לבד בדמשק: גילויים חדשים בפרשת אלי כהן
מהדורה מעודכנת של ספר שכתב איש המודיעין הוותיק שמואל שגב, מפזרת עוד קצת מהערפל סביב חייו ומותו של המרגל הישראלי האגדי
המיטב של סוף השבוע:
- קזינו רויאל: צוות "סופשבוע" חוזר ליריחו
- חלום הבלהות של הנשים הזרות שהבעלים הישראלים מאסו בהן
- זה לא גברת, זו דון: יבה דון היא לא רק דוגמנית לוהטת
הרב שליווה אותו העיד שכהן "היה מת" עוד לפני שנתלה. שידע שלמעשה כהן כבר איננו. כהן נתלה בשעה שלוש וחצי בלילה. כעבור 90 שניות קבע רופא את מותו. גופתו נשארה תלויה בכיכר העיר קרוב לשש שעות ורק בשעה עשר בבוקר הורדה מחבל התלייה.
זמן קצר קודם לכן, בביקור האחרון שלו בישראל, באוקטובר-נובמבר 1964, רכש כהן יחד עם אחיו בית קולנוע בבת ים. זה סיפור שהולך למחוזות רחוקים, של מה היה קורה אילו כהן לא היה נתפס ונתלה בכיכר העיר. איך היה חי אלי כהן לו שב הביתה בשלום. "אלי היה מאושר", אומר הסופר שמואל שגב. "הוא היה נרגש. עד כדי כך שישב בקופה ומכר כרטיסים לאנשים. איש מהם לא העלה על הדעת שהמרגל הכי גדול של ישראל, האיש שבעצמו חי בסרט, יושב ומוכר להם כרטיסים לקולנוע".
"האם אלי כהן תכנן לחזור יום אחד ולהפעיל בית קולנוע?", תוהה שגב. "אולי כשהיה מסיים את השליחות. על כל פנים", ציין ביובש, "אחר כך המשפחה מכרה את הקולנוע. זה סיפור עצוב", חתם.
השבוע ראתה אור מהדורה מעודכנת של הספר "בודד בדמשק" (הוצאת כתר) שחיבר שגב, על חייו ומותו של אלי כהן. שגב, בעצמו יוצא קהילת המודיעין, שימש עיתונאי במעריב במשך 35 שנה, מאז שנות החמישים. הוא סופר ופרשן לענייני המזרח התיכון.
המהדורה הראשונה של "בודד בדמשק" פורסמה כבר לפני 26 שנה. אז פסלה הצנזורה חלקים ניכרים מהדברים שכתב שגב. אלה מתפרסמים במהדורה החדשה, לצד גילויים חדשים שאסף שגב בשנים שחלפו מאז.
שגב מדבר על מפעל חיים: "מדובר בסיפור השלם ביותר, עם התמונה הבהירה ביותר לגבי גיוסו, אימונו, הפעלתו ותפיסתו של כהן", הוא מסביר. "יש בספר חומר שנאסף במשך קרוב ל-50 שנה , כל דבר שנאמר ונכתב על כהן, מאז שנתלה. אני מרגיש שזאת המילה האחרונה בפרשת אלי כהן. בשבילי, זה סוף פסוק".
שגב עצמו חולה מאוד. בין הפגישות שלנו חש ברע ואושפז. מעבר לכך - לא היה מוכן שאכתוב על מצבו. הסיפור הוא על כהן, אמר. לא עליו. "נתנו למשפחה תקווה שעובדים על העלאת העצמות של אלי", מתרגז שגב. "זאת תקוות שווא. אני החלטתי לגמור עם העסק הזה.
"יש תיאור של מונדר אל-מוסלי, מי שהיה העוזר של אמין אל-חאפז, נשיא סוריה, שיחד עם חכם ניסים אנדיבו כהן, הרב הראשי של יהודי דמשק, ליווה את אלי לגרדום. כשהורידו אותו מהחבל עלה עוזר הנשיא לקומנדקר הצבאי שלקח את הגופה. הוא נסע לאזור מדברי מחוץ לדמשק. הוא מספר שהיה שם כבר בור מוכן. הטילו את הגופה של אלי לתוך הבור, בלי טקס, בלי שום דבר, כיסו אותה בלי להשאיר סימן.
"מאז, האזור התפתח. נסללו כבישים, נבנו בתים, עשו פארקים. הגופה של כהן נעלמה. אין שום סימן, אפילו אם ירצו היום, שיעזור למצוא את המקום. אלא אם יש בארכיון של המודיעין הסורי ציון מדויק. עברו 47 שנים. זה פשוט לא מציאותי".
מה חשבת כששקלת אם לפרסם את הדברים?
"זה נורא. ישראל הרשמית צריכה להמשיך לתבוע את העלאת העצמות שלו לכאן. כל זמן שאין לנו שיח עם הסורים, אז אין טעם לפטור אותם מהסיפור הזה. אבל כל אחד היום מבין שזאת תקוות שווא. יש דברים שאתה מגיע למסקנה ש"זהו, אין לך למה לצפות יותר'. אתה אומר 'זה נגמר'. זה מסוג אותם דברים".
אלי כהן גויס למודיעין הישראלי במאי 1960. הוא הצטרף ליחידה 188 של אמ"ן, שאחר כך סופחה למוסד והפכה ליחידת "קיסריה" אפופת ההילה, היחידה למבצעים מיוחדים. יליד אלכסנדריה שבמצרים, בן שני למשפחה בת שישה בנים ושתי בנות. בין השאר עסק בהעלאת יהודים ממצרים לישראל. הוא עצמו עלה לארץ רק כשהיה בן 33, שלוש שנים לפני שהתגייס.
מפעיליו הישירים של כהן היו ראש היחידה יוסק'ה יריב (שכונה "דן"), סגנו גדליה
שם הכיסוי שלהם היה "זלינגר". זאת בעצם הרשימה הגלויה המלאה של האנשים שהיו עם כהן בקשר, מטעם המוסד, במהלך עבודתו בדמשק. עמנואל (עימה) ספקטור (טלמור), יעקב (יענקל'ה) נחמיאס, אריה סיון, סאני כספי ואבי ניבי. כולם הכירו את כהן "היכרות שטחית", ופעלו למעשה תחת המפעילים הישירים שלו.
"שלושת המפעילים הישירים של כהן היו היחידים שידעו את שני הכינויים שלו, 'מנשה', ו'לוחם 88", מבהיר שגב. במהלך השנים נפגש עם שלושתם. "אחרי שאלי נתלה, יצא לנו לדבר עליו מספר פעמים", הוא מגלה.
שגב דיבר איתם כעיתונאי, אבל גם כחבר. אלה היו שיחות פנימיות. "דיברנו, מה גרם לתפיסתו, מה היה שם. זה העסיק אותנו. אם מישהו מהם חשב שטעינו? תלוי עם מי דיברת. גדליה בילה שעות עם אלי כהן. הוא התרשם מאד מההומניות שלו. לכן הוא גם היה יותר ביקורתי כלפי הפרות המשמעת של כהן. הוא אמר, "במידה מסוימת העלמנו עין מהפרות המשמעת של אלי'. הוא מתח ביקורת בתוך היחידה. בסופו של דבר עזב".
"מצד שני, אם דיברת עם יריב, הוא אמר 'בשום פנים ואופן. עשינו את כל הדברים הנכונים, ואם היה חוסר זהירות, ולא היה מספיק מידע, לא אנחנו אשמים. המודיעין לא סיפק לנו אינפורמציה'. הייתה פה מעין הצטדקות, כל השנים, מצד האנשים האלה. נטייה לנסות להוכיח ש'אנחנו עשינו הכל'. אני יכול להגיד שיוסק'ה יריב חי את אלי כהן 24 שעות ביממה. אני מעז לחשוב שזה היה ככה עד מותו. למפעילים של אלי היה קשה מאוד להתנתק מהסיפור של אלי כהן וממה שקרה לו".
כהן נבחר להיות "לוחם בדמשק". סמעאן היה זה שנתן לו את שמו הסורי - כמאל אמין ת'אבת. הוא עבר אימונים מפרכים שכללו בין השאר תרגילי מעקב והתחמקות, תרגילי צילום ותרגילים לחידוד הזיכרון. יחד עם מדריך קשר התאמן שעות על שידור, קליטה, הצפנה ופענוח, ועבר אימון קצר בנושא חבלה.
זה היה עולם טכנולוגי מיושן ואחר לפני כמעט 50 שנה, אבל אלה דברים שמציתים את הדמיון. לא מדובר בקטע מתוך ספר ריגול אלא בחייו האמיתיים של אדם שזמן קצר קודם לכן, עד שגויס, עוד עבד כמנהל חשבונות ב"משביר לצרכן".
כהן למד לפרק ולהרכיב מנעולים בעזרת פצירה, להעתיק מפתחות בעזרת גומי לעיסה, להשתמש בדיו סתרים ולהכין פצצה קטנה מחומרים כימיים שאפשר להשיג בכל בית מרקחת. הוא שינן תפילות מהקוראן, למד על סוריה, שיפר את המבטא שלו וגידל שפם.
ב-1961 כהן כבר היה נשוי לנדיה ואב לבת. הוא נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי. בראשית 1962 עבר לדמשק. למשפחה סיפר שהוא עובד באירופה. "לא הפרופיל הקלאסי של מרגל" אמר עליו שגב השבוע. "בחוץ הוא היה כמאל אמין ת'אבת, ובבית שלו, בין ארבעה קירות, אלי כהן".
חלק מהמקורות של שגב הם אנשים שהכיר במהלך שירותו הצבאי באמ"ן. מהם למד, הרבה אחרי שכהן הוצא להורג, על ההתנהלות שלו במהלך השליחות. "באחת הפעמים, סיפרו לי, בליל הסדר, כשהיה בדמשק, התבודד עם עצמו, בבית, ולא פגש אף אחד מהחברים שלו. זה היה חריג. בשבתות, אחר הצהריים, הוא היה מאזין לקול ישראל. בהזדמנות אחת, קבוצת כדורגל ישראלית הובסה כששיחקה נגד קבוצה זרה. כהן לא היסס. הוא לא התאפק ושלח מיד מברק לארץ, ש"הגיע הזמן שנלמד לשחק במגרש".
"מצד אחד, הוא חי בזהות בדויה. מצד שני, היה לו רצון גדול לא לאבד את הזהות האמיתית שלו. הוא לא היה ג'יימס בונד. הוא היה איש שחי חיים נורמליים וידע להתאים את עצמו לזהויות השונות. כל הנתונים האלה יצרו דמות מאוד מורכבת, שלא הייתה לנו כמוה. הוא יכול היה להיות שחקן תאטרון".
שלוש שנים חי כהן בלב מוקדי הכוח בסוריה. אחרי שנתפס ונתלה, פורסם בעיתונות הערבית שרצתה לנגח את המשטר הסורי ואחר כך גם בארץ, שיכול היה להיות שר בממשלה הסורית אילו רצה, או אחד ממנהיגי מפלגת הבעת' הסורית. אפילו מזכיר המפלגה. "גוזמאות ושטויות", מתמצת שגב. לכן גם לא מיהר לכתוב. ליקט חומרים וחיכה ש"יירגעו הרוחות". הגרסה האמיתית, הוא טוען, היא הרבה יותר מרוככת ומזוככת. "עדיין", הוא אומר, "זה לא מוריד מההילה של כהן וממה שמגיע לו".
מה פירוש?
"כהן פעל בדמשק שלוש שנים רצופות, והמידע שהעביר היה מהימן ומדויק. הוא נטמע בחברה הסורית במהירות מדהימה. חוג המכרים שלו היה רחב ומגוון. למחרת לכידתו נעצרו ברחבי סוריה קרוב ל-500 איש . החקירה שלו לא הוגבלה לסוריה, אלא כללה גם את מצרים ולבנון. כהן בהחלט היה גדול המרגלים של מדינת ישראל. אין בכלל ספק.
משיחות שלי עם אנשים במודיעין, שקיבלו את הדיווחים של כהן, גיליתי שאלי כהן ביקר שלוש פעמים ברמת הגולן, מקונייטרה ועד אל-חמה. תמיד פורסם כאילו היה ביקור אחד כזה, וגם זה נחשב להישג. שלוש פעמים - זה דבר שאנשים מעטים מאוד בצבא הסורי עשו. הוא היה יוצא דופן ביכולת שלו לקשור קשרים".
שגב מביא בספר את גרסתו של אב בית הדין, שופטו חסר הרחמים של כהן שדן אותו, סלאח א-דין א-ד'לי, לפיה כהן נכנס לסוריה בעזרתו של פאודל סורי, שהיה למעשה סוכן נאט"ו וסייע לו תמורת תשלום. הדברים הובאו במסגרת ספר תעמולה שכתב א-ד'לי. "כיוצא קהילת המודיעין", משתף שגב, "אני מתייחס לכל פרסום כזה בצורה חשדנית. לסורים היה אינטרס להקטין את ההישג הישראלי ולכן אני לא מקבל את הדברים כפי שנאמרו".
פרט פיקנטי שחושף שגב קשור לרעייתו של אותו סלאח א-דין א-ד'לי, אב בית הדין. "היא הייתה איטלקייה, דיילת", מספר שגב, "מהידידות של אלי כהן. אלי העביר דרכה מכתבים, כדי שלא ייתפסו בסוריה על ידי הצנזורה. זה הזוי. האישה של אב בית הדין שבסוף דן את אלי כהן למוות הייתה בעצם בלדרית שלו. היא הייתה טסה עם המכתבים לאירופה, וככה הם היו מגיעים בלי שעברו צנזורה, בלי ביקורת, בלי שום דבר. אלה דברים שגיליתי מהמקורות שלי. איך אשת אב בית הדין הופכת בלדרית של כהן, בלי ידיעתה. היא היחידה, מכל המכרות של כהן בסוריה, ששמה לא הופיע אחר כך בגיליון האישום והיא לא הועמדה לדין".
המידעים שהעביר כהן לארץ היו כבדי משקל. העובדה שנחשף ונלכד בסופו של דבר אפשרה הצצה לתחום שהיה סגור וחתום. כהן, ואלה דברים שכבר פורסמו אבל מובאים בספר ביתר פירוט, העביר לישראל את תוכניות ההטיה של מקורות הירדן במלואן.
במקרה אחר, מספר שגב, הוא היה הראשון שהודיע בארץ על ההחלטה להקים את הפת"ח בדמשק ועל מי שעתיד להיות מתאם הטרור מטעמו בארץ. בישראל לא ייחסו לכך חשיבות. "אין עדויות ישירות על מה שכהן השיג מבחינה מבצעית", מעריך שגב. "הביון הסורי לא חשף עד היום מהם ממדי הנזק שגרם לסוריה". הוא כן מצטט דברים שאמר ראש הממשלה לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים: "אלמלא המידע שהביא כהן, צה"ל היה אנוס לגייס מספר גדול יותר של חטיבות ללחימה ברמת הגולן".
הספר חושף כי לפני כמה שנים החליט מאיר דגן, אז ראש המוסד, לקרוא ל"מדרשה", בית הספר למרגלים של הארגון, על שם כהן. נערך טקס צנוע בנוכחות בני משפחתו של כהן. הונח לוח זיכרון ועליו נכתב על כהן ש"פעל בבדידות ובאומץ רב, פיתח מערכת קשרים ענפה עם צמרת הממשל והצבא והעביר למדינת ישראל מידע חיוני שתרם לניצחונה במלחמת ששת הימים". "הייתה בכך הכרה רשמית בתרומתו של כהן", אומר שגב.
בנוסף, הוכנה במוסד מצגת שמתארת, בתמצית, את פועלו ותרומתו של כהן. "זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל מבדילה בין פועלו של אלי כהן לבין פועלם של ה'אחרים'", מפרש שגב. "פעם ראשונה שהמדינה גם מכירה בכך שהתרומה של אלי כהן הייתה ייחודית".
שגב ממעט לעסוק בפן המבצעי של פרשת כהן. הוא היה ונשאר איש של קהילת המודיעין וכל דיון כזה מעורר אצלו חשש לביטחון המדינה. "רק אחרי שנים", הוא מספר, "כשהזמן חלף והדברים נעשו פחות רלוונטיים מבחינה טכנולוגית, התחלנו לדבר בינינו על שיטות ההפעלה של כהן".
על מה למשל?
"למשל על העובדה שכהן השתמש ב"חסידה", מכשיר מורס בגודל קופסת סיגריות, פיתוח שלנו, שאפשר לקחת לכל מקום. להוציא אנטנה ולשדר. פעם זה היה סוד מוחלט. היום מי מדבר על חסידות?".
אחרי שכהן נעצר היו שטענו שלא הייתה לו משמעת עצמית. אלה דברים שנאמרו תחילה בחדרי חדרים, ואחר כך גם בגלוי. כהן, אמרו, "השתולל" מבחינת הידיעות שהעביר. המוטיבציה שלו הייתה אינסופית. הוא דיווח בקצב מטורף, גם כשהמפעילים הישירים ביקשו ממנו שיישב בשקט, יחכה ולא יעשה דבר. זאת נקודת תורפה שעלתה במבחנים הפסיכולוגיים שעשה, לפני שהתקבל לעבודה במודיעין. הפסיכולוגים שבדקו את כהן קבעו שהוא אמיץ מאוד, יש לו חוש לשמירת סוד, אינטליגנציה גבוהה וזיכרון מעולה, אבל ש"הוא מסוגל לעתים ליטול על עצמו סיכונים מעבר למתחייב".
"בפעם האחרונה שהוא חזר לדמשק, אחרי ביקור בארץ", משחזר שגב, "הוא כבר ידע שהוא "נגמר". היחס כלפיו נהיה זהיר. הנשיא אמין אל-חאפז, שהיה ידידו, התחיל לאבד גובה. תמיד חיכו לאלי המון חברים בשדה התעופה. הפעם חיכה לו רק אדם אחד. הוא לא ידע, אבל כשלא היה בדמשק, ערכו אצלו חיפוש בדירה. שאלו את הנשיא הסורי, אמין אל-חאפז, אם הוא בטוח בזהותו של "התייר מארגנטינה". הנשיא השיב 'לא'".
כהן קיבל הוראה מהמפעילים שלו: לא להפעיל את מכשיר המורס שלו במשך שבועיים. אירוע בלתי צפוי, מספר שגב, גרם לו להפר את האיסור. "באחד הימים כהן הוזמן לארוחת צהריים אצל אחד מידידיו הסורים. אותו ידיד סיפר לו על כך שפגש את פרנץ רדמאכר. רדמאכר, פושע נאצי שנמלט מגרמניה, היה אחד מעוזריו של אייכמן. הוא חיסל אלפי יהודים ולקח חלק בוועידת ואנזה. לגרמנים שביקשו לאתר אותו נמסר שרדמאכר לא נמצא בדמשק. הוא החליף כתובת, חי בזהות בדויה והיה בקשר קבוע עם המודיעין הסורי. אלי היה נסער. הוא הבין מיד במי מדובר. הוא אמר למארח שלו, "אני לא מאמין שרד- מאכר נמצא בדמשק".
המארח התנדב מיד לטלפן לידידו הנאצי. הוא סיפר לרדמאכר על ידידו מארגנטינה, וזה הזמין אותם לביקור. כעבור 45 דקות כבר היה כהן אצל הפושע הנאצי. הוא לא ידע שרדמאכר נהג לדווח למודיעין הסורי על האנשים איתם נפגש. מיד אחרי שעזב כהן את דירתו, דיווח על כך רדמאכר. זה רק הגדיל את החשדות של ראש המודיעין הסורי בנוגע לזהותו של ת'אבת".
גם כהן העביר דיווח מפורט לישראל על פגישתו עם רדמאכר. הוא ביקש ממפעיליו שייתנו לו "הנחיות". ההוראה שניתנה לו הייתה חד משמעית: "סלק ידך מעניין זה". בספטמבר 1966, כשאלי כהן כבר לא בין בחיים, הגיע הביון הגרמני לביתו של רדמאכר בדמשק וחטף אותו. באותה כתובת בה ביקר כהן. רדמאכר עמד למשפט ונידון למאסר. בסופו של דבר מת בכלא. לכהן היה חלק גדול בעובדה שנלכד. "אין לדעת כיצד נודעה לסוכנות הביון הגרמנית כתובתו של רדמאכר", רומז שגב, "אבל שנים רבות לאחר מכן אמר גדליה חלף בשיחה פרטית, "הגרמנים המחורבנים דפקו לנו את אלי'".
בבוקר 18 בינואר 1965 נלכד אלי כהן. שלושה אנשי מודיעין סורים, בראשותו של קולונל סווידאני, קצין המודיעין של סוריה, פרצו לדירתו. "המשחק נגמר", אמר סווידאני לכהן. בתוך פחות מדקה הושלם מבצע ההשתלטות על מי שהוגדר כאחד מחשובי המרגלים הישראלים.
המשפט של כהן עורר מבוכה גדולה בסוריה. המעורבות שלו בקרב המעמד העליון ואצל גורמי ממשל גרמה לאי נוחות. דינו של כהן נחרץ עוד לפני שנשפט. כל ההצעות שהציעה מדינת ישראל על מנת לחלץ את כהן מדמשק נדחו על הסף. כהן לא ידע על המאמצים לשחררו. הוא נתלה כאמור בכיכר מרג'ה, והשאיר אחריו בישראל אישה ושלושה ילדים. "אני מבקש ממך", כתב לנדיה אשתו, "לא להתאבל על מה שקרה, אלא להביט אל העתיד".
סיפור הלכידה של האיש שלנו בדמשק, אומר שגב, נותר בלתי מפוענח. גם היום, הוא מסביר, אין לדעת למה בדיוק נלכד כהן ואיך. המפתח לסיפור התפיסה המלא נמצא בידי הסורים. בישראל הוקמה ועדת חקירה לבדיקת הנושא. הוועדה הגיעה למסקנה שהציוד הסובייטי שהיה באותה תקופה בידי הסורים לא היה משוכלל דיו לגלות את שידוריו של כהן ולהביא למעצרו.
שנים אחר כך, מגלה שגב, סיפר הנשיא אמין אל-חאפז על מכשור חדיש ומשוכלל שקיבלו זמן קצר קודם ללכידתו של כהן מהסובייטים. לישראל לא היה ידוע על הציוד הזה דבר. "אל-חאפז טוען שהציוד הזה הוביל ללכידת כהן", אומר שגב. "יכול להיות שבלעדיו אלי כהן לא היה נתפס".
הנשיא הסורי, שאחר כך הוגלה לבגדד, תיאר את אופן החקירה של כהן. "הוא מדבר על ה"מילה" שהפילה את כהן", משחזר שגב. "אמין אל-חאפז ביקש לחקור את כהן אחרי שנתפס. אמרו לו "כבוד הנשיא, אתה נשיא מדינה, מה לך ולדבר הזה, למה לך להתעסק עם מרגל? חוץ מזה, הוא כבר הודה. אמר שהוא מוסלמי שעבד למען ישראל".
אל-חאפז התעקש. אמר, "אני בכל זאת רוצה לבוא לשוחח איתו". שאל את כהן על השהות שלו בארגנטינה. "את מי הכרת שם", ביקש לדעת. אלי כהן נקב בשמות שהיו מוכרים גם לאל-חאפז. אחר כך המשיך ושאל אותו "איפה נהגתם להתפלל?". כהן אמר "התפללנו במסגד המוסלמי". זה הקפיץ את אמין אל-חאפז מיד. המילה שהקפיצה אותו הייתה "המוסלמי".
הוא אמר, "אצלנו המוסלמים אומרים רק המסגד, ולא המסגד המוסלמי". כשסיים לשוחח עם אלי, קרא לחוקרים ואמר להם "תתמקדו בזהות שלו. אני לא יודע אם הוא יהודי או נוצרי, אבל כאמל אמין ת'אבת הוא בטוח לא מוסלמי".
הסיפור של אלי כהן, אומר שגב, הוא סיפורה של תקופה. הוא רלוונטי דווקא על רקע האירועים האחרונים בסוריה. "יש שתי תקופות בפעילות של כהן", הוא מסביר. "עד למהפכה של הבעת' ואחריה. מקורות סיפרו לי על כל מיני דיווחים שאלי שלח, עד כמה היה מזועזע מהאכזריות של המשטר בסוריה. אלה דברים שחוזרים על עצמם. הבעת' ניצל את חוסר היציבות הפנימית בסוריה. היום כל הניגודים האלה עולים וצצים שוב".
יש לישראל היום מרגלים ברמה של אלי כהן?
שגב מחייך. "אני לא יודע,? הוא משיב לבסוף, "אבל אני מקווה שכן". מיד עם פרסום תפיסתו של כהן החל שגב לעקוב אחרי הפרשה. כהן, בתקופת ה"בדיקה" שלו, לפני שהיה לסוכן, עבד ביחידה לתרגום עיתונים של אמ"ן. שנים קודם פיקד שגב על אותה יחידה. אולי בגלל זה, הוא אומר, אף על פי שלא פגש מעולם את כהן, הרגיש סנטימנטים לאיש, "כאילו הכרתי אותו".
לאורך השנים היה בקשר עם בני משפחת כהן. ב-26 השנים האחרונות הוא בקשר רק עם האח הצעיר, אברהם. עם נדיה אין לו קשר. "לולא נתלה אלי כהן", אומר שגב, "הוא היה חוזר לישראל וממשיך בחייו. אני מכיר סוכנים שעבדו כמוהו, שנתיים ושלוש, וחזרו. אלה מעשים של אנשים מן השורה. אנשים שישבו שנתיים ושלוש במדינות שונות, לא נתפסו, חזרו, והיום הם חיים חיים נורמליים".
במשפחת שגב היה מנהג. בכל יום, כשהבנים היו חוזרים הביתה מבית ספר, היו מספרים לאב מה למדו באותו יום. "באחד הימים באתי ואמרתי לאבא שהמורה סיפר לנו על טרומפלדור, שאמר "טוב למות בעד ארצנו", ונהרג . אבא אמר 'טרומפלדור לא אמר את זה. אני הייתי איתו. הוא היה בחיים, ועד שהוא נפח את נשמתו הוא לא אמר את זה'".
למחרת הלך שגב לבית הספר ואמר למורה שטעה. "אמרתי לו 'המורה, הסיפור שלך לא כל כך מדויק'. הוא שאל 'מי אמר לך?'. אמרתי 'אבא שלי'. 'אבא שלך מדבר רוסית?', הוא ענה לי. אמרתי 'לא'. אז טרומפלדור אמר את זה ברוסית', אמר המורה. ככה האגדה נשמרה. בשבילי", אומר שגב, "מה שאבי אמר לי, זאת תורת משה מסיני".
בכל זאת, טרומפלדור הוא מיתוס. במיתוס לא פוגעים.
"בדיוק אותו דבר עם אלי כהן. יש מקום לבקר אולי את שיטות הפעולה שלו, אופן הפעולה שלו, אבל הכל מתגמד לעומת העשייה שלו. מדובר במקרה מיוחד במינו. אלי כהן הוא מיתוס בצדק".
בימים אלה נשלמות ההכנות להפקת סרט אמריקאי שמבוסס על הספר של שגב. שגב אומר שהיה שמח לו את אלי כהן היה מגלם ג'ורג' קלוני. זה כנראה חלום שלא יתגשם. הוא עדיין מחכה שהסורים יפתחו את תיקי אלי כהן שלהם. "רק אז", הוא אומר, "הסיפור באמת ייגמר. אלי כהן יוכל לנוח".
chenkotasbar@bezeqint.net
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם