בחירה לגיטימית
על הכל, ברשותכם, אכתוב בטור הזה, חוץ מאשר על יום שלישי הגדול
אני נמצא במקום אחר. אני הרבה פחות חכם והרבה פחות ציני. יחד עם זאת, למרות שאנחנו בדקה השמונים ושמונה לפני הבחירות, אתנזר מהדיון הפוליטי. מסביב יהום הסער, אנחנו נשחק על מגרש אחר. יש די והותר מקומות שבהם אני עוסק בפוליטיקה. לטעמי, הטור כאן נותן לי הזדמנות להמריא למקומות אחרים. אני רוצה לחלוק איתכם ספר שקראתי.
מי שכותב צריך לקרוא. על כל שעת כתיבה, שעתיים קריאה. את הסוד הזה לימד אותי יובל נתן. ספרות קלסית, בלשים, ספרי עיון - אני בולע הכל. בולמוס. אבל מעטים הספרים שגורמים לבנאדם להרהר בחייו, להעריך אותם מחדש, להשלים ולאהוב את מה שיש. ואני לא מתכוון לספרים שמגלים לך את הסוד או מדריכי קואצ'ינג, שהם חרא של ספרות: אני מתכוון לרומן טוב שמעיף לך את הראש, שגורם לך לחשוב עליו גם יום, שבוע, שנה אחרי.
בשבת האחרונה נטלתי לידי את הספר "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", מאת רייצ'ל ג'ויס (הוצאת זמורה ביתן), ולא הנחתי אותו עד שסיימתי אותו, רטוב מדמעות. הספר הזה גרם לי לבכות בקול, אשכרה בקול, עם דמעות מלוחות וקולות געייה של דולפין מיוחם. ספר על בני אדם ועל אהבה, על געגועים שאין להם מרפא, על פספוס אדיר, על תחייה, השלמה ומוות. גמרתי אותו והסתכלתי סביב, כשההכרה מה חשוב באמת מהדהדת בראשי. תעשו לעצמכם טובה, קראו את הספר.
אני שומע מוזיקה בתקופות, אבל תמיד תהיה לי תקופת ג'וני קאש. בדרך כלל, כשחושבים על קאנטרי, קופץ בראש זמר עם כובע של קאובוי, ג'ינס צמוד שחונק את החבילה ומגפיים מעור נחש. אחד ששר שירים כמו: "אין כבר זבל בבית שלי מאז שזרקתי אותך מחיי" או "אני לא יודע אם להרוג את עצמי או ללכת לשחק באולינג".
ג'וני קאש היה זמר קאנטרי מליגה אחרת. קלאסה. רמה משלו. הוא היה מגנט הנשמות האבודות והסובלות, הקאובוי של המלנכוליה. בטהובן של קאנטרי, בלוז, גוספל ורוק. קאש, נשמה מורדת ורדופה, סיפר את אגדת הלוזרים, הדפוקים והנידחים. הוא שר על מוות, סמים, גאולה דרך ביבים, על גיהינום, אלוהים, רוצחים, בתי כלא, אהבה שורפת, טירוף ובגידה. היה לו קול בריטון עמוק ומחוספס שזור בעדינות, צער וסבל. האיש בשחור.
ואחרי הכל, היו לו גם לא מעט שירי אהבה. חלקם נדושים כחציל בטחינה, חלקם משובבי נפש. השבוע נתפסתי על שיר ששמו "דבר הקרוי אהבה". לא מדובר במילים של טי-אס אליוט או דילן, אבל כשאני נוסע ושר איתו ועם מקהלה של ילדות את השיר, אני מבין בדיוק למה התכוון המשורר. קבלו תרגום חובבני:
"מטר תשעים וחמש בעמידה, שוקל מאה קילו ועשרה,
אבל ראיתי את הענק נופל על ברכיו בגלל אהבה.
הוא מסוג הגברים שמהמרים על מזל, מסתכל בעיניים, לעולם לא נבהל,
אבל ראיתי אותו בוכה כמו גור קטן בגלל אהבה".
אני מודה, יש שירי אהבה גדולים יותר, עם מילים שאתה לא מדפדף בכל ז'ורנל, אבל ג'וני קאש בא לי נכון. וכשהוא שר על אהבה, אני מאמין לו. ולמה אני עוסק באהבה? כי בשבוע שעבר, בעת בהיית לילה, נפלתי באחד
בראש התנועה הקומוניסטית הזו, ששלטה אז בקמבודיה, עמד פול פוט: סדיסט רצחני, קומוניסט שמיטב הליברלים שונאי אמריקה במערב ליקקו לו. עד היום יש מי שמחכה לבקשת הסליחה של נועם חומסקי מהעם הקמבודי, אחרי שנסע לחלות את פני הפסיכופת בשיא זוועות המשטר וניפק דברי סנגוריה.
אבל נחזור לסרט מ-1984. זה סיפור על עיתונאי מערבי בקמבודיה של הקמר רוז' ועל בחור מקומי שמסייע לו. את הקמבודי משחק היינג סומאנג נגור, שאף זכה באוסקר על תפקידו. אבל נגור לא היה שחקן, אלא רופא. פליט משטר הזוועות. בשנות ה-70 נכלא נגור ועונה בידי הקמר רוז'. כדי להימנע מהוצאה להורג הכחיש את היותו רופא, סוד נורא שאילץ אותו לשבת בחיבוק ידיים ולצפות במותם של אשתו ובנו בזמן לידה. הוא ברח והגיע לארה"ב, זכה באוסקר, ואז, בעשרים וחמישה בפברואר 1996, נרצח בידי כנופייה בלוס אנג'לס, לאחר שסירב לתת להם תליון זהב שנשא את דיוקנה של רעייתו המנוחה.
מנקודת מבט הגיונית המעשה אינו ברור, אם לא טיפשי. בעבר הנחת לאשתך ולבנך למות, ועכשיו אתה גיבור גדול בגלל תליון. אבל זו אהבה. כוח עצום שמתגבר עם האובדן.
כמה פעמים ביום אתם עוצרים, לובשים את מדי משטרת הקיטורים ונזכרים מה עיקר ומה תפל, וכמה צריך הבנאדם לברך את האלוהים על המתת הזו? וגם אם אתה אתאיסט מושבע, מטריאליסט מוחלט, תגיד תודה לצירוף המקרים המופלא שהוא החיים שלך.
בשבוע שעבר כתבתי על מפגש בבית לחם הגלילית עם סאונדמן ששמו ג'ו שהעניק לי תובנה יקרה. ציטטתי אותו כאומר "היהדות היא המזוזה, אתה תמיד עוצר לפני הכניסה לחדר". קורא תהה בפייסבוק: "ישבנו, שלושה גברים סביב שולחן השבת, והתקשינו להבין את העומק בתשובה".
לא נותר לי אלא לצטט מטורו של דרור פויר היקר לי בגלובס, שכתב בשבוע שעבר על אותו מפגש עם ג'ו ועל אותה תשובה. "אגיד לך מה, אמר החוזר, אני אוהב את זה שבכניסה לכל מקום יש מזוזה. כל החיים שלי רצתי כמו משוגע, ופתאום טוב לי שיש משהו שעוצר אותי לשנייה. אני אוהב את זה שצריך לעצור לפני כל ביס ולמלמל משהו. כל החיים שלי הכול היה מותר לי, ורציתי הכול. עכשיו מתאים לי לעצור. טוב לי שאסור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם