בארץ לעולם לא
אף שנדמה כי בליל הדיבורים מפיל תרדמה על הציבור, עם קרבת יום הבוחר, יגבר העניין. זאת ולו בשל השנאה, והניכור האופפים אותנו
אני תכף בא/ כבר אצלך
אתה הרי יודע/ שאני דואג רק לך
תאמין לי
זה לא אני/ זה המצב הכלכלי
אתה הרי יודע/ שזה לא בגללי
תאמין לי
הייתי בא מיד/ אם הייתי יכול
הייתי משלם/ אם היה לי עו"ש גדול
תאמין לי
הייתי קונה/ אבל זה לא בשבילי
לא הייתי לוקח/ אבל הכריחו אותי
תאמין לי
אבא'לה/ תעשה קפה
מהבוקר על הרלסים/ הילד ברופא
תאמין לי
("בלוז לעוסק מורשה", טל לזר, משורר בדימוס)
אחרי החגים הגיע. אחרי החגים שמח לכם. יום אידם של דוחי קץ מדופלמים הבקיאים במלאכת התירוץ והדחייה על בוריה. אלו שהסבתא שלהם מתה ושבה לחיים יותר פעמים מאשר ישו. יום אסונם של מבטיחים סדרתיים המגלגלים הבטחות, שבועות ונדרים בעיניים תמימות של נער מקהלה. שעתם הקשה של מי שהבטיחו שמחר, מקסימום מחרתיים בבוקר, בעוד שבע שעות, הפועלים מסיימים להניח את הבלטות.
וכעת זמן למעשים. שרברבים פעורי חריץ עם מפתח שוודי תחת כיור דולף. עורכי דין פרועי צדעיים מיישרים עניבה עקומה בדרך לדיון. פקידים צוללים כעיטים על טופסי 4, לבלרים חמוצים שועטים במסדרונות האפורים של היכלי הבירוקרטיה. מזכירה בלק אדום בוהק רוטנת מסטיק בטלפון.
אפשר ממש להסניף את הקדחתנות באוויר, לחוש את הפעלתנות הסמיכה. הגענו לאחרי החגים שזה כמעט כמו להגיע לימות המשיח, רק בקטן. אפרים קישון המנוח טען כי "יהיה בסדר" פירושו אסון מתקרב. "תכף" שווה כמה שעות. "סמוך עלי" משמעותו הדבר בלתי אפשרי. ו"אחרי החגים" - לעולם לא.
האומנם? הרי הבטיחו לנו בחירות אחרי החגים וקיימו. ואף שעתה נדמה, כי בליל הדיבורים העבשים והלהג הבלתי פוסק ברשתות השונות, מפיל תרדמה על מר ישראלי ורעייתו, מנוי גמור וברור כי עם התגבשות המרוץ וקרבת יום הבוחר, יגבר העניין ולו בשל השנאה העצומה, השסע והניכור האופפים אותנו כערפל ארסי. ואחרי החגים כבר נתכתש ונריב, נמרוט זה לזה את שיער האף. אגב אף ושעמום, "האדם הוא החיה היחידה שמשתעממת", טען הפסיכואנליטיקן אריק פרום. יש לי חדשות בשבילו, האדם הוא גם החיה היחידה שמורטת את שיער האף שלה.
קראתי השבוע שבקראצ'י פקיסטן נתגלה טפיל חדש החי במי ברז ואוכל את המוח. עשרה קורבנות בחודש האחרון. יש לשער כי עיסוק נוקדני, טרחני ומתיש, בן שלושה חודשים במערכת הבחירות, עשוי להוביל לתוצאות דומות.
למשל, הדגש התקשורתי על משיח השמאל החדש, קרי, מי יוביל את גוש המרכז-שמאל. פרשנים, דעתנים, אסטרטגים עוסקים אך ורק בסימון המטרה - גיבוש השמאל-מרכז והפלת נתניהו. פעילות כה שקופה וצפויה, עד שהרוגז והרתחנות הטבעית שלי מתחלפים בפיהוק. משחק המספרים, שעשועי המנדטים, תפלים ביחס למהות. והמהות היא השבר העצום בחברה הישראלית.
הבחירות מטבען, על הצעקנות והססמאות בשחור-לבן, מעמיקות את התהום. לנו כעם, ותסלחו לי על הפומפוזיות, דרוש אלחוש ואיחוי. 3,000 שנות היסטוריה של שנאת אחים, ובכל דור ודור אנו מתעקשים ומתאמצים להמציא את הפילוג והתיעוב ההדדי מחדש. וכולם אשמים בלי יוצא מן הכלל.
צפיתי בווידאו בהופעת הגבעטרון בברלין. קבוצת אנשי שמאל פרצה לחדר הצנוע שבו התארחה הלהקה בצעקות שבר. רובם ישראלים החיים בברלין. אחת מהן, בחורה צעירה, הייתה דומיננטית במיוחד. היא צעקה ללא הרף את הססמה "פלסטין תשוחרר, מהנהר עד הים" (free, from the river to the sea Palestine will be). שמה סתווית סיני, עורכת לשון, בוגרת החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב שאף ערכה את ספרו של פרופ' שלמה זנד, "כיצד ואיך הומצא העם
צפיתי בקטע שוב, התרכזתי בלהט שלה ובצדקת הדרך. תהיתי מה גורם לבחורה ישראלית להזדהות עם הלאומנות הפלסטינית, עם השלב הסופי של תוכנית השלבים. האם זו משובת נעורים מגובה בתחושה משחררת של פרובוקציה, שהיא ללא ספק - וזאת אני אומר עם היסטוריה פרטית של פרובוקציה - מעצימה ומלטפת אגו. אבל אין טעם להיכנס לניתוח אישיותי פסיכולוגי, עשיתי זאת בעבר הרבה פעמים, ואני לא משוכנע שעליתי על הנקודה.
ובכל זאת, התופעה מדהימה אותי. אפילו מרתקת בחולניותה. עבורי, השמאל הישראלי הציוני הוא פרטנר ובן שיח לגיטימי, יש מחלוקת על הדרך, אבל המטרה הגדולה, ואני מקווה המשותפת, היא בית לאומי לעם היהודי. אני גם יכול להבין, אם כי לא להסכים באופן גורף ואף להיאבק באופן דמוקרטי עם התפיסה של מי שמבקש לקיים כאן מדינת כל אזרחיה נוסח ארגוני הקרן החדשה.
אבל אני לא מסוגל להבין ולקבל ישראלים שעל האדמה הארורה של גרמניה משמיעים עמדות לאומניות פלסטיניות שמקורן דתי. מדובר בתפיסת עולם מופרכת ומופרעת. האם הגברת סיני שאלה את עצמה מה יעלה בגורל משפחתה במדינת הוואקף הפלסטינית? האם כדרישת האמנה, ישובו הקולוניאליסטים לאירופה, לגיא ההריגה. והמזרחים, אלו נטולי הדרכון האירופי, לאן ישובו? לפרהוד בבגדד? לסמטאות חאלב? ועוד לא הזכרנו את מקומה של האישה בתרבות האיסלאמית הנטועה בשריעה. שטיח עטוף בשטיח.
במאה ה-19 המערב קבר את אלוהים ומאז לא נודעו עקבותיו. אלוהים מצמץ פעמים, זיעה נטפה ממצחו, ידו הלחה החליקה על האקדח, אבל המדע, הרציונליזם והפילוסופיה המטריאליסטית ירו ראשונים. בת קול קבעה: ניצחוני, בני. אם לדבר במונחי כדורגל, הרי שאלוהים שהיה פעם שופט קפדן ושרירותי, הפך במאה ה-19 לקוון או לשופט רביעי. וזה עוד במקרה הטוב. האדם המערבי תפס את מרכז הזירה על כל המשמעות הכרוכה בכך. ניצחון פירוס.
המדע, המטריאליזם, ההומניזם אבל גם הלאומיות, הפשיזם והקומוניזם השתלטו בלי קרב על המחשבה המערבית. מתוך תפיסת מרכזיות האדם ושלילת האלוהים הבאנו את עצמנו על סף חורבן.
וכעת, 70 שנה לאחר המלחמה הגדולה, אנו בעיצומה של מלחמת דת בין מערב רופס שהעידן הפוסט מודרני החליש את המערכת החיסונית שלו, לבין אידאולוגיה דתית המקדשת את המוות. ומהי הבשורה הגדולה של הליברליזם המערבי קו נטוי סוציאל-דמוקרטי בראשית המאה ה-21? שיח זכויות מוושינגטון דרך מדריד וכלה בתל אביב. אין אתוס גדול, אין חזון אלא רק שיג ושיח קמעוני על חובות המדינה וזכויות האזרח.
ודאי שאין לזלזל בחובות המדינה כלפי אזרחיה, אולם תפקיד המדינה ומהותה, גדול מסך היותה הבייביסיטר של האזרחים. וכבר אמר החכם מכל אדם "באין חזון יפרע עם". תביאו לנו חזון לקלפי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם