על שלושה דגלים
מדינת ישראל צריכה להחזיר את העם היהודי ואת ארץ ישראל ללשון הדיבור שלה, להגדרה העצמית שלה ולשיח שלה. אין לה קיום בלעדיהם
בכך אומרים מייסדי המדינה שהעם היהודי וארץ ישראל הם החתן והכלה שלשמם התכנסנו כאן, ומדינת ישראל היא החתונה שלהם. לפעמים קורה שהאמרגן, המפיק המקצועי של החתונה, שקוע כל כך בארגון האירוע ובפרטי הפרטים שלו, עד שהוא תוהה מי הם הבחור והבחורה הצעירים האלה שנתקעו באמצע האולם ולא מתאימים לכל התפאורה שבנינו. תוציאו אותם, הוא אומר, וזה הרגע להזכיר לו בעדינות אצל מי הוא עובד.
בדומה לזה, בשיח הישראלי עמישראל וארצישראל הפכו למין ביטויי לעג. המדינה מחליפה את שניהם, גם את העם וגם את הארץ. הביטוי "העיתון של המדינה" פירושו למעשה העיתון של העם. "המקום הכי יפה במדינה" פירושו המקום הכי יפה בארץ. כבר לא אומרים "בא לארץ" אלא "הגיע לישראל". " ישראל חופשת" זה העם, "ישראל מתייבשת" זו הארץ. העם היהודי וארץ ישראל, שבגללם ולמענם הוקמה המדינה, נעלמו מהתודעה, והמדינה כאילו באה במקום שניהם.
צריך לפעמים להזכיר בעדינות למדינה היקרה שלנו שעם כל אהבתנו אליה, היא לא החזון אלא כלי להגשמתו. ועם כל הכבוד לתכנון ולעיצוב ולהפקה המושקעת, בלי החתן והכלה אין חתונה.
אפשר להבין מדוע יש למדינה נטייה להשליך החוצה את העם היהודי ואת ארץ ישראל ולהציב את עצמה במקום שניהם. שני המונחים האלה, העם היהודי וארץ ישראל, באמת לא כל כך קלים לעיכול. אין להם גבולות ברורים ואין להם הגדרה משפטית, ויש המון ויכוחים ודעות בשאלה מי הם ומה הם. מדינה, לעומת זאת, היא עניין מוגדר היטב.
חובותיה וזכויותיה כתובות בספר החוקים וגבולותיה משורטטים במפות רשמיות. אבל זה גורלם של כל הדברים החשובים באמת. גם לאהבה ולמשפחה ולשירה אין גבולות ברורים ואין הגדרות משפטיות. גם לאמנות ולמדע אין.
ויש עוד קושי. יש הרבה מדינות לאום בעולם, אבל אף מקרה לא מסובך ומורכב כמונו. העם היהודי וארץ ישראל הם סיפור מההפטרה. איפה יש עוד מקרה של עם שיצא לגלות וחזר אחרי 1,900 שנה? תנו להיות נורמליים, אומרת המדינה, בלי סיפורים מהתנ"ך ובלי כל הסיבוכים והתסביכים של העם היהודי. לא בשביל זה קמתי?
לא. לא הקמנו את המדינה כדי להיות נורמליים, אלא כדי להחזיר את העם היהודי לארץ ישראל. ככל שאנחנו יותר מתחזים לנורמליים, כך העולם הנורמלי פחות מקבל אותנו. בלי הסיפור מהתנ?ך אנחנו התיישבות קולוניאלית של אירופה במזרח התיכון. אחמד טיבי נוהג לומר: אני יליד פה ואתם מהגרים חדשים.
בעולם של היום, הפוסט-קולוניאלי, יש אוזן קשבת לטענה הזו שלמעשה קובעת שהקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל הייתה מעשה עוול. התשובה היחידה עליה היא שזה הפוך, טיבי, הפוך: אנחנו היינו כאן 2,500 שנה לפניך. את הטענה הזו העולם מקבל בכבוד, ואילו את הצגת הנורמליות שלנו הוא לא קונה.
ומה נאמר לאזרחינו הערבים? ואיפה השוויון והדמוקרטיה? אני לא מציע לזלזל בשאלה הזו. יש בהחלט רגישות ויהיו מפעם לפעם התנגשויות בין הערכים השונים, אבל אין סתירה מהותית. מדינת העם היהודי התחייבה במגילת העצמאות שלה, וגם בחוקי היסוד שלה, לא להפלות בין אזרח יהודי ובין אזרח לא יהודי.
היחסים בין המדינה והאזרח הם מערכת אחת שקובעת זכויות ברמת הפרט, ואילו היחסים בין המדינה והעמים הם מערכת אחרת לגמרי שעוסקת בהיסטוריה, באמונות ובסמלים. זו מדינת העם היהודי, דגלה בצבע הטלית, שפתה עברית וסמלה מנורת המקדש, ועם זאת היא בית שוויוני לאזרחים לא יהודים רבים. זו אמת מורכבת שיכולה מפעם לפעם להגיע לוויכוחים וחיכוכים, אבל האמת והיושר הם גורמים מפחיתי חיכוכים ולא להפך. אמירת האמת היהודית של המדינה ביושר תיצור הרבה פחות התנגשויות מאשר ניסיונות ההסתרה שלה.
ומה באשר לאפליה הגלומה בחוק השבות? כבר השיב על השאלה הזו לא אחר מאשר אהרן ברק, ואמר שלמדינה דמוקרטית אסור להפלות בין אזרחיה, אבל מותר לה להפלות בין מי שאינם אזרחיה ומבקשים להיות, ולמעשה חוקי ההגירה של כל המדינות בעולם עושים זאת. על זה נוהגים ליברלים פוסטציונים לערער ולטעון שהמדינה מעניקה לאזרח יהודי את הזכות להביא לארץ את בן דודו מאמריקה, ולא מעניקה לאזרח ערבי את הזכות להביא את בן דודו מלבנון, וזו אפליה. לא נכון.
הזכות של בן דודי היהודי לעלות לארץ איננה הזכות שלי, אלא שלו. גם יהודי שאין לו כאן שום בן דוד יכול לעלות לארץ, ומנגד, אם יש לי בן דוד לא יהודי, הוא לא יכול לעלות גם אם הוא נורא נחמד ואני מאוד רוצה בו. יתר על כן, לו הייתה זו זכותי, הייתי יכול לוותר עליה ולמנוע את עלייתו של בן דודי היהודי הלא נחמד. העובדה שאני לא יכול להתנגד לבואו של בן דודי מעידה שלא מדובר בזכות שלי מכוח היותי אזרח ישראלי, אלא בזכות בלתי תלויה של בן הדוד, שאיננו אזרח ישראל.
ויש גם הטענה הטקטית של הפרגמטיסטים. אלו שאומרים: "למה צריך להצהיר הצהרות?", כולם יודעים שזו מדינת העם היהודי. נו טוב, אם התחלנו בחתונה, נסיים בחתונה. בכתובה החתן מתחייב לזון ולפרנס ולכסות את הכלה ולנהוג בה מנהג איש באשתו כפי שנוהגים גברים יהודים מימים ימימה.
והרי כל זה מובן מאליו, כל זה כבר כלול בעצם ההסכמה להתחתן. בכל זאת, הרב קורא את ההתחייבות בקול רם והחתן חותם והעדים חותמים אחריו וכל הקהל שומע. ברגעים חשובים לא מיותר לומר דברים המובנים מאליהם.
מדינת ישראל צריכה להחזיר את העם היהודי ואת ארץ ישראל ללשון הדיבור שלה, להגדרה העצמית שלה ולשיח שלה עם העולם. אין לה קיום ואין לה הצדקה בלעדיהם. מן הראוי היה שתהיה לנו חוקה והסעיף הראשון בה יאמר שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. בהיעדר חוקה, זה צריך להיות לפחות חוק יסוד, הכולל בתוכו ומשריין היטב גם את חוק השבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם