דרך הייסורים
אמי בת ה-84 חלתה, וכל בני הבית עברו איתה את שבעת מדורי הגיהינום של מערכת הבריאות בישראל. המסקנה: רק לעשירים יש סיכוי להירפא
אמי, "בוגרת" מחנות וזוועות, מעולם לא ידעה חולי למרות 84 שנותיה. ביום שישי אחד, לפני כמה שבועות, זיהיתי לפתע שצבע פניה אינו כתמול שלשום. בלחש, כדי שלא תשים לב, הערתי את תשומת לבם של בני משפחתי. במימיקה פשוטה הם אותתו לי שאינם מזהים שום שינוי. אני, שמכיר את אמי טוב, לא נרגעתי. בשבת בצהריים, כשכולם יישובים סביב השולחן לארוחה, מישהו סימן לי בעיניו שגם הוא מזהה צבע צהוב מתפשט על פניה וגופה. הבטתי בה ובן רגע התיאבון פינה את מקומו לדאגה. אמי המשיכה לאכול כרגיל.
ביום ראשון החל מסע הייסורים. פנינו לכל מכרינו הרופאים כדי לקבל ייעוץ. דעות רבות ומגוונות, והלחץ מתגבר. מה עושים? בדרך לא דרך, באמצעות אנשים טובים, הצלחנו מיידית לסדר תור לבדיקת אולטרסאונד. קיווינו שנקבל קצה חוט. הכל בסדר, כתב הרופא. לא הסתפקנו ורצנו מהר לרופא אחר. הבשורה לא הייתה טובה או גרועה אלא מעצבנת: רואים ממצא מסוים, בניגוד למה שכתב הרופא הראשון. חייבים לבצע בדיקת CT.
התורים לצילום כה טריוויאלי ארוכים כאורך הגלות. שוב צריך להפעיל פרוטקציות. מחפשים בדחיפות בית חולים או מכון שיהיה מוכן לקבל את אמי לצילום תוך ימים ספורים וההמתנה מורטת עצבים. התחושה היא של חוסר אונים: בשנת 2012 עדיין חייבים להמתין חודשים לצילום CT. הטלפון מצלצל. "תבואו מהר, התפנה מקום". המהירות קריטית, אמי מתעלה על עצמה ותוך כמה דקות מוכנה. אנחנו נוסעים לבדיקה, יש ממצא אך אין בכך כל סכנה, מבשרת הרופאה. הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי.
בתוך יומיים, קיבלנו תשובה רשמית – חתומה על ידי מנהל מחלקת הרנטגן. עיני חשכו למקרא המסמך, הוא היה שונה מחוות הדעת הקודמת והלחץ רק גבר. שוב פנינו להתייעצות, מנסים למצוא קצה חוט שיציל אותנו. חברים טובים סידרו לנו פגישה עם אחד המומחים הגדולים בתחום. הגענו אליו ותוך שלוש דקות, נתן תשובה חד משמעית: ללא MRI אין על מה לדבר.
העייפות המנטאלית החלה לתת בנו את אותותיה. בדרך לא דרך הצלחנו לעבור גם את השלב הזה, אך ההמתנה הייתה איומה. המתנו ארבע שעות עד שאמי נכנסה לצילום. אנשים שהיו בתור לפניה החליטו לעזוב, כי כבר לא יכלו לסבול את הצום שנדרשו להקפיד עליו. הפענוח דווקא הלך מהר, וסיפק לנו דיאגנוזה מעודדת – הצורך בהתערבות כירורגית התברר כפתרון אחרון.
ההתלבטות הייתה קשה מנשוא – לגשת לניתוח, או לא? מצוידים במיטב הצילומים הגענו לייעוץ באחד מבתי החולים הפרטיים בתל אביב. הפרופסור, בעל שם ומוניטין, קובע שיש צורך בניתוח. להפתעתנו, מתברר שאותו צילום MRI היה חסר כל חשיבות. הטכנאי צילם אזור אחר. איך? לאלוהים פתרונים. הפרופסור הסתדר גם ללא MRI, אך מחיר הניתוח והאשפוז בבית חולים הפרטי הגיע לסכום
הגענו לאחד מבתי החולים הציבוריים. מנהל המחלקה הסכים לאשפז את אמי לבדיקות מעמיקות. נכנסו למיון, ורק מי שראה אי פעם מחזה אימים מסוגל להבין מה מתרחש שם: רופא בכיר תורן, אחות אחת או שתיים ומאות חולים המובלים בבהילות. הצוות הרפואי עובד בצורה בלתי אנושית. שלושה-ארבעה אנשים אינם מסוגלים להשתלט על העומס הנורא, הם קורסים. לאחר כתשע שעות עברנו למחלקה. במשך שבוע ימים, 24 שעות ביממה, אנחנו נמצאים ליד מיטתה של אמא, אחוזי אימה. הרופאים, האחים והאחיות, כל הצוות המנהלי, עובדים במתכונת טירוף. המחסור בכוח אדם איום ונורא. חולים נאנקים וכל המאמצים להביא להם מזור במהירות, עולים בתוהו. המחזה סוריאליסטי לחלוטין. רק בשלב הזה, אפשר להבין באמת מה מצבה של מערכת הבריאות.
אמי כיום בביתה וכולנו מקווים לטוב. אבל מה קורה עם החולים המסכנים שמוכרחים להישאר שבועות או חודשים בבתי החולים? הצוות הרפואי אינו מסוגל למלא את ייעודו. קצרה ידו מלהושיע. על כל זאת איש אינו נותן את הדין. עשירים ניצלים ועניים נידונים למוות. פשוט כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם