דיאלוג בחשיכה
כך התחלנו אחי ואני להתכתב בפלטפורמות ציבוריות במקום לדבר זה עם זה
ניגשתי לקריאה בחרדה. אפשר שאקרא שם אמיתות מנוגדות לשלי, שייאלצו אותי להתמודד לא עם דמותי הטלוויזיונית אלא עם האמת שלי, של מחבר "הבן הטוב". אפשר, התייראתי, שיחשוף סוד מחיינו, שרק שנינו יודעים, שיציג אותי כשקרן או ככזבן. אפשר, נמלאתי אימה, שיעלה פרט מעברנו, כזה שרק הוא זוכר (אחרי הכל, הוא המבוגר בין שנינו) שיציג אותי ככלי ריק, שייאלץ אותי לשכתב בבושת פנים חלקים שלמים באוטוביוגרפיה שלי, לא זו שכתבתי ופרסמתי, כי אם זו שזכרתי ושהפכתי לחיי - גם במקומות שלא הייתה מדויקת; גם במקומות שבהם השלמתי את החסר העובדתי בדמיונות. ונורא מכל, פחדתי שיצליח לקדוח עמוק ממני, לדייק יותר ממני, להצליח להאיר אלומה על חיי ועל חייו שלא הצלחתי מעולם לכוון, עם כל היוהרה הזאת שלי לשליטה במעשה הכתיבה והדיבור.
ואמנם, אשר יגורתי בא לי. לראשונה בחיי כתב מישהו את מחשבותיי טוב ממני. כתב את ספר חיי בעמוד אחד, במקום שאני נדרשתי לארבע מאות וכמה עמודים ולשלוש מאות שעות של תיעוד עצמי בווידאו. זה הולך ככה:
"חשבתי איך להסביר לך, איך לספר לך שאני ילד חדש, אני לא אותו הילד שקראת בספר.
"להיוולד לתוך 'אין', לתוך חוסר ואובדן, זה בעצם לא להיוולד באמת. הגוף נברא אבל הנשמה הלכה לאיבוד כבר בינקות; אינני יכול להצביע על נקודת זמן מסוימת, אבל היא נבלעה אל תוך חור שחור.
"מה אפשר לצפות מתינוק בגיל ינקות, שנולד לתוך כאוס וחורבן, לתוך ריק אמיתי שהוא פוגש בראשית חייו?
"אשמה, כעס על עצמו, פחד מהעולם, שנאה לאנשים מבוגרים שמחליטים על חייו, אובדן אמון באנשים, חוסר ביטחון בקיום האישי. ילד שנולד אל תוך חור שחור לומד שצריך לחיות כי אחרים חיים, החיים הם לא טבעיים עבורו. הם לא עצמיים לו. הקיום האנושי הוא מחוצה לו. הוא מתבונן וקולט בחושיו הרגישים והעדינים שיש חיים מחוץ לו והוא צריך לחיות כי ככה זה, כי אין ברירה אחרת;
"יחד עם זאת, החיים הם לא הבחירה הראשונה שלו; הוא לא יודע מה משמעות החיים, ולא במובן האקזיסטנציאליסטי אלא במובן הטבעי, החיוני, של המילה 'חיים'. החיים כפשוטם ללא כיוון וללא מטרה אינם חלק מעצמיותו.
"אי אפשר ללמד לחיות, רק להיוולד חי.
"הבחירה להמשיך בחיים אינה בחירה אפשרית בשביל ילד כזה; היא לא בחירה אפשרית כי הוא לא מכיר במובן 'קיום חיים' - הוא שורד, הוא גדל, הוא מתרחב, הוא לומד, הוא נושם אבל הוא לא חי.
"בשבילו החיים הם חסרי ערך לחלוטין, וכאלה גם כל שאר הדברים. אין ערך ל'עצמי' שלו כי פשוט אין לו 'עצמי'. כדי להיות 'עצמי' צריך הילד להרגיש חי, להרגיש את החיים. כשאלה לא מורגשים ולא קיימים, גם הוא עצמו לא קיים.
"ככה גדלתי. בראשית תוהו ובוהו על פני הארץ; הבריאה שלי אפילו לא הצליחה לעבור את היום הראשון, שבו נעשתה הפרדה בין אור לחושך. הושלכתי אל העולם לפני סיום היום הראשון ואני כבר ילד. ילד שלא יודע להפריד בין חושך לאור, בין טוב לרע, בין עצמו לאחר ובין מציאות לדמיון. ככה נבראתי וככה המשכתי לגדול.
"להיות ילד 'מאומץ' פירושו להיות ילד שההורים מתאמצים לגדל
"בילדותי ולאורך חיי בחרתי הרבה פעמים לשתוק, לא לענות על שאלות שאנשים הפנו אליי. הייתי התלמיד השקט, שיושב בצד ולא מוכן לענות לשום שאלה שהמורה מפנה אליו. פעמים מועטות הגבתי למורה, והתגובה הייתה זועמת במיוחד; הייתי מתנהג. התנהגות היא גם שפה. הייתי משליך עליה כיסא או חפץ אחר, הייתי שולח אליה קללה מאיימת, שרק לא תתקרב אליי או תנסה לגעת בי, הייתי נובח. אבל לרוב הייתי לא משיב לשאלות.
"אי התשובה הייתה הדבר הכי קרוב למוות. עמנואל לוינס מגדיר את המוות כ'אי תשובה'. המוות של מישהו אינו עובדה אמפירית, הוא אינו מתמצה בנראות הזו. מישהו שמתבטא מביע את עצמו, מראה את עצמו, מוסר את עצמו ל'אחר'. זולת שמביע את עצמו מוסר את עצמו לאחריות האחר. זוהי 'הכנסת האורחים' שלוינס כותב עליה. זהו מקום שהזר מארח בו את הטרנסצנדנטיות של הזולת, של הזר. כאשר האחר שואל והזולת אינו משיב - כמוהו מוות. אין תשובה, אין מענה, יש איון של ה'עצמי'. כאשר בחרתי לא לתת תשובה, לא להתייחס, לא להכניס אורחים אל המרחב הזה - כמו הודעתי שאני 'אין'.
"ככה גדלתי שנים בניסיון להיות 'אין רן'.
"התבגרתי, וביחד עם הגדילה החריצים התרחבו ונתנו מקום לחומר הפנימי לצאת. בהתחלה לנזול, להישפך - כתמים של חיות וסימני שאלה יצאו מתוכי אבל עדיין המשכתי להיות 'אין תשובה'. עד שפעם אחת שאלתי ולא היה מי שיחזיר לי תשובה, לא היה מי שירצה לקבל אותי אפילו כאורח. ונבהלתי נורא, פחדתי שכולם מתים. או אז התעוררתי ולמדתי ובלעתי את כל הלימודים ואת כל הספרים שלא היה לי פנאי בשבילם ולא רציתי לדעת וללמוד. ומאז אני כל הזמן לומד וקורא איך להיות הבן הטוב".
זהו. עד כאן. עכשיו גם אני מוכרח לקחת נשימה. האמת היא שתכננתי לפרסם את הטקסט של רן בנפרד, כפי שמגיע לו; יחידה גבישית ומזוקקת של אמת שעומדת בפני עצמה. פרק המשך ל"הבן הטוב", שמאיין את כל הטקסט מיד בתום הקריאה בו ושמבטל את כל הנאמר בו רטרואקטיבית.
אבל אז הפכתי בדבר עם עצמי וחשבתי שנכון יותר יהיה להכיל אותו בתוך טקסט שאני כותב, מילים בתוך מילים; רן בתוך שי, שי בתוך רן. כמו אז, כשהיינו אחד. בדרכי הזרה לעולם ולחיים אני מנסה לערוך כאן תיקון. מנסה ולא מצליח. המילים בין רן וביני ימשיכו להבהב בעמודים זרים ובבלוגים שדינם מחיקה או גלות אבודה בחלל הווירטואלי של הנצח הטכנולוגי. כזה הוא רן וכזה אני - מחיקת חיינו באמצעות מילים ושיגור הזיכרונות שלנו לגלות אבודה הן פעולות השחזור היחידות שאנו יודעים לעשות לכאב שאיננו מצליחים להכיל, למרות כל הזמן שחלף.
בבחירה שלו לכתוב את המילים האלה ובבחירה שלי להכיל אותן בין המילים שלי אנו מנסים להציל משהו מהאמת, להיות ארכיאולוג של ההיסטוריה הפרטית שלנו ב"הבן הטוב", אבל יותר מזה, רופא לפצעים של העתיד שעוד נכון לנו בסיפור הזה, שאינו סיפור בכלל, כי אם ניסיון לדבר אמת. את האמת של הבן הטוב מספר אחת ושל הבן הטוב מספר שתיים. כי האמת היא שרן היה בן טוב לא פחות ממני, ובמבחני האמת של החיים כנראה אפילו יותר ממני. והגיע הזמן שאותיות יצטרפו למילים ויאמרו זאת באורח בהיר. רגע לפני שהוא יתחרט ויבקש למחוק; רגע לפני שאני אחליף את דעתי.
אקו"ם