תקיפה באיראן תצליח רק אם תגיע מארה"ב, אך נתניהו לא יחכה לה
שעון החול אוזל והסבלנות הישראלית מאיימת לפקוע, אך במערב מעריכים כי המכה האמריקאית על איראן תיפתח בטילי טומאהוק, שאחריהם יגיעו המפציצים האסטרטגיים עם "אם כל הפצצות". אז אולי כדאי לחכות לאובמה? לא אם תשאלו את נתניהו וברק
הטילים ישוגרו מכל מקום שממנו מסוגלת ארצות הברית לשגר אותם, זאת אומרת כמעט מכל מקום אפשרי על פני כדור הארץ. אגב, גם מבסיסים בבחריין ובסעודיה, או מספינות המשייטות בים התיכון, ממטוסים, מבסיסים אסטרטגיים ומספינות הצי שירוכז מול חופי איראן (אבל מחוץ למצרי הורמוז).
פגיעת הטילים אמורה להיות כירורגית, מדויקת וקטלנית עד מאוד. מספר ההרוגים ה"בלתי מעורבים" אמור להיות מינימלי. מתקפה מתואמת כזו תימשך דקות ספורות ואחריה אמורים השמים של איראן להיות בטוחים יחסית למטוסים האמריקאיים.
זה יתחיל עוד קודם. על פי החלטת נשיא ארצות הברית ברק אובמה (או מיט רומני, אם כי הסיכויים לבחירתו של רומני, כפי שהם נראים עכשיו, קלושים למדי. הוא מפגר פיגור משמעותי בשלוש מדינות קריטיות, פלורידה, אוהיו ופנסילבניה) תרכז המעצמה האמריקאית שייטת ובה שלוש עד ארבע נושאות מטוסים מול חופי איראן.
ההערכה היא כי האמריקאים יימנעו מכניסה למצרי הורמוז, עניין שעלול להדליק את האזור כולו עוד בטרם המריא המפציץ האמריקאי הראשון. אין בכך צורך אמיתי. כוח משימה שבמרכזו שלוש נושאות מטוסים כולל עשרות ספינות מלחמה מסוגים שונים. לכל נושאת מטוסים ארמדה נלווית משלה הכוללת ספינות סיוע רבות, משחתות, פריגטות, שולות מוקשים, ספינות טילים, ספינות מכ"ם ומודיעין וספינות אספקה. הצי הזה נושא עליו גם כוחות התערבות מיוחדים של נחתים וכוחות מיוחדים נוספים (navy seals), למקרים שבהם יהיה צורך בפעילות יבשתית מדויקת בתוך איראן.
כדי שנבין: שתי נושאות מטוסים אמריקאיות מכילות על סיפונן סדר גודל של חיל האוויר הישראלי. יש בהן למעלה מ-400 מטוסי קרב והפצצה מכל הסוגים. לאמריקאים 11 נושאות מטוסים. כרגע יש במפרץ הפרסי שתי נושאות כאלה. אגב, הן מספיקות לביצוע המשימה. אבל האמריקאים הם עם יסודי ועקשן.
בדרך כלל נדרש להם הרבה זמן עד מזיזים את עצמם ועושים מעשה. לכשיעשו אותו, לא ייקחו סיכונים מיותרים. אם חיל האוויר הישראלי צריך לטוס 1,200 ק"מ כדי להגיע ליעדיו מעל איראן, וגם לחזור את המרחק הזה, מדובר בכ-2,500 ק"מ בסך הכל, שאותם אמורים הטייסים לטוס מעל שטחי אויב רוויי הגנה אווירית קטלנית, לתדלק פעם או פעמיים באוויר, ואחרי כל כאב הראש הזה, יישארו להם דקות ספורות להיות מעל המטרות, הרי שהאמריקאים פשוט לוקחים חיל אוויר ישראלי שלם, או שניים, ומניחים אותו מול איראן, בטווח נגיעה. כמה פשוט.
אחרי הפרישה בשטח, יבוא האולטימטום. נשיא ארצות הברית יישא נאום תקיף ובו יציג בפני ההנהגה האיראנית את הברירה הפשוטה: הפסקה מיידית של תוכנית הגרעין, פינוי האורניום המועשר מהמדינה, סגירת אתרי הצנטריפוגות (בעיקר האתר התת קרקעי בקום), הפסקת התוכנית הצבאית ופעילותה של "קבוצת הנשק". בתמורה , יספק המערב לאיראן כורים גרעיניים אזרחיים לצורכי אנרגיה.
האיראנים יקבלו ימים ספורים להיענות להצעה הזו (שאי אפשר לסרב לה), או לסרב. לא יהיה משא ומתן חדש, לא יהיו עיכובים ולא יהיו מגעים. זה יהיה it Take it or leave. אם האיראנים יחליטו להתעלם, תונחת עליהם מתקפת הטומאהוקים ומיד אחריה, הגיהנום.
במתקפה על עיראק כינו את זה האמריקאים, "and awe shock", "הלם ותדהמה", וזה אכן נחל הצלחה מסחררת ופיזר את צבאו של סדאם חוסיין לכל עבר (אם כי בהמשך נופצו האמריקאים עצמם תחת גלי הטרור). הפעם, כך מעריכים, אין לארצות הברית כוונה להיכנס קרקעית לאיראן בפעילות משמעותית. הפעם יופקו לקחי איראן ואפגניסטן. לא תהיה זרימת מאות ואלפי ארונות מתים עטופים בדגלי ארצות הברית לוושינגטון. לא יהיה "בוץ איראני".
אחרי הטומאהוקים יבוא תורם של המפציצים האסטרטגיים. ארצות הברית השיקה בשבוע שעבר רשמית את "מכסחת הבונקרים" החדשה שלה. נא להכיר, GBU-57, מה שהאמריקאים מכנים bunker buster, בסך הכל 300 מיליון דולר מחקר, פיתוח והשקעה (חברת "בואינג"). שוקלת למעלה מ-13 טון, מתוכם חמישה טון חומר נפץ.
יש לה גם שם חיבה: MOB, ראשי תיבות של "האמא של כל הפצצות". אתם לא רוצים להיות במקום בו היא נופלת. פיתוחה הושלם כמה שבועות לפני
לאמריקאים יש כמות גדולה של מפציצים אסטרטגיים, חלק מהם חמקנים, שיכולים להגיע בקלות אל שמי איראן. הם לא צוללים אל המטרה (העסק הזה נגמר כבר מזמן) והם גם לא משגרים אליה את הפצצה ומנחים אותה בלייזר או בדרך אחרת. האמא של הפצצות מוטלת על המטרה שלה באופן אנכי. כמו פעם. המטוס עובר מעל המטרה ופשוט משחרר את הפצצה מעליה. לא מדובר במטרות קטנות, אלא באתרים גדולים.
במקרה אחד, מדובר במבני בטון עצומים. במקרה שני, צריך לגלח צלע של הר. מה שנראה בשמי איראן זה מטס של מפציצים אסטרטגיים שטסים בגובה עצום, כמעט לא פגיעים לאש נ"מ ולהבלי העולם הזה, שפשוט יניחו על אתרי הגרעין האיראניים כמות מכובדת של פצצות בנות 13 טון כל אחת. לא הרבה יישאר שם אחרי כל זה.
האופנסיבה האמריקאית אמורה להימשך בין יומיים לחודשיים. זה תלוי באיראנים. עיקרון ברור אחד ינחה אותה: מינימום פגיעה באזרחים איראנים. אבל הדבר יותנה בתגובה האיראנית. אם האיראנים יגיבו באופן סביר, ינסו ליירט או להפיל את המטוסים האמריקאים ולפגוע בצי האמריקאי, הדבר יתקבל בארצות הברית בהבנה. אלה כללי המשחק.
אם האיראנים ינסו להבעיר את המפרץ, לפגוע בסעודיה, בנסיכויות, וכמובן בישראל, אם בעצמם ואם על ידי סוכניהם בלבנון, בסוריה או בעזה, במקרה כזה תגביר ארצות הברית מאוד את המערכה: יותקפו מטרות אסטרטגיות באיראן, בסיסים של משמרות המהפכה, ייעשה ניסיון לפגוע פגיעה ממשית בכוח הצבאי האיראני ולגרום לו כמה שיותר נזק. וכן הלאה: סמלי שלטון מובהקים, מטרות כלכליות חשובות וכו'.
ככל שהאיראנים יעלו את הרף, כך יגיבו האמריקאים, כשהמשוואה ברורה מהרגע הראשון: האיראנים
יעמדו מול הברירה לזרום עם ההתקפה האמריקאית במסגרת כללי המשחק, או לנסות לשרוף את המועדון ולקחת סיכון שהוא יישרף עליהם. אין להוציא מכלל אפשרות שנושאת מטוסים אמריקאית נוספת תעגון מול חופי לבנון, עם השייטת שלה, כרמז עבה במיוחד מול נסראללה.
המאמץ יהיה להכיל את האירוע כמה שיותר ולמקד אותו בגרעין האיראני, כדי שלא יתפתח למלחמה אזורית גדולה. רוב המעריכים בארצות הברית סבורים שבמצב כזה התבונה האיראנית תגבר והאייתוללות יבינו, על בשרם, שעדיף להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור, מאשר להתפרע ולחטוף מכות רצח. את החשבון הם יכולים לגבות מהאמריקאים בהרבה דרכים אחרות, בעיקר באמצעות טרור, כשיהיה להם נוח.
ההערכה היא שמתקפה כזו לא תמחק את תוכנית הגרעין באיראן, אבל תחזיר אותה כברת דרך משמעותית לאחור. בין חמש לעשר שנים. מדובר בשינוי אסטרטגי. אין צורך ביותר. הוא אפשרי רק בהפעלת עוצמות של מעצמת-על. מבחינת ארצות הברית, לא מדובר באירוע בסדר גודל היסטורי. כל עוד לא מעורבים כוחות יבשה, אין כאן ביג דיל. אין הימור אסטרטגי גדול מדי.
מחיר הנפט? גם זה לא נורא כמו שזה נשמע. עם פתיחת המתקפה האמריקאית יופסק המסחר בנפט לשבוע עד שבועיים (כפי שקרה במתקפת הטרור על המגדלים התאומים). לארצות הברית ולמערב יש עתודות נפט אסטרטגיות ענקיות שיוכנסו לשימוש. בהנחה שהאיראנים יבחרו באופציה השפויה ולא יבעירו את המפרץ כולו, האירוע הזה יכול לעבור בשלום יחסי ואולי, אפילו, להביא לירידה דרמטית במחירי הנפט לטווח הבינוני, כשיהיה ברור שהמשבר מאחורינו ואין יותר ממה לחשוש. או שלא. בכל מקרה, את אובמה זה כבר לא ממש יעניין, כי הוא יהיה במעמקי הכהונה השנייה שלו.
כל מי שעיניו בראשו מבין שמתקפה אמריקאית כזו עדיפה אלפי מונים, מכל בחינה שהיא, על פעולה ישראלית. גם מבחינת היכולת, גם מבחינת התוצאות, גם מבחינת ההשלכות הישירות והעקיפות על ישראל. הכל כבר נאמר ונכתב בנושא הזה. אהוד ברק אמר לאחרונה שבמקרה של מתקפה כזו לא יהיו בישראל 50 אלף הרוגים, וגם לא 5,000. אולי 500. השבוע הוא הודיע שהוא מחזיר את מסיכת הגז כי אין סכנה של התקפה כימית על ישראל (הוא שכח להודיע את זה גם למאות אנשי משרד הביטחון והצבא שמטפלים במקביל בחלוקת מסיכות לאלפי אזרחים מודאגים).
יש אחרים שסבורים אחרת. לדבריהם, הניתוחים של חוקרי הביצועים למיניהם מוטים מטה. חלק ניכר מאויבי ישראל, שעלולים לשגר אליה את טיליהם, מצוידים בטילים מדויקים וכבדים בהרבה מכפי שספגנו עד היום. טילים שמעופם מוכוון אינרטית ומתקן את עצמו תוך כדי מעוף. מספיק שטיל אחד כזה יפגע פגיעה ישירה במטרה אסטרטגית, כדי להוסיף את הספרה אפס למספר הנפגעים.
ירי מאסיבי של אלפי טילים על ישראל יאלץ אותה לצאת למהלך קרקעי בלבנון, שפירושו מלחמה, ואם אחרי כל הסיפור הזה תוכנית הגרעין האיראנית תידחה בשנה וחצי, כך פורסם שאנחנו מסוגלים לעולל, הרי שהשורה התחתונה תהווה מכת מחץ להרתעה הישראלית באשר היא.
לפני פחות משנה התעמת אותו שר הגנה אמריקאי, ליאון פאנטה, עם מי שהיה ראש אמ"ן, עמוס ידלין, סביב העניין. אף אחד בעולם, אמר ידלין לפאנטה, לא מאמין לכם שאתם רציניים כשאתם אומרים ש"כל האופציות על השולחן". מאז, כאמור, חלפה שנה. היום, רבים כבר מאמינים. האמריקאים עצמם החריפו מאוד את צורת ההתנסחות שלהם. הוויכוח נותר סביב לוח הזמנים. האמריקאים מסבירים לישראלים שמבחינתם, אין "מרחב חסינות" ואין מגבלות. עם העוצמה של ארצות הברית, אפשר לתקוף את איראן גם עמוק בתוך החסינות, וגם אם כבר השיגה יכולת גרעינית, אך טרם בנתה נשק גרעיני.
מדובר בשתי מטרות שונות. אורניום מועשר בכמות הנדרשת לפצצת גרעין אינו חזות הכל. לאיראנים יש עדיין כברת דרך לא פשוטה עד שיידעו להתקין ראש נפץ גרעיני מבצעי ולהרכיב אותו על טיל שיהאב. רק אז העניין הופך לאיום אסטרטגי שמגביל מתקפת מנע. ולכן, לדברי כל גורמי ההערכה, אמריקאים וישראלים כאחד, יש עדיין "מרחב סיכולי" זאת אומרת, שאנחנו לא נמצאים, עדיין, עם הסכין על הצוואר. זו אינה הדקה ה-90, ולכן האמריקאים מסתכלים לישראלים בעיניים ומכריזים שהם ילכו על זה. שלאייתוללות לא תהיה פצצה. נקודה.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הארכימדית של הסיפור כולו: נתניהו וברק לא מאמינים לאובמה ולפאנטה. נקודה. אין היום לראש ממשלת ישראל יחסי אמון אסטרטגיים עם נשיא ארצות הברית שיכולים לייצר מצב שבו אובמה יושב עם ביבי בחדר הסגלגל, מסתכל לו בעיניים ואומר לו "ביבי, סמוך עלי. זה לא יקרה, נקודה".
היו פעם יחסים כאלה. בין רבין לקלינטון. בין שרון לבוש. בין אולמרט לבוש. יחסים של אמון עיוור בין מנהיגים שלא שיקרו אחד לשני. היום זה חסר. זה איננו. ולכן, כשישב שאול מופז עם נתניהו ואמר לו "ביבי, תשאיר את זה להם, הם משקיעים המון, הם מכינים, הם מתאמנים, הם לומדים את איראן", נתניהו ענה לו ש"אובמה לא יתקוף". מופז אמר ש"צריך לתת לו צ'אנס" וביבי אמר ש"זה מסוכן. בקדנציה השנייה יהיה לו אכפת מאיתנו עוד פחות מאשר עכשיו". זה הוויכוח.
מופז יכול היה לספר לביבי עד מחר בבוקר איך אובמה אמר לו ש"הוא נחוש למנוע מהם גרעין". ביבי עצמו שומע את זה על בסיס כמעט יומי מפאנטה, קלינטון, דונילון ואובמה עצמו. אבל ביבי לא מאמין. גם ברק לא מאמין. או לפחות עושה את עצמו לא מאמין. לו היה אמון שורר בין הצדדים, אפשר היה פשוט לישון בשקט. להמשיך לבנות את היכולת הישראלית, את האופציה הצבאית, מוגבלת ככל שתהיה, אבל לישון בשקט. במצב הנוכחי, אנחנו נישן בשקט כבר בקבר. לא עם החברים האלה. נגזר על שנתנו לנדוד עוד זמן רב. אם כי, לפחות השבוע, בעקבות ביקור פאנטה, שרר שוב רוגע מסוים בקווי החזית השונים. עד פרץ הבהלה הבא.
לא פחות מתוח, בזמן האחרון, בחזית הפנימית. בנימין נתניהו ואהוד ברק כבר לא כאלה חברים. עוד לא מדובר בנתק אסטרטגי (אם כי לא חסרים כאלה שדוחפים אליו), אבל היחסים מתוחים. קו השבר הראשון היה דוח המבקר בעניין המרמרה, בו נפל לביבי, ונפל גם לשרה, אסימון קטן ומשמעותי. הם למדו מה קורה למי שמשליך את יהבו על גאונותו של ברק. זה בדרך כלל נגמר בבכי והפעם הם מצאו את עצמם בצד המייבב.
אבל זה נמשך. הפקעת הסמכויות בשטחים מידיו של שר הביטחון והקמת ועדת השרים הייתה סימן ראשון. אחר כך באה סאגת חוק טל, ונתניהו העדיף לשגר למערכה מטעמו את משה (בוגי) יעלון, מי שרואה את עצמו (לטעמי בצדק) שר הביטחון הבא בממשלת נתניהו (אם תקום). כשפרשה קדימה מהממשלה ניסה ברק להחזיר את הטיפול לידיו בישיבת הממשלה, אבל נתניהו דפק על השולחן וסירב.
שרים שישבו סביב השולחן הרימו גבה. ברק נראה מושפל. האם נפל דבר בישראל? לא כל כך מהר. גם ברק לא פראייר. גם הוא יודע לתקוע סכינים. הנה עורך "הארץ" אלוף בן במאמר תמוה, שמכתיר את ברק ליחיד שיכול לנצח את ביבי. והנה ספי רכלבסקי, סופר ופובליציסט רב השפעה, שמתאר את ברק ונתניהו כבר שנתיים כ"צמד משיחי מסוכן" משנה לפתע כיוון ומשאיר את נתניהו כמשיח יחיד בשטח.
והנה שר הביטחון מפרק בעיתון כלכלי את הצורה למדיניות הכלכלית של נתניהו, ש"אבד עליה הכלח". (אגב, כאן אני מסכים איתו), ובמקביל קונס ראש הממשלה את ברק במאה מיליון שקל שנלקחו מתקציב הביטחון (ולמחרת הוחזרו) על כי העז להצביע נגד התקציב. וכו' וכו'.
לא ברור לאן זה ילך. מה שכן ברור זה שאהוד ברק כבר מבין שהוא לא ישוריין ברשימת הליכוד. נכון להיום, בכלל לא בטוח כמה ח"כים יהיו לליכוד בכנסת הבאה (ועל זה נדבר תכף). מצד שני, ברק מעיף מבט שמאלה ומזהה את הוואקום במרכז-שמאל. הוא יודע לקרוא מספרים, הוא רואה את הכמיהה למישהו שיתמודד עם ביבי ראש בראש וישלח אותו לאופוזיציה.
הוא מביט במראה, ויש לו הרבה מראות בבית, ורואה מולו את היחיד שיכול, לכאורה. זה כמובן הזוי לחלוטין ומופרך מעיקרו, אבל ברק מחבב מאוד את העולם המופשט הזה. בואו לא נשכח שזה האיש שהכריח את איתן כבל לעלות לנשיא ולהמליץ להטיל את הרכבת הממשלה על ברק, בשעה שכלל לא היה חבר כנסת.
זה נגד החוק, ניסה כבל האומלל להגיד, אבל ברק היסה אותו. חוק-צחוק, נשנה את החוק (כמו ששינה במהלך בזק את חוק מבקר המדינה כדי לארגן לעצמו טריבונל אישי בדוח הרפז). אצל נתניהו שומעים את הקולות ורואים את המראות. יודעים שם לזהות רמזים. נכון לעכשיו, העניין האיראני הוא הדבק העיקרי המאחד את שניהם יחד, עדיין. עם הדגש על עדיין. מה, למען השם, היינו עושים בלי איראן?
אפרופו סקרים, המצב מדהים. אחרי מינה צמח ב"ידיעות", בא גם סקר "הארץ" עם אותו מספר בלתי נתפס: ביבי 25 מנדטים, שלי יחימוביץ' 21. כמעט טעות סטטיסטית מפרידה ביניהם. ראש הממשלה, שכבר הוכתר למלך, הפסיד לפני שלוש שנים לציפי לבני, האם הוא גם מסוגל להפסיד לשלי יחימוביץ' שהיא מועמדת מוגבלת מלבני בהרבה (ראיית עולם סוציאליסטית אף פעם לא הייתה שוס גדול במרכז הישראלי)? כנראה שכן.
בליכוד מריחים דם והרוחות סוערות. יחסיו של ביבי עם כחלון כבר לא מה שהיו פעם (למזלו, למרות
שביקש משרי הממשלה בזמנו "תהיו כחלונים" בישיבת התקציב היה רק כחלון אחד). אבל הברוך האמיתי טמון במוקש ששמו ישראל כץ. גורמים בכירים בליכוד מדווחים שכץ כבר השלים, מזמן, את השתלטותו על המפלגה.
מצודת זאב בידו. המהלכים שעשה כץ השבוע לא היו על דעתו של נתניהו ולפחות חלק מהם הפתיעו אותו עד כדי רתיחה. בעיקר הדחת אורי יוגב מדירקטוריון הרכבת והחתימה בראשי תיבות על הסכם "שמים פתוחים" עם האיחוד האירופי. נתניהו מתחיל לאבד שליטה, ריח חריף של בחירות עולה באוויר ובניגוד לימים אחרים, קרובים להפליא, לא ברור לאן הבחירות האלה הולכות.
אקו"ם