היום שאחרי ג'עברי
החמאס עסוק בשימור התדמית הלוחמנית בדעת הקהל. כדי להתקבל על ידי כל הפלגים, המפקד הצבאי הבא יצטרך להוכיח מחויבות לג'יהאד
הבלבול בחמאס והיעדר מנהיגות שיכולה לקבל החלטות קשות הובילו למשבר. וכשהשלטון במשבר, כל אחד עושה כרצונו. כל חמוש הופך גיבור. כל משגר קסאם הוא מלך. הג'יהאד האיסלאמי מרים את ראשו, וכך גם ועדות ההתנגדות העממית. מדובר בארגונים קטנים, יחסית, אבל הנזק שהם גורמים גדול מסך חלקיהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה זה קרה. כבר ב-2005, לאחר ההתנתקות מעזה, כתב גאזי חאמד מאמר שהתפרסם בביטאון חמאס שכותרתו הייתה "רחמו על עזה". המאמר תקף בחריפות את כל החמושים שאינם מצייתים לחוקים ולהסכמות ועושים ככל העולה על רוחם. "כאשר מושקעים מאמצים אדירים לפתוח את מעבר רפיח כדי להקל על סבלם של האזרחים, אתה מוצא תמיד מישהו שמתעקש לשגר טיל נוסף אל עבר המעבר", כתב חאמד.
החמושים הללו, שחמאס לא העז לפרק מנשקם כבר ב-2005, הם אלו שהובילו להסלמה. גם כשחמאס לא ירה רקטות לעבר ישראל וניסה לקיים שלטון אחראי ברצועה, הארגונים האחרים גררו והובילו אותו למקום שבו הוא לא רצה להיות. חמאס נגרר אל תוך המאבק התדמיתי, מי מהתנועות ג'יהאדיסטית יותר, מי מהן משרתת נאמנה יותר את ערכי הג'יהאד. ג'עברי עצמו, שלא פחד מאיסמעיל הנייה או מחאלד משעל, פחד להתעמת עם אנשי הארגונים האחרים.
בחודש מרס 2012, לאחר שישראל חיסלה את מזכ"ל ההתנגדות העממית זוהייר אל-קייסי, נפתח סבב הסלמה נוסף בין ישראל לעזה.
חמאס, התנועה הגדולה שעשתה היסטוריה כשגירשה את פת"ח מהרצועה, ניסתה לבסס את שלטונה. היא הייתה מוכנה אפילו להגיע להבנות ולהסכמות עם ישראל. בתחילת דרכו כראש ממשלה היה הנייה ממובילי הקו הפרגמטי. אפילו אחמד ג'עברי, שנחשב קיצוני, כבר ביסס לו מערכת יחסים מסוימת עם ישראל, בעיקר בחסות מצרים.
בחמאס היה קיים יסוד של התמסדות, ויתור ורצון להמשיך לשלוט בעזה באופן מושכל והגיוני. אבל ברגע שהיא נאלצה לנהל קרב מאסף מול תנועות אחרות, חלקן קיקיוניות, היא איבדה את דרכה. פוליטיקאים, כך יגיד לכם כל בר דעת, חייבים לשמור על תדמיתם בעיני הציבור בכל מחיר. איש מאנשי חמאס לא יכול היה להיתפס כמי שבוגד ברעיון ובאידיאולוגיה גם במחיר של חיים טובים יותר לציבור הפלסטיני. חמאס נלחמת על תדמיתה בעיני הציבור הזה יום-יום, והרגש מנצח את ההיגיון והפרגמטיזם.
בבורסת שמות מחליפיו האפשריים של ג'עברי ניתן למצוא את ראאד אל-עטר, מחמד אבו שמאללה, מרוואן עיסא, מחמד סינוור ואחיו יחיא סינוור, ששוחרר מהכלא בעסקת שליט וכבר תפס את מקומו בצמרת ההנהגה העליונה. השאלה היא, כרגע, לא מי ימונה, אלא אם המינוי יתקבל על דעת כל הפלגים.
מי שימונה ייאלץ להוכיח שהוא ראוי למינוי. על פניו נדמה שאת ההוכחה הוא יוכל לספק רק באמצעות החרפת המאבק בישראל וניכוס המושג "ג'יהאד". ולכן את מה שלא עשה אחמד ג'עברי, ספק אם יוכלו וירצו לעשות יורשיו. היום קשה הרבה יותר לפרק את החמושים מנשקם ולהשליט סדר מאשר לפני כמה שנים, וכרגע לא נראה שיש מישהו בחמאס שמסוגל ומעוניין לנקוט צעד אמיץ כזה.
אין בחמאס היום דמות אחת, חזקה, עקרונית ובעלת כושר מנהיגות אמיתי ותמיכה חסרת תקדים שתוכל ללכת למהלך כזה. אין איש בחמאס שמוכן לשלם את המחיר של מה שיוגדר על ידי שאר הארגונים ככפירה. אם איסמעיל הנייה, מי שהיה בתחילת דרכו ממובילי הקו הפרגמטי בחמאס, יישר את השורות, החריף את סגנונו והפך לבוטה ואלים בנאומיו, מה יגידו אזובי הקיר?
הכותב הוא פרשן לענייני ערבים בערוץ 10 ומחבר הספר "להכיר את חמאס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם