לעודד ולשמח: זה היה ייעוד אביתר בורובסקי
הרצח השבוע קטע שנה וחצי בלי הרוגים ביו"ש – וגדע את חלומו של בורובסקי להכניס את הליצנות הרפואית גם לבתי החולים החרדיים
בורובסקי היה באמצע קורס ליצנות רפואית, וכבר תכנן לחלק לילדים החולים בובות כאלו ולהפוך את "אף" למותג. חבריו הקרובים החליטו להביא עמם את "האפים" לראיון שהעניקו לחדשות ערוץ 2 וגרמו למראיין אורן וייגנפלד להגניב חצי חיוך. במסע ההלוויה שלו, ביום שלישי, חולקו הבובות לאנשים כדי שיענדו אותן על ידיהם. "מי שנכח בהלוויה ודאי שפשף את עיניו שוב ושוב", אומר פניאל. "מכל מיני מקומות בתוך הקהל השכול והאבל ניבטו עיניים ענקיות וצבעוניות. אביתר תמיד סיפר על דברים בשיא הצחוק. גם בהלוויה דמיינתי אותו צוחק. היה לי כל כך ברור שהוא יקום ויגיד לנו בקולו המצחיק 'סתם'. אבל זה לא קרה".
סמוך לשמונה בבוקר, ביום שלישי, נדקר אביתר בורובסקי בחזהו. מחבל שהתנפל עליו בתחנת ההסעה של צומת תפוח בשומרון שלף סכין משקית שנשא, דקר אותו והפילו ארצה. הוא חטף את נשקו האישי והחל לירות באמצעותו לעבר שוטרי מג"ב שהיו בנקודת הבידוק עד שנתקל במעצור בכלי הנשק, ובמקביל נפגע מירי הלוחמים במחסום. מאז ספטמבר 2011, אז נהרגו אשר ויהונתן פלמר ז"ל ליד קריית ארבע כתוצאה מאבנים שיודו לעבר רכבם, ועד הירצחו של בורובסקי, לא נהרג אף ישראלי בפיגוע ביהודה ושומרון.
אביתר בורובסקי, בן 31, היה אב לחמישה, הגדול בן שבע והקטן רק בן שנה. "הבן השלישי של אביתר אמר לי בבוקר של הפיגוע: 'סבתא, ערבי רצח את אבא, אבא מת'", נזכרת אמו חיה. "בהלוויה ישבו שם שלושת הילדים הגדולים ואמרו לי: 'עוד מעט מביאים את אבא שיירד מהשמיים, ואחר כך הוא יהיה חי'. הם חיבקו את הגופה. יש לנו עוד דרך קשה".
לפני שבועיים ראו חיה וברוך בורובסקי את בנם אביתר בפעם האחרונה. לא מזמן חנכו אביתר ואשתו צופיה את ביתם החדש ביצהר, אחרי ארבע שנות מגורים בקרוואן. "בבית חדש כמובן צריך להשקיע, וברוך, שהוא בעל ידע בחקלאות, נתן לאביתר עצות להקמת הגינה שתכנן", נזכרת בגרון חנוק חיה, 24 שעות לאחר רצח בנה. "היינו שם חצי יום ולא ידעתי שזו תהיה הפגישה האחרונה. אין מה לומר וזה כל כך קשה, אני לא מעכלת. אני רק מקווה שהוא לא סבל, ואמרו לי שהוא לא סבל, כי ראו אותו ישר נופל".
את הקשר עם בנו תיאר ברוך כייחודי. "זה אסון טבע. הוא הצעצוע שלי, וקיבלתי אותו במתנה מאשתי. זה הילד היחיד שהייתי נוכח בלידתו", הוא אמר לחדשות ערוץ 10. אולי בשל הקשר ההדוק כל כך התנגד האב למעבר בנו להתנחלות יצהר. "ברוך לא אהב את המעבר לשומרון, בכלל לא", מספרת חיה. "הוא אמר גם שלא יבוא לשם. אבל אלה הילדים והנכדים שלנו, ולא הייתה ברירה - ובאנו אף שפחדנו לנסוע לשם. המקום הזה תמיד הפחיד והדאיג אותנו, ובמיוחד לעבור בכפר חווארה הסמוך. כשראיתי בטלוויזיה שהיה פיגוע התקשרתי אל אביתר, והוא לא ענה לי. מיד אמרתי שכנראה משהו קרה, כי היה מוזר שהוא לא ענה לנו".
את בנה היא מתארת כמי שתמיד נהג לשמוח והיה מסור למשפחה ולילדים. "הוא עשה לנו כבוד וכל יום התקשר, וכשלא דיברנו הוא התנצל. אביתר היה טוב כל כך לילדים שלו, והוא שיחק והשתולל איתם. סעודה שלישית הייתה חוויה מיוחדת איתו. תמיד אמר לילדים: 'אתם לא מקבלים הפתעה עד שלא תאמרו פסוקים', והם היו צועקים יחד איתו. במוצאי שבת מיד היו מדליקים מוזיקה ורוקדים". חמשת ילדיו זכו לשמות ייחודיים. טוב רואי, גור אריה יהודה וטוהר יוסף הם שלושת הבנים הגדולים. אחריהם נולדה הבת הראשונה מלכות הדסה, ולבסוף הבן הצעיר יהל אור משה. "צחקנו שהשם הבא יהיה 'אשרי יושבי ביתך', כי תמיד ידענו שאביתר נותן שמות מיוחדים".
אביתר גדל בכפר חסידים, שם גם הובא למנוחת עולמים, ובתיכון למד בישיבת חספין ברמת הגולן. "הדמות שלו זכורה מאוד כבחור ערכי בעל שמחת חיים בריאה", מספר הרב נסיאל בן-טוב, שהיה מחנכו בכיתות י"א וי"ב. "הוא היה אוהב להציג והיה יצירתי, לא בחור ישיבה שמנותק מהשמחה והיצירה. היה אהוב על כולם, עם הרבה דרך ארץ ורצון לעזור, והתנהג בפשטות ובלי התנשאות. היה לו מאור פנים לא שגרתי, שקורן גם מהתמונות שראיתי עכשיו, ותמיד היו לו הבעות פנים מיוחדות, מאוד יצירתיות".
אחרי לימודיו בישיבת ההסדר של צפת, שבמהלכם נישא לצופיה, עבר להתגורר לתקופה קצרה ליד הוריו בכפר חסידים עד ההחלטה לעבור ליצהר. "הוא קיבל בצפת תפנית לכיוון חסידות ברסלב, וכך הוא התנהל", סיפרה השבוע אחותו הבכורה אביגיל. "לכן יצהר התאימה לו, על רוח המקום והאנשים שם. יחד עם צופיה הוא רצה חיי קהילה וכיף כדי שיהיה לילדים מרחב להסתובב, וזה מה שהכריע את הכף מבחינתם".
בורובסקי נהג להצחיק את סובביו ולעשות פרצופים משעשעים. אמו מספרת שנולד עם חיוך. לאחרונה למד בקורס ליצנות רפואית בירושלים, ובמקביל לעבודתו בכמה קבוצות תיאטרון עבד באבטחת היישוב יצהר. "שאלתי אותו איך יספיק עכשיו הכל", משחזרת האם חיה. "הוא אמר לי: 'אני אהיה שחקן, ועם הליצנות הרפואית לא אצטרך כבר לעבוד בשמירה'". את תחנות ההסעה לא פקד הרבה, אך לאחרונה מכר את מכוניתו. הוא התעתד לקנות מכונית למחרת הרצח.
בצומת תפוח המתין לחברו לתיאטרון "אראל" אושרי מימון, שאמור היה לאסוף אותו להופעה. חמש דקות הפרידו בין המפגש לבין הפיגוע. "בשמונה וחמש דקות קיבלתי ממנו מסרון", מספר מימון. "כשיצאתי לכיוונו הצומת כבר נחסם, אז עשיתי את הדרך מהצד השני וחשבתי שאולי הוא כבר תפס טרמפ, אבל חששתי שקרה לו משהו".
נאפו הופיע גם בתיאטרון "אספקלריא", וייתכן שפגשתם אותו באחד המיצגים של מרכז מורשת בגין שבהם היה שחקן מרכזי. בשעת מועד הלווייתו היה אמור להופיע בכפר תפוח, בסמוך למקום הירצחו. התיאטרון זרם בעורקיו עוד מילדותו, אך השאיפה להתקדם בתחום הזה התמהמהה. את הפריצה והכניסה אל התלם מייחסת אחותו אביגיל לפעילותו עם ההרכב הנוכחי. "במשך שנים הוא לא הצליח להמריא עם המשחק. בשנים האחרונות הוא התחיל לעבוד עם הרכב מסודר ולהופיע. נהנינו מאוד ללכת ולראות אותו ולהביט בגאווה על הכרזות שהפנים שלו מופיעות בהן. הוא היה בחור שמח מאוד שתמיד הצחיק אותנו עם חיקויים. היה כל כך טבעי שהוא יעסוק כל חייו בתיאטרון".
אבל גם את קשיי היומיום הוא תיעל אל ההומור והצחוק. רק לפני כחודשיים הופיע בפני חברי חברה קדישא בדרום הר חברון ושיחק את דמות הנפטר. לפני כשבועיים, במהלך המפגש השבועי של אנסמבל "אראל", שבו חושפים חברי ההרכב את נימי נפשם, נעמד נאפו מול הקבוצה וחשף פחד. "אני מקווה שהוא יסלח לי שאני חושף את זה", מתנצל אסף פניאל. "הפחד שלו היה מהמפגש עם בית דין של מעלה. הוא פחד שכשהוא ימות יגידו לו:'פספסת את החיים, לא עשית משהו חשוב'".
אחרי הרצח סיפר שכנו וחברו של אביתר כי הוא רץ אל הגופה, הסתכל וראה "אדם צנום עם פאות שדומה לאביתר בורובסקי". הוא המשיך את יומו כרגיל בלי להפנים את מה שראה בשעות הבוקר בצומת תפוח. הגופה אמנם הייתה דומה בעיניו לאביתר, אבל מבחינתו זה לא היה הוא כי לא זיהה אותו ללא החיוך. "הוא היה צריך למות עם חיוך".
אחד החלומות הפרטיים של אביתר, שהפכו ביממות האחרונות מאז הרצח לצוואה של ממש, היה להכניס את תחום הליצנות הרפואית לבתי החולים החרדיים. "הוא סיפר לנו שגילה שלא מקובל להכניס ליצנים רפואיים לבתי החולים האלו, וזה מה שהוא שאף אליו. אנחנו חושבים בימים האחרונים איך לפתח את זה, כי היה בו רצון גדול ותקווה לשמח ילדים", מסכמים פניאל ומימון בגעגוע.
"קיבלנו הרבה טלפונים, ואנשים שאלו: 'הכרתם את נאפו?' חלק גדול מהם פגש אותו רק פעמים ספורות, אבל היה קשה לשכוח אותו. כשהיית מסתכל עליו היית רואה סוד. אדם סגור עם עצמו, ביישן, מחזיק בפנים - ומוציא את הכל בצחוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם