מתחת לכל ביקורת
גם לי מתחשק לתקן וליישר ולשפר ללא הרף את כל הסובבים אותי. אבל למדתי לקח
לאמא שלי אין סבלנות לאנשים חסרי נימוס, וכשהיא נתקלת בכאלה, היא מעבירה להם סדנה מזורזת באיך להתנהג. כילדה שנאתי את הרגעים שהיא הייתה מסבירה לאנשים מאיפה מתחיל התור ואיזה מסלול מיועד לאופניים. היא הייתה פונה גם לעוברי אורח תמימים אם חשבה שיש לה מידע שיכול לשפר את חייהם. למשל, היא ניגשה פעם לאם צעירה והסבירה לה שהדרך שבה היא קושרת את המנשא תגרום לה לכאבי גב בטווח הארוך, ומיהרה להדגים על גופה של האישה המופתעת איך עדיף לקשור.
זכור לי במיוחד אירוע במעבר חצייה, כשהיא דפקה על חלון רכב וביקשה מהנהג לצאת ולראות איפה נגמר הקו הלבן ואיפה הגלגלים שלו ביחס אליו.
מצוות תוכחת עמיתים: חובה על כל מי שמזהה התנהגות שלילית אצל חברו להוכיח אותו על כך. כי כל ישראל ערבים זה לזה. וגם כי ברגע שאנחנו עדים לעברה אנחנו נעשים שותפים לה. לי זה מזכיר יותר מכל את הצבא, כשטעות קטנה של חייל אחד יכולה לגרום לכל הפלוגה לעשות שבת, או לחילופין להיהרג. במצבים כאלה חייב כל אחד לגלות אחריות מלאה לעצמו - אבל גם למי שעומד לידו. קל לקיים את מצוות תוכחה במצבים שההיררכיה ברורה ואמות המידה המוסריות אבסולוטיות. כשיש ספר חוקים וכשאי הידיעה אינה פוטרת מעונש, ברור שחובתנו לעצור ולהזהיר את מי שצועד אל עבר המצוק.
המדרש משתמש בדימוי של אונייה - כשיש חור באחד החדרים שלה, בעל החור הוא לא היחיד שטובע. אבל אני נטשתי את האונייה מזמן, ובסירת הגומי הקטנה שלי מתאימים הרבה יותר "חיה ותן לחיות", "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", "הוי דן את כל האדם לכף זכות", "טול קורה מבין עיניך", ובעיקר, במיטב המורשת האמריקאית שלי, "אם אין לך משהו נחמד לומר, עדיף שתשתוק".
את ההערות הכי בונות קיבלתי מזרים. גם הכי מכאיבות. בונות: העובד בסנטרל פארק שגער בי שלא משליכים בדלי סיגריה לפח. "אם את חייבת לעשן", אמר ועיקם מבט, "עדיף שתדרכי על הבדל ותשאירי אותו על הרצפה מאשר שתעלי את הפח באש. מה שאני לא מבין", הוסיף , כמעט לעצמו, "זה איך הדור שלכם, עם כל מה שאתם יודעים, ממשיך להכניס את החרא הזה לגוף שלכם". באותו יום הפסקתי לעשן. מכאיבות: אני די בטוחה שהיו כמה כאלה. אבל כמו כל מי ששמע ביקורת שלא מצאה חן בעיניו, התעלמתי ואז הדחקתי.
הבעיה העיקרית עם התוכחה היא היוהרה של המוכיח. כולנו עומדים סומים מהקורות שבין עינינו, מצביעים על קיסמים בעיניהם של אחרים. אבל איך יכול להיות אחרת? לאיש אין מראה שמקיפה אותו בכל הזוויות. בשביל זה יש את הזולת, וכשהוא מעיר לי הוא בסך הכל נותן לי פרספקטיבה. לא? ר' שמעון בן אלעזר היה אומר: יש לך חברים, מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך. אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך. מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא והמשבחך מוציאך מן העולם.
קל כל כך לבקר הורות של אחרים. בלתי נסבל לקבל הערות על שלך. החל ב"קר לילדה, תלבישי לה כובע", ועד "מה, לא עשית לה דן חסכן / חיסון שפעת / מנוי לספרייה?" אבל קל לצחוק על אלה, הגלויות. הביקורת האמיתית רוחשת תמיד מתחת לפני השטח. בכל פעם שאני שואלת אמא בגינה אם זה בסדר לתת לילד שלה במבה והיא מסרבת בנימוס, היא מוכיחה אותי על הג'אנק שאני מלעיטה בו את בתי. ואם זזתי מעט מהמגלשה והורה אחר רץ להיצמד אל הבת שלי, שלא תיפול, אני מרגישה געורה. ומרוב שאני רגישה לביקורת הסמויה של אחרים נעשיתי קיצונית בהימנעות שלי ממנה. כמה קיצונית? ובכן: הגן של הבת שלי נמצא מתחת לפני הרחוב, וגרם מדרגות עץ מפריד בין השלווה של הגן להמולת הרחוב. יצאתי איתה משם באחד הימים, כשארבעה ילדים בגילאי 3-2 חלפו על פניי והתחילו לטפס במדרגות. "ילדים", שאלתי חלושות, "אתם לבד?" הם התעלמו ממני והמשיכו לעלות. הושטתי יד לעצור אותם ואז חלפה בראשי המחשבה המעוותת שאם אתערב, ההורים שלהם יבואו וירגישו שאני מבקרת אותם. שאני חושבת שהם לא השגיחו עליהם כראוי. כמה שניות אחרי שהילדים נעלמו במעלה המדרגות הגיעו האמהות. כשהבינו שהילדים כבר עלו לרחוב הן פתחו בריצה מבוהלת. ואני קפאתי במקום. הבנתי פתאום מה קרה. הבנתי שאם יקרה משהו לילדים האלה, זה יהיה עליי. כל כך נזהרתי לא למתוח ביקורת, שסיכנתי לילדים האלה את החיים.
(הילדים נתפסו. האמהות קיבלו את התנצלותי. אני עדיין קצת בהלם).
השבוע הערתי למישהי שנסעה בג'יפ שלה ב"אין כניסה" שהיא מסכנת את הנהגים האחרים, שמצייתים לתמרורים. היא אמרה לי שכדאי שלא אתערב במה שלא נוגע לי. אמא תהיה גאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם