אחוזת ראשונים
בגלל הגברת הזקנה שמתחבאת לי בבטן, אף פעם אין לי אומץ להיות הראשונה להגיד: "אני אוהבת אותך"
פחדן, קרצתי לו. לא פחדן!, הוא התגונן. מה הקשר לפחד? אני פשוט כזה, ואני לא מבין מה הלחץ ולמה זה בכלל נחוץ ברגע הזה.
עזבתי אותו לפני שהצלחתי לגמרי לקלקל לו את מצב הרוח, אבל בדרך לאוטו שאלתי את עצמי, רגע, מה איתך? את ממהרת לתייג אותו כפחדן, אבל מתי את אמרת פעם למישהו "אני אוהבת אותך" ראשונה?
מכיוון שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהשאלה הזאת הייתה בכלל רלוונטית לחיי, הייתי צריכה לעצור, להפסיק ללכת, ורק להתרכז בשליפה מהזיכרון. סקרתי לאחור את כל אהובי העבר, ממש אחד-אחד, ולאכזבתי הגדולה גיליתי שאני מקרה גרוע במיוחד.
אף לא פעם אחת. תקשיבי, את ממש אפסית, אמרתי לעצמי בהפתעה. נכנסתי לאוטו והמשכתי את השיחה עם עצמי, אבל למה בעצם את מופתעת? ותכלס, מה זה באמת אומר? אם הבחירות שאנחנו עושים מתאספות למי שאנחנו באמת, אז מה אומרת עלי הבחירה הקדמונית לעולם לא לומר "אני אוהבת אותך" ראשונה? הייתכן שזאת בכלל אני, הפחדנית?
תמיד היה בי משהו שמפחד להעז להיחשף עד הסוף. אני גם תמיד שמה לב לזה תוך כדי הכתיבה - אחרי כל השנים האלה, אפילו כשאני כותבת רק לעצמי, יש בי עדיין בושה. יש לי הרבה יותר יכולת לחשוף היום יחסית לפעם, אבל הבושה בכל זאת קיימת שם, כמו אישה זקנה מכוסה בשמיכה. לא, לא, אל תגידי את זה, זה מסוג הדברים שאף אחד לעולם לא צריך לדעת, היא לוחשת לי מתחת לפוך. זה מסוג הדברים שיאה להסתיר. לא הכל צריך להגיד. עדיף לשמור פאסון, להעמיד פנים.
לא, זה לא עובד ככה, אני עונה לה בלב. כולנו אנשים, ובסוף כולנו מרגישים פחות או יותר את אותם דברים. אם לא נדבר עליהם לא נוכל ליצור קשר. לא נוכל לגעת ברגש של אחרים. אבל בבטן שלי הבושה ממשיכה להיות מכורבלת, וברגע שצריך היא תמיד מרימה את הראש ומזכירה - לא, לא, את זה לא צריך להגיד. כי אם יש משהו שהזקנה במיטה שלי לא יכולה לסבול, זה שמישהו מושך מעליה את שמיכת הפוך. שמישהו גורם לה בכוח להרגיש חשופה.
התקשרתי לחבר שובר הלבבות ואמרתי לו, תשמע, הרסת לי את כל היום עם הקטע הזה של האיי-לאב-יו ראשון. אבל אני חייבת לשאול אותך, ראית בזמנו את הסרט "אדפטיישן"? לא, הוא ענה. אז קודם כל אתה צריך לעשות את זה בהזדמנות, אמרתי, אבל בינתיים אתן לך תקציר מנהלים. יש משפט אחד מהסרט שאהבתי במיוחד. ניקולס קייג' מגלם שם שני
מתישהו הם מדברים ביניהם על איזו בחורה שהאח הלוזר חיזר אחריה בטירוף כשהם היו בתיכון. הכי יפה בכיתה. היא לא שמה עליו, אבל זה לא עניין אותו. ניקולס שואל, איך השפלת את עצמך כך? ואז האח מסתכל עליו במבט לא מאמין, ואומר לו, תגיד, אתה באמת לא מבין? משמעות החיים היא מי שאתה אוהב. לא מי שאוהב אותך.
או-קיי, שמעתי אותו מחייך עם הגומות מעבר לקו, אבל מה בעצם את מנסה להגיד? אמרתי, תשמע. בזמנו המשפט הזה הכה בי כמו ברק. עד אז לא העליתי אף פעם על דעתי שזה בכלל אפשרי. בעיניים שלי, זה שאומר "אני אוהב אותך" ראשון היה החלש מבין שני בני הזוג. חשבתי שהחזק תמיד מחכה שהשני יישבר ראשון. אבל הסרט הזה גרם לי להבין מי חזק יותר - לא זה שמפחד אלא זה שתופס אומץ ומסתכן. למה זה כל כך חשוב לך? הוא שאל.
חסר לך אקשן בחיים אז את שולחת אותי למשימות כדי שאני אספק לך ריגושים? אאוץ'. מילא אני, אבל התשובה הזאת פגעה בגברת הזקנה שמתביישת מתחת לשמיכת הפוך. היא אחת שנוזפת באחרים בעיוורון, והיא לא כל כך אוהבת כשמישהו מציב לה בכוח מראה מול עצמה. אתה יודע מה, אמרתי לו, אתה צודק, עזוב.
לא היה לי נעים לומר לו את האמת, אבל ידעתי למה זה כל כך חשוב לי. כי אני שייכת לסוג האנשים שאין להם אומץ לאהוב ראשונים. לאהוב ראשון זאת חשיפה. והאירוניה היא שהחשיפה הזו מפחידה יותר ככל שהאהבה יותר גדולה. למה אף פעם לא אמרתי למישהו "אני אוהבת אותך" ראשונה? למעשה, היה רק מקרה אחד. אבל תכלס - זאת לא הייתה באמת חוכמה. נודע לי ממישהו אחר שהוא אוהב אותי, כך שבעצם קיבלתי מראש ערבות בנקאית חתומה. האם הייתי מצליחה להגיד לו בלי הערבות הזאת? לא. פשוט אין מצב. זאת בכלל לא הייתה אופציה.
רק המחשבה על זה הייתה גורמת לגברת הזקנה מתחת לשמיכה לצרוח "אוי, געוואלד", להתהפך , לפרכס ולהתפגר מדום לב. כרגע זה לא ממש רלוונטי להגיד למישהו שאני אוהבת אותו ראשונה. אבל באילו דברים נוספים זה עוצר אותי? האם אני מסוגלת להודות בפני עצמי שאני אוהבת, בלי שהערבות שזה יצליח תשחק תפקיד? או גם כשזה מגיע לאהבה בעשייה - האם אני מסוגלת להגיד, את זה אני אוהבת לעשות, ושלא תהיה שום משמעות למשהו שלמישהו אחר יהיה להגיד?
אולי זה פשוט הפחד להיפגע. אם כי אומרים שאלוהים עשה אותנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם המכות שייתנו לנו החיים. ואילו אני עדיין יותר מדי עסוקה באיך לא לקבל מכות, איך לא ליפול. אבל כאן בדיוק טמון חוסר ההבנה. זה כמו בגלישה במורד הר מושלג - ברגע שאתה עסוק באיך לא ליפול, מיד אתה מועד. ואם אתה לא חושב על הנפילה, אתה עדיין עלול ליפול, אבל לפחות אתה גולש כמו בן אדם. לפחות אתה באמת נהנה.
סטטוס: "הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לעשות מה שאנחנו רוצים. זה דורש יותר אומץ מכל דבר אחר", איין ראנד
הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן
אקו"ם