שושה מזועזעת: תפסיקו לקלל ולרדת אחד על השני
כאשר הכרנו, עקיבא ואני, קבענו מספר כללים שעליהם אנו מקפידים ושמלווים אותנו יום יום, אחד מהם היה שאין ירידות ואין קללות, גם לא בצחוק. אפילו לא "מפגר", בסחבקיות ובאווירה טובה
לפתע, ממש בסמוך אליי אני שומעת צעקות. זה היה ארוע קולני ביותר, כך שגם עם אטמי אוזניים הייתי שומעת את המתרחש. הרמתי את ראשי לראות על מה המהומה. אדם, כנראה בעל המקום, מסיבותיו, שאיני יודעת מה הן, צעק וצווח על המלצר הצעיר במילים קשות. הרשו לי לצטט רק מקצת מן הפנינים: "איפה גדלת? בפח?" "איפה השכל שלך?" ועוד ועוד.
בעודי שומעת את הדברים התעוררה בי תחושת צמרמורת ועלבון עבור אותו נער. הייתכן שיש אדם שמגיע לו לשמוע כזו ביקורת משפילה ומילות גנאי? דבר נוסף שהוסיף לתחושת אי הנוחות שלי ושהופתעתי ממנה, הייתה האדישות של אנשי המקום. כולם המשיכו לצחוק, לפטפט ולקרוא. הייתי מופתעת. מה, רק אני שומעת? אולי לא שמעתי נכון? איך אפשר היה שלא לשמוע? אני כמעט קמתי לומר לאדון שיפסיק וימצא דרך אחרת לדבר אליו. אך לא הספקתי.
לאחר מספר שניות, פסקה הסאגה וחזר השקט לקדמותו. הסתובבתי וראיתי את אותו נער סמוק פנים וכפוף ראש, הולך כאילו איבד משהו. התבוננתי בו ושאלתי את עצמי, האם זו הייתה ביקורת לגיטימית? האם נהיינו אדישים לצעקות, למילים פוגעות ומלבינות? האם אלימות מילולית היא חלק מהתרבות שלנו?
באותו רגע פשוט יכולתי לזהות את עצמי במצבים דומים, נזכרתי במשפטים של מורים שמלווים אותי לטוב ולרע עד היום. או מילים שאמרתי והלוואי שהייתי לוקחת בחזרה. אנחנו לפעמים לא שמים לב שאנחנו משתמשים במילים פוגעות, ומעליבות. אנחנו נזהרים לאכול בריא, נזהרים לנהוג בבטיחות ושחס ושלום לא ניפגע. אז למה אנחנו לא משתמשים בברקס ותמרורים בשפה שלנו ובדיבור שלנו אחד כלפי השני? ידוע שביקורת ומילים קשות יכולות לעשות נזק הרסני לנפש האדם ומשאירות עליו חותם גדול.
המילים, הביקורות, כולן יכולות ללמד, לחנך ולקדם. אך השאלה היא איך הן נאמרות, מתי הם נאמרות, ואיפה הן נאמרות. המיקום, הזמן והאופן הם צירוף של תנאים היוצרים את ההבדל, והופכים את הביקורת לנשמעת, בין אם לילד ואפילו בין בני זוג.
מעולם לא הבנתי איך ביקורת יכולה להועיל כאשר היא נאמרת ממקום צר, כועס וזועם. אני כן יכולה להבין כאשר מדובר על הארה בונה שמגיעה ממקום טוב ודואג.
כשרק הכרנו, עקיבא ואני, קבענו מספר כללים שעליהם אנו מקפידים ושמלווים אותנו יום יום, (השבוע אנו חוגגים שש שנים בלי עין הרע...) אחד מהם היה "המילים". המשמעות עבורנו היא, שאין ירידות ואין קללות, גם לא בצחוק. אפילו לא "מפגר", בסחבקיות ובאווירה טובה. ברגע שאתה מודע למה שאתה מוציא מהפה ושם לעצמך גבולות, לא תגיע למצבים שתצטער עליהם רגע עם תום הוויכוח. אם למילים יש משמעות, לא צריך להשתמש במילים קשות. יש לברור מילים בקפידה ולתת להן את מלוא הכבוד והמשמעות.
אין סיבה שאנחנו נלמד תואר ראשון, שני, שלישי ותעודות למיניהן ולא נלמד שיעור בסיסי באיך לדבר זה אל זה. אני בטוחה שאותו נער לא הצליח לשמוע את הביקורת שמאחורי הצעקות, אלא רק חיכה לרגע בו הבוס יפסיק את ההשפלה ובעיקר פילל להעלם, את הרגע הזה הוא לא ישכח. הבוס כן, הוא ימשיך הלאה. אבל מה איתי? מה איתנו? במריבות בין בני זוג נאמרים דברים קשים שהיינו רוצים שיימחקו בדיעבד. אך הן כבר פצעו את הנפש שאתם כל כך אוהבים, ועבודה קשה מאוד צפויה כדי למזער נזקים.
הלוואי ונלמד איך לשלוט בעצמנו; יש כל כך הרבה מעשים הרסניים שלא תלויים בנו, וחבל לא לנצל היטב את הדברים שכן בשליטתנו. הרי בשימוש נכון, בכוחה של השפה לחולל פלאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם