העולם לא נגדנו
לא הייתה השבוע מפולת מדינית של ישראל אלא משחק דיפלומטי קשוח בין מדינות אירופה ובין נתניהו. ולמרות שזה משהו שקורה באירופה, זה בעיקר משבר מתוצרת "הארץ"
בסך הכל הניסיון המצטבר מלמד שנתניהו משחק את המשחק הבינלאומי לא רע, ובדרך כלל טוב יותר מקודמיו בלשכת ראש הממשלה. לא תמיד הוא מנצח, לפעמים הוא חוטף די קשה, אבל בניגוד לאחרים הוא יודע להבהיר שבמשחק הזה אנחנו אחד השחקנים על המגרש, ולא הכדור.
יש ישראלים שהעמדה הזו מעוררת בהם חלחלה קיומית כי מי אנחנו מול אירופה ואמריקה, ואוי ואבוי יהיה לנו אם נתחצף. אבל האמת היא שדווקא למען יחסינו העתידיים עם אירופה, חשוב מאוד לשמור על יחסי ידידות ויותר חשוב לא להיות ילד הכאפות של העולם. ידידינו באירופה תקעו לנו סכין קטנה בגב כשהצביעו באו"ם בעד ההצעה הפלסטינית, וצריך להיות ברור להם שאנחנו כועסים ומסוגלים גם להתפרע קצת.
אני לא יודע מה אמרו שגרירינו לשרי החוץ האירופאים שהזמינו אותם לשיחת נזיפה, הייתי רוצה לקוות שמשרד החוץ הנחה אותם לומר: סליחה, אתם כועסים עלינו? אנחנו כועסים עליכם. בפעם הבאה תחשבו פעמיים לפני שאתם תוקעים לנו סכין בגב.
לא, אני לא אומר שזה רק ספורט וגם בן-גוריון שאמר או"ם שמום ולא חשוב מה יאמרו הגויים, לא חשב לרגע שהיחסים עם העולם לא חשובים. הוא רק התכוון לומר שזה סוג של משחק ושאסור לשחק אותו בבהלה ואימה. כשהוא מינה לשגריר באו"ם את אבא אבן, שהיה קצת אאוטסיידר במפא"י ונחשב לחנון, שאלו אותו איך נתן תפקיד כל כך חשוב לאדם כל כך חסר השפעה במפלגה. בן-גוריון ענה ששגריר ישראל באו"ם הופך די מהר להיות גם שגריר האו"ם בישראל, והוא לא רוצה ששגריר האו"ם יהיה אדם בעל השפעה גדולה בתוך המפלגה שלו.
במילים אחרות, מורשת בן גוריון אומרת שיחסי החוץ חשובים למדי, אבל צריך להיות ברור פנימה והחוצה שחשיבותם היא מן המעלה השנייה. הם נועדו להסביר את המדיניות ולשרת אותה, ובשום אופן לא להכתיב אותה.
בעניין הזה נתניהו הוא יותר משה שרת מאשר בן-גוריון, ואצלו מדיניות החוץ נמצאת במעלה הראשונה. אבל הוא יודע להבחין בין משחק קשוח ובין משבר עמוק. והשבוע שום נכס של ממש לא נפגע. שר החוץ הבריטי מיהר להבהיר בפרלמנט שאין שחר לדיבורים שפורסמו ב(ה)ארץ על זה שבריטניה תחזיר כביכול את השגריר שלה או שהיא כאילו שוקלת לבטל את הסכמי הסחר עם ישראל.
אני לא אפול מהכיסא אם יתברר שהפה שהכחיש הוא הפה שהדליף, והמיניסטר עצמו הנחה איזשהו פקיד או דיפלומט למכור לכתבים ישראלים להוטים את ההפחדות שהוא אחר כך יכחיש, כי הכל משחק. אני גם לא אפול מהכיסא אם יתברר להפך - ששום מקור בריטי לא היה ולא נברא, ועיתונאי ישראלי המציא את השמועות המגוחכות האלה מדמיונו הקודח, כי הכול משחק. וגם עיתונאינו ועורכינו רוצים להיות שחקנים על המגרש הזה.
ידיעה כזו, צריך לומר, לא הייתה צריכה להתפרסם ועוד לזכות לכותרת גדולה, בלי חשד ובלי בדיקה יסודית, משום שעל פניה היא נשמעת הגיונית כמו סיפור על חייזרים מהמאדים שבאו בבוקר לטבול במקווה של מאה שערים. בריטניה לא עושה לנו טובה בהסכמי הסחר ולא נותנת לנו נדבות. היא זקוקה להסכמי הסחר עם ישראל לא פחות משישראל זקוקה להם. אנחנו כבר מזמן לא מדינה קטנה וענייה. ישראל של היום היא מדינה בסדר גודל סקנדינבי או שוויצרי.
לא, זה מתאים רק למשאלות הלב הכמוסות של חלק מהישראלים שמייחלים בכל לבם שסוף סוף יבוא העולם ויהרוג למענם את נתניהו. וזה גם ההסבר לשאלה מה השתבש ואיפה בין "עמוד ענן" לפני שבועיים-שלושה ובין משברי השבוע. העולם עמד איתנו ותמך בנו כשהפצצנו את עזה וכתשנו את תשתיותיה באלף גיחות של חיל האוויר, ופתאום הוא מזעיף פנים ומפר הבטחות ותומך באבו-מאזן ומגנה את ישראל. מה קרה? ההבדל לא נובע רק, ולא בעיקר, מהעובדה שאירופה מסתייגת מחמאס ואוהבת את אבו-מאזן. הסיבה העיקרית היא שהמשבר המדיני של השבוע לא נולד באירופה אלא כאן אצלנו בחצר.
בקרב הצבאי מול עזה התייצבו השמאל והימין מאחורי הממשלה, והציגו חזית אחת מול העולם. בקרב המדיני של השבוע השמאל הישראלי בחר לעמוד בצד השני ובעצם התחנן לעולם שירמוס את ישראל. והעולם נעתר לו, ולו חלקית.
וזה מחזיר אותנו להתחלה: העולם לא באמת נגדנו, הוא בעדנו. אבל אי אפשר לדרוש מהעולם שיהיה יותר פרו ישראלי מלבני, או מאולמרט, או מכותבים ועורכים בעיתון ישראלי מכובד. מהאחרונים בעצם כן. העולם יותר פרו ישראלי מהם.
בתוך המהומה הגדולה סביב החלטת הממשלה על בנייה ביו"ש ועל תכנון בשטח E1, אף אחד לא שם לב לטקסט חשוב הרבה יותר שהסתתר לו בהחלטת הממשלה:
"הממשלה דנה בדחיית החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 2012 והחליטה כדלקמן: לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית ירושלים; למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל. על כן הוחלט:
לדחות את החלטה מס' 67/191 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות.
לקבוע כי אין בהחלטה האמורה כדי לשנות את מעמד האזורים השנויים במחלוקת, אין בה כדי להקנות כל זכות, ואין בה כדי לגרוע מזכויות כלשהן של מדינת ישראל והעם היהודי בארץ ישראל. . .".
שאלתי את שר ההסברה יולי אדלשטיין האם הטרמינולוגיה הזו היא המקובלת על ההסברה הישראלית בעולם. האם מסבירי ישראל ודובריה הונחו לקרוא ליהודה ושומרון "אזורים שנויים במחלוקת" במקום "שטחים" או "אוקיופייד טריטוריז"? האם ישראל מדברת על זכותו של העם היהודי בחבלים האלה? האוזן שלי, על כל פנים, לא שמעה את הרוח הזו מוצגת בעולם כעמדת ישראל.
אדלשטיין אומר שאצלו זו אכן הרוח, אבל אין הנחיה גורפת כזו מלמעלה, ולפעמים זה מביך ומבלבל. "אני מופיע לפני מאות עיתונאים זרים ומדבר איתם על יהודה ושומרון ועל ההיסטוריה של העם היהודי וזכויותיו, ואחריי מדבר איתם אלוף בצה"ל ומספר על הנעשה בגדה המערבית. מה מבין מזה עיתונאי יפני? שבכל הנוגע לג'ודיאה אנד סמאריה הוא מבין את עמדת ישראל, אבל מהווסט באנק אתם צריכים להסתלק".
שאלתי בכיר ליכודי אחר למה אנחנו לא שומעים את טיעון הזכות הטבעית והחוקית מפי דוברי הממשלה, והאם אין בזה למעשה אימוץ של דוח ועדת לוי. לא, הוא אמר, אין פה שום שינוי. זו הייתה עמדתנו מאז ומתמיד. סיפרתי לו את הסיפור על יועץ הנישואין ששאל את הבעל "באמת למה אף פעם אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה? " אמר הבעל: "מה היא רוצה? אמרתי לה לפני 15 שנה. מאז אין שינוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם