תדאג כל אם עברייה
קצה הקרחון שחושף דו"ח מבקר המדינה בפרשת הרפז צריך להדאיג כל אזרח שמאמין שבמסדרונות השלטון יושבים אנשים עם שיקול דעת ואחריות ונורמות אתיות מינימליות
מה שכן ניתן לומר זה שמדובר בדו"ח מזעזע. שהממצאים שלו אמורים להטריד את כולם: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. קצה הקרחון שהוא חושף צריך להדאיג כל אזרח שמאמין בתום לב שבמסדרונות השלטון יושבים אנשים עם שיקול דעת ואחריות ונורמות אתיות מינימליות.
עוד ניתן ללמוד מהדו"ח זה שהחלטתו של יו"ר הוועדה לביקורת המדינה ח"כ אורי אריאל להקים וועדת חקירה ממלכתית, לבדיקת סביבת העבודה המושחתת שהובילה להתפוצצות פצצת הסרחון הזו - היא באמת המינימום הנדרש בפרשה הקשה הזו.
הדרמה שהדו"ח חושף מזכירה תסריט של סרט מאפיה הוליוודי קלאסי: קברניטים שמתנהלים בתחכום משפטי ותדמיתי; קצינים בכירים ומנהיגים פוליטיים שמקפידים להציג חזות מהוגנת ונורמטיבית ויודעים היטב כיצד למחוק מראש את כל הסימנים והממצאים המחשידים ולהשאיר את הזירה סטרילית מעקבות.
במקביל בחצר האחורית הם מפעילים רשת של מחסלים מקצוענים שמתמחים בהורדת ראשים של מתחרים פוליטיים מבלי להשאיר עקבות. מה זה אם לא "הסנדק 4", בגרסת צה"ל ומשרד הבטחון?
הבעיה היא שהשיח הציבורי הרחב שהתנהל סביב הפרשה החמיץ את הנקודה החשובה ביותר שלה, כי מבחינה ציבורית הדבר החשוב ביותר הוא לפצח את שורש הבעיה - להבין מהו הדבר החמור באמת
שקרה פה. ובעניין הזה צודק לחלוטין ח"כ אריאל שטוען כי הסיפור פה הוא לא מעללי הרפז. הרפז היה אמנם הטריגר שבמעלליו ותיחמוניו פוצץ את הסיפור וגרם לסערה התקשורתית הגדולה, אבגל רק הטריגר. הסיפור הוא גם לא על מסכת האהבות והשנאות שבין שר הבטחון והרמטכ"ל, שכן דינמיקות כאלו מצויות לא פעם, למרבה הצער, בין שרים לנושאי תפקידים הכפופים להם.
הסיפור האמיתי, לדעת ח"כ אריאל, הוא אווירת ההפקרות שאפשרה את המצב שבו לשכת הרמטכ"ל אוספת בחשאיות חומרים על השר הממונה עליה בכדי להכשיל החלטות פוליטיות. זו כבר בעיה אקוטית מהסוג שאנחנו מכירים ממדינות עולם שלישי שבהם הצבא שולט במנהיגות הפוליטית.
האווירה שמאפשרת ליושבים בקומה ה-14 במגדל הצפוני בקריה בתל אביב, להאמין שהם יכולים לטרפד החלטות ממשלה נבחרת, היא רעה חולה המאיימת על אושיות הדמוקרטיה הישראלית. לא פחות. הסיפור הזה, במידה וקרה, צריך בהחלט להדאיג כל אם עברייה.
לכן הטיפול בפרשה כל כך חשוב. כי ניקוי האורוות פה ישפיע גם על מערכות שלטוניות מקבילות, כמו על מערכות היחסים שבין המפכ"ל לשר לביטחון פנים, בין ראש השב"כ וראש המוסד ללשכת ראש הממשלה, ובין פקידי משרד המשפטים לשר הממונה עליהם.
בעומק העניין, הפרשה הזו פגעה בליבת הקיום של המשילות, ולכן חובה לחקור אותה ולהסיר את העננה הכבדה הרובצת עליה.
חתרנות צבאית פר-אקסלנס
בניגוד למה שטענו אי אילו פרשנים חשוב להדגיש כי לפרשה הזו אין שום קשר לחופש המידע ולזכות הציבור לדעת. כי אם עיתונאי חושף פרטים על נסיעות שר הביטחון ואשתו, על מספר השדרוגים שהם קיבלו או לא קיבלו בטיסות ומלונות חמישה כוכבים - הרי שמדובר בעיתונאי שעושה את מלאכתו נאמנה. כתוצאה מכך השר יובך פעם אחת וידאג שלא לחזור על הטעות בפעם השניה. אבל אם לשכת הרמטכ"ל חושפת את הנתונים הללו זה אמור להבהיל כל אזרח בישראל, כי זוהי חתרנות צבאית פר-אקסלנס.
צריך גם להיות ברור לחלוטין שנסיבות אישיות קשות ככל שיהיו לא יכולות להוות היתר או לגיטימציה להתנהלות כזו. גם אם הרמטכ"ל סובל ממערכת יחסים גרועה עם השר הממונה, אסור לו לאסוף עליו
חומרים מפלילים.
נקודה מדאיגה נוספת היא ההשתבללות של היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין.
לאורך כל הדרך ויינשטיין מרח את הטיפול בפרשה וסירב לטול אחריות לאומית ולהורות על פתיחה בחקירה. מבקר
המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס התחנן בפניו. הוא אמר לו שהוא מוכן לעצור את הבדיקה במשרד המבקר בכדי שלא 'לזהם' חומרים ולגרום לשיבוש החקירה הפלילית, אבל ויינשטיין מרח את הזמן וסירב לחקור את הנושא.
לכן הגיע ח"כ אריאל למסקנה הבלתי נמנעת שאין מנוס מלהקים וועדת חקירה ממלכתית. אריאל מסביר כי היתרון של הוועדה הזו הוא שהיא תוכל לדרוש מהשב"כ את החומרים שדיסקין סירב לתת למבקר המדינה הקודם לינדנשטראוס בטענה שחקירות מעין אלה הם "לא התפקיד של השב"כ". זו בדיוק הבעיה, כי גם דיסקין לא הבין שהסיפור פה הוא לא מאבקים רגילים בין יריבים פוליטיים אלא מעורבות של קצינים במדים בנסיון לשבש הליכים של דרג פוליטי נבחר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם