שפיו וליבו: לא יהיה עוד עיתונאי כמו אמנון דנקנר
אמנון דנקנר נמנה עם אנשי התקשורת האחרונים שהבינו את המשחק הטלוויזיוני ועדיין ייצגו סוג של עיתונאות ישנה. לכתו בטרם עת הוא מכה קשה לעיתונות הישראלית, במיוחד בימים אלו
ואמנון אף פעם לא היה מאכזב. הוא היה מתיישב באולפן, נוגע להרף עין במסגרת המשקפיים שלו ומתחיל להתנפל. מסע הציד שלו החל, והוא היה במיטבו במיוחד כשהמתנגד ישב מולו. לדנקנר היתה התכונה המתעתעת לפתוח את הדיון במה שנתפש כדברי כיבושין או נימוסין, שמהר מאוד הפכו לדהרה מנומקת, מיומנת ודורסנית, ששאבה את דמו של היריב מפניו. גם אם לא הסכמת בדבר אחד עם דעתו, הדרך בה העביר את מסריו היתה מעוררת קנאה.
ישנם עיתונאים מעטים שיכולתם המקצועית מאפשרת להם להיות מושחזים ומשכנעים בכתיבה, ברדיו ובטלוויזיה. דנקנר הוא סמלו המייצג ביותר של מי שידע להעביר את המסרים שלו בים, באוויר וביבשה. בגדול, עדיף היה תמיד להיות בצד שלו, ולא בצד שמולו. התנהלותו מול פרקליט המדינה משה לדור אחרי זיכויו של אהוד אולמרט, והמלצתו ללדור להתאבד, היתה דנקנריזם בקליפת אגוז. מישהו אחרי שהיה תוקף את לדור, היה ממהר לחפש הזדמנות לרדת מהעץ ומבהיר כי דבריו הוצאו מהקשרם. אצל דנקנר הדברים לא הוצאו מעולם מהקשרם, ואם כבר המליץ ללדור להתאבד באותו מבט מצמית וחיוך קטן אותו הקפיד לצרף באירועים מיוחדים, הוא קיווה שההמלצה תילקח ברצינות. כי כזה היה דנקנר - גאון ונדיב ואכזר.
דנקנר לא שיחק את המשחק הרגיל של הטלוויזיה. היכרותו את התעשייה הזאת, רוחב היריעה התרבותי והבוז הבסיסי שלו לשררה, הפכו אותו לציניקן בוחן לב וכליות, כזה שאין לו אחות אבל גם לא אלוהים. למרות הבנתו את השואו הטלוויזיוני, וחיבורו ההדוק לעכשוויזם הפולישוקי, היתה בו גם סוג של עיתונות ישנה, ורק לשונו המושחזת, והמורא הבסיסי ממנו, איפשרו לו לצלוח את המכשול הזה בשלום.
כשהעיתונאי אורי דן נקשר בעבותות ללשכת אריאל שרון, הוא נתפש נלעג ואנכרוניסט, אבל כשדנקנר התחבר ללא תנאי לחברו אולמרט והגן עליו כמעט בפראות, הוא מעולם לא מצא רגע וזמן להצטדק. אישיותו הטלוויזיונית שהתגבשה בפאנליסטים הצעקניים של פופוליטיקה ומועצת החכמים, השלימה את זאת של טומי לפיד. כשטומי השתולל, דנקנר היה מפנה כלפיו את עורפו העצום ומביט בו כשכל גופו הכבד רוטט מצחוק. מרגע שפיו וליבו נדמו, ככה אזכור אותו. העיתונות המרזה והמתכרסמת גם כך בשנים האלו אינה יכול להרשות לעצמה את ההסתלקות הפתאומית הזאת של אמנון דנקנר.
סיקור מותו של אמנון דנקנר, כל המהדורות
שני קשישים שהותקפו בשבוע שעבר על ידי צעירים בכביש ובגן ציבורי, הם המסה הקריטית שמספיקה
לאילן לוקץ' המושחז לצאת לרחובות ולקונן על מדינת הערסים שקוממנו כאן. אז זהו, שגם לוקץ' יודע שאנחנו עמוק בבוץ.
הקרימינולוג פרופסור גיורא שוהם דיבר על נטישתם המוחלטת של ערכי כיבוד מבוגר, מורה והורה. הפתרון שלו הוא לא להקנות אינפורמציה, מה שכל מחשב סביר מסוגל לעשות, אלא לחנך לערכים. ואני הייתי מחלק עוד כמה מקלות לפני שהערסים האלו היו מקבלים גזר אחד. הייתי מקים סדנאות ותוכניות התנדבות חובה בבתי ספר למען אוכלוסיית הגיל השלישי, וגם מוסיף לחוק העונשין קנס כספי על הורי הקטינים המעורבים בתקיפה. ערסים שמשתוללים בכביש גם אם לא נוהגים? יישלל מהם רישיון הנהיגה לחמש שנים. נראה אותם אז.
מקלות נגד ערסים אולפן שישי, ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם