אמן מחול החרבות
דנקנר היה איש מפואר שחמק מכל הגדרה בנאלית, שניווט בין אהבה וכפור, רשע וחסד, נועם וסרקזם. האם למעלה יהיה לו שקט? לא בטוח
- שפיו וליבו: לא יהיה עוד עיתונאי כמו דנקנר
- אולמרט ולפיד הגיעו לנחם: "זהו יום עצוב"
פעם ב... הייתי מגיע לחדרו כאילו לסגור נושא. הייתי מוצא אותו ב"טי-שרט" שחור, מחזיק דלי תה, יושב תחת מזגן שמפזר טמפרטורה ארקטית. חיש קל התה היה נסוג לטובת אספרסו כפול ודנקנר היה עולה על גדותיו. קודם כל היו אלה הנכדים שאתם כייף. במיוחד כשהיו נשארים לישון בערב שבת.
אחר כך באו ציטוטים שקספיריים, סיפורים ירושלמיים, רכילות מימיו במסדרונות הממשלה וטריוויה פדנטית. פעם חזר על השמות העבריים שבן גוריון התעקש לשווא להדביק לשחקני נבחרת ישראל בכדורגל. "השיחות הנפלאות", כפי שכתב לי, היו מחמאת חינם. רוב הזמן הוא דיבר. אני הייתי יוצא מהן מנוזל, אבל תמיד עם אינפורמציה חדשה, עם תובנה רעננה, עם הארה מפתיעה.
ומעבר לזה היה טומי. לא הייתה אף שיחה, אפילו לא אחת, שרוחו של טומי לא הייתה איתנו בחדר. לאחר מותו חש דנקנר דחף כפייתי להזכיר אותו כל הזמן. סיפר על שיחות שניהלו בדרכם מאולפן "פופוליטיקה" בירושלים לביתם בשפלה. הקילומטרז' הלילי הזה קשר ביניהם חברות סיציליאנית. "ברגע שהוא מזהה שאתה חבר", הסביר לי, "אתה הופך להיות שלו. הוא פורש עליך את הכנפיים שלו וקשר של נאמנות נצח מחבר ביניכם".
למי שאהב ידע דנקנר להשיב נאמנות. "בעודי כותב, מציץ אלי מקצה השולחן טומי לפיד ז"ל", כתב בטורו לאחר שהבן של טומי בא לפוליטיקה. "משה לדור צריך להתאבד", אמר לאחר שפרקליט המדינה גרם לדעתו עוול לחבר אחר שלו ושל טומי - אהוד אולמרט.
הוא היה העורך הכי משמעותי שהיה לי אי פעם. לא רק איש של דיבורים קונספטואליים אלא מאבחן שיורד אל השורות. פה כדאי לוותר על מילה, שם צריך להאריך משפט, וכאן אפשר להוריד פסקה כדי לא לפגוע במוסיקה של הטקסט. המוסיקה של הטקסט. זה מושג ששמעתי ממנו. פעם כתבתי פרופיל על דן מרידור והוא הפך בו כל משפט. לא שינה משהו במהות, אבל החיבורים שעשה היו וירטואוזים.
אני מודה שזה מאוד לא נעים לראות בבוקר את שמך על טקסט שבעצם לא אתה כתבת. אבל למדתי, אני מקווה. הבנתי שאצל דנקנר התואר "כותב טוב" תלוי רק בדבר האחרון שכתבת. וכל טור היה מבחן חדש וכל כתבה הייתה מלחמה חדשה. במובן הזה היה חסר נאמנות לחלוטין. אפס זכויות מצטברות. יותר מפעם אחת ראיתי אנשים שהובאו לעיתון על תקן של "גאונים" ודי מהר היו ל"מפגרים". כששאלתי אותו מה פשר הזיקיתיות הזאת השיב: "אני לא מתאהב בטעויות שלי". ואני מבטיח לכם שאיש מאיתנו הכותבים לא רצה להיות טעות של אמנון דנקנר.
הוא היה איש מפואר שחמק מכל הגדרה בנאלית. הוא ניווט בין נתיבי האהבה והכפור, בין מסלולי הנועם והסרקזם, בין אפיקי הרשע והחסד. הוא תרם בסתר ממשכורתו לעובדת קשת-יום אך לא היסס לפטר. "אם לא אפטר היום עובד אחד", נהג להסביר, "אצטרך מחר לפטר 20".
לא חושב שאי פעם שמעתי אותו צועק. לאמנון דנקנר אף פעם הפיוז לא קפץ באקראי. הוא היה מקפיץ את הפיוז כשמישהו לדעתו לא היה בסדר. אז היה מוצא את המילה הכי דוקרת, הכי קוטלת, כזאת שאחריה אין תקומה.
הכל זוכרים לו את הפובליציסטיקה הסכינאית. את ה"אין לי אחות" לאחר רצח אמיל גרינצוויג. אם קרליבך היה איפכא מסתברא של ימי שישי, דנקנר היה איפכא מסתברא של יום יום. עיתונאי דווקאי. מונע על ידי הצורך לא להיות במקום שבו נמצא הרוב. ייתכן שזה מה שגרם לו להתייצב לצדו של אריה דרעי. אני מנחש שתדהמת השמאל ש"דנקנר התחרפן" די שיעשעה אותו.
"החלטתי להשתעשע", כך היה אומר כשנכנס לסיפור שעמד להביא אותו לקו האש. אבל מעבר לשעשוע עמדה ההכרה שלאמת יש מחיר. ההפגזה אחרי הביוגרפיה על דן בן אמוץ צילקה אותו שנים. אבל הוא הבין שלא ייתכן אחרת. "מי שחותך גם נחתך", אמר לי פעם.
הוא לא היה כותב כורסה. מעבר למאמרים היה גם פרשן חד של השטח. הרבה לפני שיכתוב: "ליאיר (לפיד) יש סיכוי מצוין להצליח", ניבא את המהפך שהחזיר את רבין לשלטון. שנים לפני שמלחמת 100 השנה תפרוץ ביניהם יצא עם רון מיברג לדובב את הישראלים. מהסיפורים שהתפרסמו בעיתון "חדשות" עולה תחושה חזקה שמשהו עובר על הארץ. שמשהו הולך להשתנות. לא רק דיווח יש כאן ובמקומות אחרים. זאת הרפורטז'ה הספרותית שאחד ממנסחיה היה עמוס אילון. זאת החתירה העיקשת לעיצוב ספרותי בתוכן ובצורה. בפעמים שיצא לשטח ניסה להביא את הדרמה הנעלמת מהעין. להביא לקורא את הסיפור שמעבר לכרוניקה הקטנה.
ימי שלטונו במעריב היו גרנדיוזיים אבל העזיבה הייתה קטנה. ביום שבו יצא את העיתון נקלעתי לחדרו. השולחן היה ריק מפחיות הקולה של ישיבת הבוקר, כמו גם מכל היושבים סביבו. רק השגריר לשעבר בבריטניה, צבי חפץ, עזר לארוז. דנקנר ירד לג'יפ הב.מ.וו שלו עם שני ארגזי קרטון. מתחת לסככה בחנייה נראה פתאום נטול סמכות ושררה, קטן יותר.
אבל מהר גדל שוב. דנקנר פתח את התקופה שהייתה אולי היפה בחייו. בראיונות שנעשו איתו אמר כי הכתיבה הספרותית הביאה אותו לשלב ההתפייסות. שוב אין הוא מחויב לדקור כדי לספק "שואו" מדמם לסוף השבוע. האם עכשיו תהייה זאת מנוחה נכונה? צריך לזכור שלא רק טומי מחכה שם למעלה. גם דן בן אמוץ. מה שמבטיח ששנאות ישנות יתמרקו, מקלדות יישלפו ויימשך מחול החרבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם