כשהאוטופיה פוגשת את המציאות
לזמרים מותר לדמיין עולם מושלם. כשמנהיגים עושים זאת משלם הציבור מחיר כבד. את פרי הבאושים של אוסלו אוכלים שוב תושבי הדרום במקלטים
ואל תשאלו אותי מה הפתרון שלך לערבים. גם כי כבר הסברתי בפרוטרוט אין ספור פעמים מה הפתרון (עידוד הגירה) וגם כי זה לא באמת מעניין את מי ששואל. כי השאלה אינה מה הפתרון אלא מה נקודת המוצא. אף אחד לא הורג ילד אחד כדי להשתמש באיבריו להציל ילד אחר. יש עקרונות שמהם אי אפשר לזוז.
אם אנחנו מבינים שזו ארצנו, שזו נקודת המוצא שלא מוותרים עליה, שאם צריך אז נלחמים עליה – ואז, סביב נקודת המוצא הזו מחפשים פתרונות דמוגרפיים, דמוקרטיים וביטחוניים – אז ניתן להתמודד עם הבעיה של הירי בדרום ועם כל שאר האתגרים.
אבל אם התבלבלו אצלנו הסיבה והמסובב, האמצעי והמטרה – אז באמת אין פתרון לבעיה בדרום. לכן התנגדתי למבצע עופרת יצוקה, טענתי שלוגית ניתן רק להפסיד בו כפי שאכן היה. אני מבין שלמדינת ישראל וצבאה לא יכול להיות פתרון מתוך התודעה הקיימת, מלבד עוד ועוד מיגונים. כשנהיה מוכנים לשינוי תודעה, הפתרון בדרום יהיה קל, פשוט ובטוח והנה השחֹתתי כבר יותר מדי מילים על העניין הזה אז בואו ונדבר על עניין אחר לגמרי.
כשעמדתי השבת בבית הכנסת ועקבתי אחר קריאת התורה בפרשת "קרח", נזכרתי במרכס ואנגלס. קורח היה האוטופיסט הראשון. מה בסך הכל דרש קורח? שוויון מעמדי!
"וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'". (במדבר ט"ז)
על פניו תלונתם נשמעת צודקת והגיונית. מה פתאום שהמשרתים בקודש ייבחרו על בסיס משפחתי פרוטקציונרי ויקבלו את התפקיד רק משום ששפר עליהם גורלם להיות בני אהרון אחי משה, הרי כולם קדושים! מה ההתנשאות הזו?
ומה טען מרכס? מדוע מי ששפר גורלו ונפל בידו הון (קפיטל) כלשהו, ישלוט לנצח וישעבד את מי שאין בידו את הכרטיס הזה לג'ונגל הקפיטליסטי. הרי כל בני האדם נולדו שווים!
טענת השוויון הזו, אינה מגוחכת כלל. חז"ל מלמדים אותנו שקורח אתיד לשוב ולעלות לגדולה. בין מזמורי תהילים נמצא את אלו המיוחסים לבני קורח וגם האר"י הקדוש בוחר להבליט דווקא את הצד החיובי הזה באישיותו. יש צד של אמת בטענת קורח ובכלל בטענות
מי שמפתה את ההמונים לנהוג כאילו כבר הגיעו אותם ימים מוביל תמיד לאסון. קורח טען טענה חיובית – "כל העדה כולם קדושים", אולם פסוקים אחדים אחריו, כבר נשמע הידהוד הדברים אצל המעגל השני והשלישי. "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר".
דתן ואבירם כבר לא טוענים שום טענה חיובית. התיאוריה האוטופית היפה, כשהיא נתקלת במציאות, הופכת מיד לשקר נורא ולכפיות טובה שקשה להעלות על הדעת. את מחנה הריכוז הנורא של מצרים, את השעבוד הכבד ביותר האפשרי, את הטבח השגרתי של ילדי ישראל הם מכנים – ארץ זבת חלב ודבש ואת כל מסע החירות הפלאי בהנהגת משה הם מכנים צעדת מוות שכל תכליתה רדיפת שררה. זה נגמר במוות ובמגפה קשה.
ומרכס? מי הם המעגלים השניים והשלישיים של הוגי הקומוניזם?
סטלין, מאו, פול פוט – רוצחי ההמונים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, ערמות בלתי נתפסות של גולגלות ואימה.
זו דרכה של אוטופיה המיושמת טרם זמנה. כל חזיונות ה"שלום" של אוסלו ניסו לאכוף על המציאות המבדילה בין לאומים וארצות, אוטופיה המוחקת את ההבדלות. אין יותר עמים וגבולות – כתב אז שמעון פרס בספרו המזרח התיכון החדש, ממש כמו ב"אימג'ן" של ג'ון לנון. האזור כולו הפך בחזונו של פרס למרחב חדש הסוגד לאלוהי המסחר והממון המשותפים לכל.
לזמרים מותר לדמיין דמיונות אוטופיים. כשמנהיגים עושים זאת משלם הציבור את המחיר הכבד.
את פרי הבאושים של אוטופיית אוסלו של השמאל, אוכלים שוב תושבי הדרום בחדרי הביטחון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם