המו"מ נפתח מחדש, אך מה שהיה הוא שיהיה
נתניהו שב והבהיר שהשלום יתאפשר רק כשהפלסטינים יכירו בזכותנו למדינת הלאום היהודית. עד שזה יקרה, אין סיכוי שמו"מ מדיני יישא פרי
את הנקודה העקרונית הראשונה שהציג ראש הממשלה ניתן לגלות תחת השאלה המהותית האמיתית: מהו שורש הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים? התשובה המוכנה מראש לשאלה זו - כך הבהיר נתניהו - היא "הכיבוש", המתואר כהשתלטות של ישראל על שטחי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים, ובנוסף לכך גם "ההתנחלויות".
שני גורמים אלה, טוענים הפלסטינים, בולמים כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית. עמדתו של נתניהו בהקשר זה חד משמעית: הטיעון הזה שגוי. ליבו של הסכסוך, לדעת נתניהו, איננו שאלת המדינה הפלסטינית - הנושא היה והינו שהמאבק על קיומה של המדינה היהודית לא התחיל ב-1967. המטרה הערבית הבסיסית הייתה, כבר מראשית המאה הקודמת, עוד בטרם העלה מישהו על דעתו את צמד המלים "התנחלויות וכיבוש" - לעקור אותנו מכאן. לשחרר את פלסטין מנוכחותנו.
נתניהו הבהיר באורח שאינו משתמע לשתי פנים כי על פי הבנתו, פלסטין שהפלסטינים מבקשים לעצמם, ושתהיה בלעדית שלהם, איננה רק יהודה ושומרון. הם רוצים "לשחרר" גם את באר שבע ואשקלון, עכו וחיפה, יפו ותל-אביב. מבחינתם, "מדינה יהודית" היא דבר שאסור לאפשר את המשך קיומו. הם אולי יהיו מוכנים להכיר בעם הישראלי, אבל לא במדינתינו הלאומית. ולזה ישראל לעולם לא תוכל להסכים. זו אינה שאלה של ויתור. זו שאלה של קיום.
כדי לא להתיר מקום לאי הבנה, מציב נתניהו תפיסת עולם ברורה נוספת: אם הפלסטינים רוצים להגיע להסכם הם יהיו חייבים לעשות שורה של ויתורים, שהראשון והחשוב שבהם בהם הוא לוותר על חלום זכות השיבה. בנקודה זו צריך להיות ברור לפלסטינים, כך נתניהו, שישראל לעולם לא תוכל להסתפק בכך שהם יכירו בעם הישראלי או במדינה דו לאומית ואחר כך יציפו אותה במאות אלפים המגדירים את עצמם כפליטים. הסכמה ישראלית עם הטיעון לקיומה של "זכות שיבה" פירושה אחד: ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, תימחק מעל המפה.
ומכאן נובעת המסקנה החשובה מכל: השלום יתאפשר רק כאשר הפלסטינים יכירו בזכותו של עם ישראל לחיות כאן במדינה ריבונית משלו - מדינת הלאום היהודית.
לפני חודשים אחדים, תחת לחץ אמריקאי כבד, נפתח מחדש המו"מ בין ישראל לפלסטינים ושני הצדדים הבהירו כי הדיבורים בין נציגי הצדדים הניצים יתנהלו ללא תנאים מוקדמים. אז אולי אפשר היה להניח שיש תקווה, שייתגבשו הבנות ושהסכם אכן יושג. אחרי ההבהרות המדויקות של נתניהו ב"נאום בר-אילן 2", צריך להיות ברור לכל אדם שעיניו בראשו כי בפועל כלל לא קיימת אפשרות, ולו הקלושה ביותר, לבנות בין המתדיינים גשר של הסכמה. מה שהיה הוא שיהיה.
כדי להבין את המצב לאשורו אולי ראוי לצטט את אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל אחרי קרב אל עלמיין במלחמת העולם השנייה: "זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה". ובפרפראזה המתאימה לימים אלה ניתן לומר כי השיר של שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית לא תם - הוא רק מתחיל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם