הרתעה תמורת שלום
מבצע "עמוד ענן" נפתח תוך כדי שליטה מלאה של נתניהו וברק שלא נתנו לחמאס להוביל אותם ל"אין ברירה". הם אפילו הצליחו ליצור את ההפתעה. עכשיו רק צריך לקוות שעמוד ענן לא יהפוך לשבר ענן
אבל האם שלושת השחקנים האחרים הם רק שכפולים של קודמיהם במצבים דומים? יש סברה מקובלת על רבים, שמנהיגי ישראל אינם מקבלי החלטות והמצב תמיד כופה עליהם מהלכים. אין זה משנה, מיהם ומה הרקע שלהם. ברגע שהם מגיעים לקודקוד, הרחוב הישראלי הופך למקבל ההחלטות, צה"ל מגיש את האלטרנטיבות המבצעיות, וראש הממשלה ושר הביטחון הופכים למגישי תוכנית כבקשתך.
בעבר הדבר היה נכון לא פעם, ולכן התרחישים היו מתגשמים במדויק, כולל מה שקורה לאחר סיום המבצעים. בסיבוב הנוכחי, כבר בשלב זה בולט שוני גדול ממבצע "עופרת יצוקה". לפני ארבע שנים, הייתה הידרדרות מתמדת לאורך תקופה, בלי שהדרג המדיני שלט במצב ותכנן מראש למה הוא רוצה להגיע. ראש הממשלה אולמרט וממשלתו הגיעו למצב הישראלי הרגיל של "אין ברירה". מכאן נבעה היציאה למבצע "עופרת יצוקה", שהייתה עוד הפגנה של קבלת החלטות פזיזה של אולמרט. לא ההחלטה על עצם היציאה למבצע אלא בעיקר שרשרת החלטות שהיה בהן פרדוקס: הרבה נחרצות שרק הדגישה את איבוד השליטה של אולמרט במצב. אולמרט איבד את הכדור ואחרים שיחקו בו. מכאן נבע מצב הדשדוש שנמשך נצח, כולל ועדת גולדסטון.
מבצע "עמוד ענן" נפתח תוך כדי שליטה מלאה של נתניהו וברק. הם יזמו, הם לא נתנו לחמאס להוביל אותם ל'אין ברירה' בלתי מתוכנן. הם אפילו הצליחו ליצור את ההפתעה. גם בישראל וגם אצל מעריכי המצב בחמאס. היה נדמה שביבי חותר בכל מצב לשקט בכל מחיר. מינון מדויק של מכת תגמול וניסיון לחזור במהירות האפשרית לשגרת הפסקת האש. הוא גם זכה על כך לשבחים מכיוונים בלתי צפויים.
הפעם נראה שצפויה התנהלות מתוחכמת יותר של המערכה. כמו חיזבאללה ב-2006, חמאס נתפס בלתי מוכן להסלמה כזאת מצד ישראל. ההידרדרות לכיוון של הסלמה בממדים חדשים החלה יום לאחר ביקורו של אמיר קטאר ברצועה
סביר שבתוך זמן קצר היו המצרים מאפשרים לחמאס לשדרג את מערך טילי הנ"מ שלהם שהיה הופך למטרד לא פשוט מבחינת חיל האוויר. ובכל שיקול ישראלי של תגובה כזאת או אחרת היה נכנס החשש להיכנס לחיכוך מסוכן עם המצרים. בנוסף, למצרים של האחים המוסלמים יש ידיד: הנשיא היושב בבית הלבן.
אבל השיקולים השתבשו מבחינת מנהיגי חמאס. לעומתם, שיקולי העיתוי של נתניהו וברק, מיד לאחר הבחירות לנשיאות בארצות הברית, היו נכונים. לברק אובמה אין ברירה כמעט אלא לתת גיבוי לישראל. הדבר היחיד שנדרש מישראל שתדע לסיים את המבצע. לאחר מחדל בנגאזי, ישראל באמת נתפסת על ידי האמריקאים כגורם היציב היחיד שהם יכולים לבנות עליו ואיתו.
נתניהו צריך לדאוג שהכדור יישאר בידיו, שהמהלכים ימשיכו להיות בלתי צפויים, ולדבוק בהשגת היעד האסטרטגי שמובילי המבצע החליטו עליו מראש. אסור לו לאפשר מצב שהרמטכ"ל או שר הביטחון הופכים לשחקנים המובילים, שכל אחד מהם חותר ליעדים אחרים.
ככל שחמאס יפסיד יותר, נראה מאמצים כמו ביקור ראש ממשלת מצרים ברצועה לקטוע את המתקפה של ישראל בנקודה לא טובה, מבחינתנו. צריך לראות בכל מהלך להפסקת אש סימן לגודל הפגיעה בחמאס, ולכן מוטב במקרה כזה ללחוץ עוד על הגז. להוציא עוד שלב לביצוע. השלב הבא הוא ככל הנראה פעילות קרקעית מורכבת ומתוחכמת יותר מזו שראינו לפני ארבע שנים. לצה"ל יש יכולות מתקדמות יותר ומכפיל הכוח הדיגיטלי של כוחות קרקע בשילוב כלים אוויריים וירי מנגד מדויק צריך לעשות את ההבדל הפעם. נראה הספקים גדולים יותר בזמן קצר יותר. אך האיום להיתקע בדשדוש כמו בשבועות האחרונים של "עופרת יצוקה" מעורר חששות.
ברק צפוי יותר מנתניהו וצמוד יותר לאמריקאים. אבל נראה שהפעם הוא אינו צמוד לפרוטוקול הרגיל שהדריך את אולמרט, שרון וליבני. אלה תמיד חיפשו לבנות לגיטימציה ליוזמות צבאיות. ולגיטימציה פירושה מהלך מדיני מרחיק לכת לכיוון הפלסטינים. הפעם דווקא הפלסטינים באים עם יוזמות מדיניות חד צדדיות כהמשך המלחמה באמצעים אחרים, והתשובה של ישראל היא בין השאר לקיחת היוזמה הצבאית. זו החלה בתקיפה הרחוקה בסודאן, הרבה לפני חיסולו של אחמד ג'עברי.
המטרה לא צריכה להיות "העמקת ההישגים", אלא השגת שלום של הרתעה באמצעות פחד עמוק שיוחדר לראשי החמאס: פחד ממה שעלול להתרחש אם יחזרו לירות על אזרחים. רק שעמוד ענן לא יהפוך לשבר ענן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם