הבחירות החשובות באמת
הכלכלה האיראנית על הברכיים, אבל דווקא הבחירות הקרובות יכולות להציל את הרפובליקה מכיליון. מסתמן שעוד נתגעגע למחמוד אחמדינג'אד. הקרב היצרי על מינוי צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקאי די מיותר, מי שיקבע אם ארצות הברית תתקוף את טהרן הוא הנשיא אובמה
זה רחוק מהמציאות. צ'אק הייגל הוא דמות מוכרת ומקובלת מאוד בוושינגטון. הוא חבר בכיר בפורומים המכובדים ביותר בבירה האמריקאית, החל במועצה האטלנטית שהוא עומד בראשה, דרך ועדת המודיעין המייעצת לנשיא, וכלה באוניברסיטת ג' ורג' טאון. הוא ביקר בישראל פעמים רבות. לבד מהרפובליקנים, שמתנגדים למינוי כפי שהתנגדו למינוי סוזן רייס, כפי שהם מתנגדים לרוב מהלכיו של הנשיא אובמה, הבירה האמריקאית עדיין שותקת ביחס להייגל. גורם מוכר בוושינגטון אמר לי השבוע שאיפא"ק "לא החליטו עדיין שהם עובדים נגד הייגל. אין הודעה של הליגה נגד השמצה נגדו. רק החלקים הרפובליקניים, שהם המיעוט, בקהילה היהודית יצאו נגדו. כרגע הוא בכלל לא מתמודד עם אופוזיציה אימתנית" (עוד על הקרב הפוליטי סביב הייגל בכתבתו של צח יוקד, בהמשך גיליון זה).
עמדתו של הייגל בנושא איראן עשויה להישמע מוכרת: "כל האופציות על השולחן. . . מלחמה עם איראן איננה בלתי נמנעת, אך ביטחונה הלאומי של ארצות הברית יעמוד בסכנה עמוקה על ידי איראן גרעינית". זו העמדה של הנשיא אובמה. זו גם העמדה של הנשיא בוש.
עמדתו של הייגל לגבי איראן, עם כל הכבוד, איננה משנה במיוחד. מי שיחליט הוא הנשיא. הרציניים מבין המתנגדים למינוי לא טוענים את טענות ההבל על אנטישמיות, אלא מציינים - בצדק מסוים - כי עמדותיו המתונות על שימוש בכוח אמריקאי עשויות לפגוע בממדי ההרתעה מול איראן ויריבים אחרים. זו טענה שראוי להתחשב בה, אם לוקחים בחשבון שהאיראנים עוקבים בהתרגשות מסוימת אחרי המינוי. שר החוץ האיראני אמר השבוע שהוא מקווה שמינוי הייגל "יוביל לשיפור היחסים בין המדינות". האיתות הזה לטהרן, אומרים המתנגדים, בין אם מכוון ובין אם לאו, עשוי להיקרא כוויתור אמריקאי על אופציית השימוש בכוח. מיס-קלקולציה שתוביל את האיראנים להימנע מלהתפשר ולהיכנע לסנקציות. הטיעון הזה רציני, וראוי שיישמע. קרוב לוודאי שנשמע מהייגל דברים ברורים על איראן בשימועים בסנאט; זה יהיה מפליא מאוד אם לא יחזור על עמדתו של הנשיא אובמה - הכלה של פצצה גרעינית איראנית איננה על השולחן. את הרפובליקנים זה לא ירגיע; מצד שני, ספק אם הם רוצים להירגע.
האיראנים עצמם עוסקים פחות בימים אלה בתמרונים צבאיים ובאיומים כלפי השטנים למיניהם, הגדולים והקטנים. כמו אצלנו, אופציית המלחמה ירדה מהפרק בחודשים האחרונים, ויש זמן לעיסוק פנימי. לדוגמה, להודעותיו הדי היסטריות של שר הנפט החדש של איראן, רוסתאם קסאמי, שהודה השבוע לראשונה כי הסנקציות פגעו עמוקות ביצוא האיראני. הוא ציין: "חלה ירידה של 40 אחוז ביצוא נפט וצניחה של 45 אחוז בהחזרי כספים על נפט שנמכר".
אלה נתונים דרמטיים, והשר המכובד נאלץ להוציא אותם לאור אחרי שהם נחשפו בשוק האנרגיה העולמי. מוקדם יותר ב-2012 ייצאה איראן 2.4 מיליון חביות נפט ליום, ובסוף השנה הכמות פחתה לכמיליון חביות ביום. השינויים האלה מצביעים על החרפה קבועה וקשה במשטר הסנקציות, ועל כך שהממשל האמריקאי כנראה מגביר מאחורי הקלעים את הלחצים שלו על צרכניות הנפט האיראני הגדולות, בעיקר באסיה.
ההשפעות הכלכליות הן אדירות. המשק האיראני מיושן וסובל מכשלים מבניים עמוקים. בין היתר, הוא בנוי על משטר סובסידיות לכל דבר, החל בלחם וכלה בדלק לחימום, עניין קריטי במדינה שסובלת מחורף קשה ומושלג. הצירוף של משק לא תחרותי, סובסידיות נדיבות ממשלתיות וכלכלה סגורה של גופים פוליטיים בתוך המדינה - אמור להיות מוכר לישראלים היטב. רק שהמקרה האיראני חמור הרבה יותר ממה שישראל חוותה בתקופות הכלכליות הקשות והמפגרות ביותר שלה.
וכמובן, אנחנו במערכת בחירות. הבחירות הנשיאותיות באיראן יתקיימו ב-14 ביוני 2013, עוד חמישה חודשים וכמה ימים. מחמוד אחמדינג'אד אינו יכול להתמודד אחרי שתי כהונות, ולכן אלה יהיו בחירות מרתקות במיוחד; כאלה שיובילו, בכל מקרה שהוא, לסגנון חדש בטהרן - ואולי גם למדיניות חדשה. אלה בחירות קריטיות משום שמספר אחד מהדהד בהן: 2009.
זה נכון. בחירתו של אחמדינג'אד ב-2005 לא הייתה צפויה, וגם בחירתו של חתאמי ב-1997 הייתה הפתעה. הציבור האיראני אמנם היה מחויב לבחור במועמדים שהם חלק מהשיטה, שמסכימים על המסגרת של הרפובליקה האיסלאמית (חתאמי הרפורמיסט הוא, בסופו של עניין, כוהן דת), אך היו לו דרגות של חופש להחליט. איסלאם שיעי שסבור שרפובליקה איסלאמית היא דמוקרטיה בסגנון מערבי (חתאמי) או כזה שמאמין שרפובליקה איסלאמית היא בעיקר חוק השריעה (השמרנים הדתיים).
אצלנו, יכול היה האיראני לומר למצרי ולסורי, הנשיאים מתחלפים, יש בחירות, יש אופוזיציה.
ב-2009 ההישג הצנוע הזה של המהפכה האיסלאמית נמחק. זיוף הבחירות לטובת אחמדינג'אד המחיש את הרקב הפנימי ברפובליקה. היא הפכה לחלולה. הלגיטימציה של הציבור,
לכן הבחירות עכשיו כל כך חשובות. דבר ראשון, משום שיתברר בהן אם המנהיג הרוחני חמינאי הכריע למען הדיקטטורה. ההנחה הסבירה היא שבהחלט כן. שנית, משום שאם המנהיג הרוחני יקבע יורש, מהבחירה הזו נוכל להבין אם פניו למלחמה או לפשרה סביב הגרעין. ויש עוד שורה של שאלות קריטיות. האם אנשים יגיעו להצביע כאשר הם יודעים שייתכן שההכרעה תהיה למעלה? והאם הם עשויים להתקומם שוב, במיוחד לנוכח ההידרדרות הכלכלית הנוראה? ואיך כל זה ישפיע על הדיאלוג עם הקהילה הבינלאומית סביב משבר הגרעין? מובן שלדידנו הבחירות החשובות מתנהלות אצלנו. אבל הבחירות המרתקות ואולי המכריעות במזרח התיכון יקרו רק בעוד כמה חודשים, באיראן.
אלה בחירות משונות מאוד. גם במונחים איראניים. אנחנו כמה חודשים לפני הבחירות, וכרגע יש רק שני מועמדים. אחד עלום ולא חשוב, והשני הוא שר החוץ המודח מנושהר מותאקי. השמות שמופרחים חשובים מאוד, החל מעלי לרג'יאני, דרך שר החוץ הנוכחי עלי סאלחי, ועד אספנדר משהיי (ראש לשכתו של אחמדינג'אד). אף אחד מהם לא בפנים באופן רשמי.
המועמדים הרפורמיסטים עצמם - מוסאווי וכארובי - נמצאים במעצר בית. הם לא ישתתפו בבחירות, אבל עמיתיהם קרועים בין הרצון לרוץ ובין התחושה שהקרב מכור מראש. התמודדות רפורמיסטית עשויה להכשיר את הבחירות בעיני הציבור ובעיני הקהילה הבינלאומית - דבר שהמחנה הירוק רוצה להימנע ממנו בכל מחיר. השמרנים, מצדם, לא יודעים אם לתת ליריביהם להתמודד מאותן סיבות בדיוק. מי יודע, אולי הירוקים יזכו בניצחון כזה שיהיה קשה לזייפו. מאידך, אי-התמודדותם תפגע בדימוי של הבחירות כאמיתיות. המנהיג הרוחני עלי חמינאי, האיש שהורה על הדיכוי הברוטלי של ההפגנות ב-2009, מודע מאוד לוויכוח הפנימי אצל תומכיו. "כולם, כולל מי שנותן המלצות כלליות לגבי הבחירות משום שהוא מביע את חששותיו, צריך שייזהר לא לשרת את מטרות האויב", אמר השבוע חמינאי בהתבטאות נדירה. זו הייתה דרכו של המנהיג הרוחני לומר: אל תכבסו את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אל תאמרו שהרפורמיסטים צריכים להישאר בחוץ כי זה ימחיש למערב את צדקת טיעונו, שאיראן חדלה להיות רפובליקה.
מי עוד לא בפנים? בינתיים, עלי אכבר רפסאנג'ני, השועל הוותיק של הפוליטיקה האיראנית והנשיא לשעבר, אדם שתמיד ידע לשחק נכון בין הקצוות: הרפורמיסטים והשמרנים. רפסאנג'ני הוא מועמד נצחי, שמעון פרס של הפוליטיקה האיראנית - רק שבניגוד לפרס, אין לו לגיטימציה רחבה ויש לו מוניטין של שחיתות אישית.
לבחירות האלה, אמר רפסאנג'ני, יש היכולת להשיב את "המתינות" לאיראן )ביקורת חריפה על אחמדינג' אד ועל המנהיג הרוחני(, " אם הן יהיו חוקיות, חופשיות ושקופות" )ביקורת מהדהדת יותר על הדיכוי של 2009(.
עבור האינטרס הישראלי, כמובן, הבחירות הן ממילא חדשות רעות. מחמוד אחמדינג'אד היה נער הפוסטר של שנאת ישראל. חשוך, אנטישמי ומכחיש שואה. יחד עם פיתוח נשק גרעיני, הצירוף הזה יצר טיעון רב-עוצמה נגד איראן בזירה הבינלאומית ובעיקר בציבוריות האמריקאית. אחמדינג'אד, במילים אחרות, היה נכס אסטרטגי לכל מי שרצה לקדם פתרון מהיר, אם צריך בכוח, למשבר הגרעין האיראני. אני יודע שזו אמירה צינית, אבל זוהי גם המציאות: מול אחמדינג' אד ודעותיו החשוכות קל היה לגייס את העולם. לעמדותיו השערורייתיות, אגב, לא היה שום קשר לתוכנית הגרעין. הנשיא האיראני קידם את הפרויקט כמו נשיאים איראנים אחרים. פרויקט הגרעין האיראני הוא קונצנזוס בטהרן, בדיוק כמו שדימונה היא קונצנזוס בירושלים. רק שקשה יותר להילחם הסברתית ודיפלומטית בנשיא דמוקרט יחסית כמו חתאמי, אל מול אחמדינג'אד, מדכא הפגנות הסטודנטים ומכחיש השואה.
במובן הזה, הבחירות הקרובות באיראן, לא משנה מה תהיה התוצאה, הן רווח נקי לטהרן. נשיא חדש, התחלה חדשה, הסכמה בינלאומית שצריך לתת צ'אנס למנהיגות ש"נבחרה". סילוק הגיבנת שהיא אחמדינג' אד תסייע לאיראנים להציג את עצמם באור חדש ותקשה על ישראל לדחוף את האג'נדה שלה לסיכול הגרעין האיראני בכל מחיר. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל עוד נתגעגע אליו. אסטרטגית, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם