מיזנתרופיה, את אהובתי
הלוואי שהיה לי כפיל, שהיה מחליף אותי בכל המגעים עם אנשים אחרים
עם פגישות על רקע מקצועי, אגב, אין לי בעיה. בפגישות מהסוג הזה אני דווקא רואה חשיבות רבה. ואני מגיע לכולן. לא תמיד בזמן, אבל מגיע. והאמת היא שאני די נהנה בפגישות מקצועיות, אולי אפילו קצת יותר ממה שאני אמור ליהנות. לקח לי זמן להבין שזה בעצם הבידוד האנושי שאני נמצא בו שגורם לכך שאני מגיע לפגישות האלו במצב צבירה שניתן להגדיר כ"פטפטני". היתרון בפגישה על רקע מקצועי הוא שאתה לא מגיע עם המחויבות לדווח "מה נשמע", וכך אתה יכול לשרברב אל תוך השיחה מדי פעם, מתי שבא לך, פרטים אוטוביוגרפיים שאתה חש צורך לחלוק עם הזולת - אבל אתה יכול לעשות זאת בקצב שלך ורק אם מתחשק לך. החופש הגדול ומרחב התמרון הרחב שקיים בפגישות על רקע מקצועי הוא הדבר הקסום בהן. וכמובן, בפגישות מהסוג הזה אתה לא מחויב להתעניין מה קורה אצל הצד השני. זה הפלוס הגדול באמת.
כך שאני מעדיף להיחשב לסוג של "נודניק" בקרב אנשי מקצוע מסוימים, ולא לפגוש אנשים "לקפה", ל"בירה", או לכל נוזל אחר. כי בעצם אין לי יותר מדי מה להגיד להם. חוץ מזה שאני לא שותה בירה ורופא המשפחה שלי דורש שאפחית בכמות הקפה.
פגישות אנושיות הן קונספט מוזר. למה שמישהו יטרח להתלבש, ללכת, לנסוע, להגיע ולשלם, בשביל לעשות מה שהוא יכול לעשות בשיחת טלפון או במייל, או פשוט להימנע ממנו? למה להתחכך במין האנושי אם אתה יכול להימנע מכך?
ומהבחינה הזו, הכי גרוע להיות רווק, כי אז אתה מוכרח ללכת לכל מיני מקומות ולשמור על מעגל חברתי רחב, שבאמצעותו תוכל לפלס את דרכך לחדר המיטות של רווקה שמקושרת למישהו מהמעגל החברתי שלך. מובן שיש הנאה מסוימת בתחלופה של נשים. אמנם מדובר בפעולה שהשחיקה שלה גדולה, ובנוסף לכך, במסגרת התחלופה הזו עלול להיתפס לך שריר באחד הימים בהם תנסה לצחק אותה על המיטה הרחבה שלה. אך חמור מכך, במצב של נדודים בין נשים שונות יש סכנה שתיפול על הגרוע מכל: נשים עם חדוות יציאה ובילויים. נשים שרוצות שיהיו לכם "חבר'ה" שאתם פוגשים בכל מיני מקומות: בים, בבר, בסלון, בפארקים. . . נשים שרוצות לדבר עם כולם על הכל כל הזמן, נשים שאחרי חודש איתן אתה שוקל בכובד ראש לנסוע לסמינר ויפאסנה קצר שיחזיר לך את היכולת לחייך.
וגם אם לא מצאת את עצמך בעיצומו של קשר עם אישה חובבת בילויים, אני חושב שההנאה מתחלופת נשים גבוהה אינה מצדיקה את העול החברתי של הדבר. במילים אחרות: לא תודה,
גם בתחום מציאת העבודה יש להיזהר. עבודות רבות מחייבות אותך לתקשר ולהיפגש עם אנשים רבים. הכי טוב להיות נהג משאית בארה"ב, שעובד בפורמט של "קואסט טו קואסט". כמה אני מקנא בנהגי המשאיות האלו. הייתי שמח להיות בעצמי נהג משאית, אבל אפילו על עגלת קניות בסופר מרקט אני מתקשה להשתלט. חוץ מזה, יש בי חשד קל שאין לי מספיק שרירים ברגל ימין בשביל ללחוץ במשך 8 שעות על דוושת הגז של משאית סמי-טריילר.
האפשרות השנייה הכי טובה היא לכתוב. כתיבה היא קצת כמו לפרוץ לדירות: אתה עושה את זה לבדך, כשאנשים ישנים, ואם אתה ממש טוב בזה אתה נהיה מפורסם. מובן שיש סוגי כתיבה שמצריכים ממך דווקא לפתח קשרים חברתיים הדוקים, כמו למשל אם אתה כתב פרלמנטרי או כתב ביטחוני. אז אתה צריך להסתובב בכל מיני מקומות כמו הכנסת והקריה, ולשוחח עם "מקורות" כל היום וזה די זוועתי. אני מעדיף לעבור ברית מילה מחדש מאשר להיות כתב מהסוג הזה. תמיד כשמישהו שואל אותי את השאלה המעצבנת מכולן: "אז על מה אתה כותב בעיתון? על אילו נושאים?" אני עונה: "אני הכתב לענייני עצמי, ומכיוון שלפי כמה אבחנות פסיכיאטריות אני סובל מהפרעה דו-קוטבית, יש לפחות שני אנשים שאני מסקר".
אני רואה אותם בכל מקום. לפחות פעמיים ביום אני יוצא עם הכלב ואני רואה אותם יושבים בבתי קפה ומדברים זה עם זה על אלוהים יודע מה. גם מעבר לחלון שלי הם נמצאים. הנה, ברגע זה אני משקיף על הרחוב מחלוני, והם שם: תמיד ביחד, תמיד צפופים, ראשים במרחק של 30 סנטימטר זה מזה, מחליפים דעות, רעיונות, בדיחות, סיפורים, חוויות. הו, הזוועה.
בהיבט הזה אני יכול לראות את הערך הרב שיכול להיות לשכירת כפיל. היה יכול להיות מדהים אם היה ברשותי כפיל שילך במקומי לפגישות בזמן שאני יושב בבית ומשחק שש-בש במחשב עם אנשים שאני לא מעוניין לפגוש. כמובן, האתגר הוא למנוע מצב שבו הכפיל נפגש איתך. והפתרון הוא: העברה בנקאית. כל עוד אינך משלם לו במזומן - אינך צריך להתראות איתו. מיזנתרופ אמיתי יודע להעריך, לכבד ולהוקיר את הערך הרב של ההעברה הבנקאית. אני תמיד חושב לעצמי שלפני עידן ההעברות הבנקאיות, מיזנתרופים בכל העולם נאלצו להיפגש עם כל מיני אנשים בעל כורחם ולפתח כל מיני שיחות חולין שבוודאי גרמו להם לסבל רב. ואני אומר: מזל שנולדתי בעידן שבו באמצעות העברה בנקאית אחת אתה יכול לפטור את עצמך מפגישות רבות, עידן שבו אני יכול לכתוב "מזל טוב" על הקיר של אדם זה או אחר בפייסבוק ביום הולדתו ובכך להיפטר מהסכנה הכרוכה בהרמת טלפון שעלולה להיגמר בשאלה המצמררת: "אז מתי נפגשים?"
הפסיכיאטרית שלי אומרת שלא טוב לחיות חיים מבודדים חברתית כמו אלו שאני בוחר לחיות. "אני ממליצה לך להצטרף לארגון כלשהו, ככה תהיה חלק ממשהו", היא הציעה בפעם האחרונה ששוחחנו. אמרתי לה שהארגון היחיד שאני רואה את עצמי משתייך אליו הוא ארגון "חסידי הרב עוזי משולם", שיודע לכבד הסתגרות אמיתית בבית, שלא לומר "התבצרות". אך נדמה שהדד-ליין להצטרף לארגון הזה עבר כבר בסוף שנות ה-90.
אלא שהבעיה היא שכשאני בוחן את זה לעומק, אני שם לב שאני מבזבז המון זמן מדי יום בניסיונות התחמקות מקוריים מפגישות עם כל מיני אנשים. אז החלטתי לשנות גישה, ולהיות קצת יותר אמיתי וישיר. כעת כמישהו מציע להיפגש איתי אני אומר לו בלי להסס שאני נמצא ב"תקופה סוערת מבחינה נפשית", ושבשל כך אני ממעט לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים. פריבילגיה שיש רק לי, בתור מי ששמו הולך לפניו כאדם לא יציב רגשית.
רוב האנשים מבינים אותי כשאני אומר להם את זה. חלקם לא. חלקם נעלבים או לוחצים עליי עד שאני נאלץ לשטוח בפניהם את האמת הגולמית: בכל פעם שאני מגיע לפגישה על רקע חברתי אני סובל, ותמיד באיזשהו שלב אני הולך לשירותים ושם אני אומר לעצמי שאני לא בנוי לזה וקשה לי להיות מעניין, מקורי, מרענן, סקרן, חדשני, נמרץ, שנון ומבדר כמו שנדמה לי שהאדם שיושב מולי מצפה שאהיה. ותמיד אני יוצא מהפגישה עם ההרגשה שאכזבתי את האדם שפגשתי והייתי לא מעניין וסתמי ואפילו מעיק ומטריד באיזשהו אופן, ולכן אני מעדיף להישאר בבית.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם