דעה: רק אנחנו יכולים למנוע את ההתעללות הבאה בחוסים
החוסים במוסדות הפסיכיאטריים לא מעסיקים אותנו ביום יום. אנחנו בעדם, כל עוד אנחנו לא צריכים לראות אותם. גם המדינה מעדיפה לגלגל את האחריות, מזניחה ומקצצת תקציבים. פרשת ההתעללות הבאה תימנע רק באמצעות דרישה ציבורית תקיפה
פשיטת המשטרה על בית החולים נוה יעקב, הציבור אדיש צילום: נאור רהב
מהעדויות שעולות ונחשפות כעת בזכות אלו שכן העיזו להתלונן באזני פעילי ארגון 'בזכות' ובהמשך במהלך ביקורו של ח"כ אילן גילאון במקום, על מה שהתרחש במוסד הפסיכיאטרי "נווה יעקב" בפתח תקווה, עולה תמונה מבהילה שמזכירה תסריט של סרט אימה.
למרבה הצער הטקס הקבוע של העדויות הקשות והתמונות המפוקסלות על התעללות בחוסים חוזר על עצמו כל כמה חודשים. אז קודם כל נשים דברים על דיוקם: מדובר בסאדיזם. התעמרות בחסרי ישע, התאכזרות לחולים מהסוג הקשה ביותר. שוב ושוב אנחנו מגלים שדווקא האנשים שהכי לא יכולים להגן על עצמם הם דווקא אלו שחשופים יותר מכל לתקיפה.
בואו נודה באמת. בימים כתיקונם, הם לא כאן. החוסים במוסדות הפסיכיאטרים הללו לא מצולמים מעל גבי העיתונים, ולא מתראיינים לחדשות הטלוויזיה. הם לא זוכים לתשומת לב ציבורית, להתעניינות שלנו. אחת לכמה חודשים, כאשר מתפרסמת שערורייה על התעללות אז אנחנו נזעקים אל מול האלימות, האטימות, הבירוקרטיה, ההזנחה.
אבל הרפורמה בבריאות הנפש שנגררת כבר 17 שנה (!), התקציבים שלא עודכנו כבר שנים, המוסדות המתוחזקים בתנאים לא תנאים, כל אלו מתנהלים לצד אדישות מופגנת מהציבור כבר שנים. כולנו אמפתיים לילדים חורגים לאלוהים, רק בבקשה, אל תהיו לנו מול הפנים.
מאחורי הגדרות והקירות המתקלפים במוסדות נעולים יש בני אדם. המגמה לאורך השנים, כחלק מהרפורמה האינסופית במערך בריאות הנפש, היא לצמצם את המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים, המוסדות בהם האשפוז הוא ארוך ונמשך על פני שנים - לעיתים לכל החיים. המטרה היא לנסות ולשקם את החולים הללו במסגרות יותר פתוחות, חלקן בתוך הקהילה. המהלך הזה, מתרחש בין היתר בזכות הקריאה של נפגעי הנפש וקרובי משפחותיהם, שמתנגדים לבידוד ולניכור ונלחמים באומץ לב בסטיגמות על מנת להשתלב בחברה. זה לא מאבק קל.
במקביל אנחנו מבחינים בתהליך גלגול האחריות מהמדינה לגופים פרטיים. ראינו את זה ביחס המחפיר לניצולי השואה פגועי הנפש, אנו רואים זאת כעת בהוסטל בפתח תקווה. כאשר הפיקוח
מתקיים כהמלצה בלבד, וכשהמדינה מורידה את התקציבים, אז במקום רופאים והאחיות אנחנו מוצאים תגבורת של 'כוחות עזר', כוח אדם אשר לרוב אינו מצוי בהכשרה הרגישה הדרושה בכדי להתמודד עם אותם מקרים קשים.
החוסים שחשפו את עדויותיהם על התעללות מסויטת שעברו הם אנשים שהחברה לא יכולה ושאסור לה שתעלים מהם עין. העדות שלהם היא תמרור אזהרה בשבילנו, כי היא מתרחשת בחצר האחורית שלנו. אם ברצוננו למגר את ההתעללויות במוסדות הסגורים דרושה כאן התערבות ממשלתית אמיתית, הגברת הפיקוח והאכיפה והצבת סטנדרטים חדשים לניהול המוסדות הפסיכיאטריים הללו. שלא תשלו את עצמכם, התערבות כזאת לא תקרה מעצמה: היא תקרה רק באמצעות דרישה ציבורית חזקה ובלתי מתפשרת. עד לפרשה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם