט, ובימים האחרונים כבר יש בוונצואלה התנגשויות אלימות, שלפני כשבועיים אף גבו מחיר בנפש. "אני חושבת שהמצב במדינה ייעשה אלים יותר ויותר", מעריכה לודוויג.
מלחמה כזו תהיה בעלת השפעה עצומה על הכלכלה העולמית, בגלל חשיבותה של המדינה כיצרנית נפט. לשיפור היחסים בין ישראל לוונצואלה אין טעם לצפות; אם כבר, המדינה היהודית יכולה לשמש למאדורו שעיר לעזאזל שאפשר להאשים אותו באחריות לרצח צ'אבס. "מאדורו עלול להתגלות כמסוכן במיוחד", סבור גם בן ציון זלמן. "אין לו הכריזמה של קודמו, ולכן הוא יהיה יותר תוקפני ואלים מצ'אבס".
את אנריקה קפרילס הוא מכיר אישית. "הוא פרו-ישראלי, איש חכם ומוכשר. אבל לדעתי, אף שמגיע לו לנצח, הוא יפסיד בכל מערכת בחירות. התחושה הכללית היא שהמצב הולך להחמיר. קרוב משפחה שלי הודיע לי בימים אלו שגם הוא ומשפחתו עוזבים את ונצואלה, כי הם לא רואים בה שום עתיד. אני צופה שיהודים רבים ינהגו באופן דומה. אינני רואה בשורות טובות בוונצואלה בעתיד הקרוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם